לתרומות לחץ כאן

אשה שיש עליה קעקוע עם שם קודש – כיצד תטבול?

שאלה:

מה תעשה אישה שקיעקע על עצמה פסוקים או שמות קדושים על הגוף , בזמן טבילה שאסור שיהיה פלסטר שיכסה את השמות ?

תשובה:

שלום וברכה

באופן עקרוני, ניתן לשים שם כיסוי רפוי שהמים נכנסים מאחוריו וכך אין חציצה. ואף שנהגו שלא להכנס למקווה אפילו בבגד רפוי, בשעת הדחק כזו יש להקל. אבל עצה זו אינה תמיד מעשית, קשה להדגיר מה נקרא רפוי ומה כבר בחשש חציצה, ולכן העצה היותר נכונה היא להסיר את הכתובת קעקע, אלא שכאן אנחנו נכנסים לשאלה של מחיקת שם ה'. בענין זה, העצה הטובה ביותר, והיא מתאימה רק לקיעקועים קטנים, היא לעבור בניתוח קל של קילוף הכתובת ותפירת העור. בעבר זה היה נעשה הרבה היום פחות. במידה וזה לא אפשרי, כמו בקיעקוע גדול יותר, ניתן להקל להסיר את הקעקוע על ידי לייזר, כיון שזה נחשב מחיקה בגרמא בעלמא, ובלבד שזה יעשה על ידי גוי ולא על ידי יהודי.

שבת שלום ומבורך.

מקורות:

אני מעתיק כאן את תשובתו של ידידי ורעי הגאון רבי עובדיה יוסף טולידאנו, שכתב בענין זה בהרחבה לפני שנים, ושאל את פיהם של גדולי ישראל, והסכימו על ידו לנהוג כנ"ל:

דין כתובת קעקע של שם קדוש

 

עובדא הוה באשה צעירה מברזיל שבעקבות התקרבותה לדת ישראל, ביקשה לסמן עצמה בסימנים רוחניים, וחקקה על בשרה בקרסול רגלה כתובת קעקע של שם שד-י, להראות קבל עם ועדה שמכת המאמינים היא. ולאחר זמן כששבה ליהדות להיות יהודיה כשרה ולשמור על דת יהודית, הלכה לבית הטבילה, ונאמר לה על ידי הבלנית כי צריכה היא שאלת רב אם יכולה היא לטבול, או שמא כתובת זו חציצה היא בטבילה. ובעקבות זאת נפשה בשאלתה באה, היאך לנהוג בשם זה בכל דבר שבקדושה, כהליכה לבית הכסא וכיו"ב, וכן לענין טבילתה במקוה.

 

הנושאים לדיון:

 

א. זהירות בשמירת קדושת השם.

ב. חציצה בטבילה.

ג. דין מחיקת השם.

ד. מחיקת שם הנכתב ע"י גוי.

ה. קדושת שם שנכתב בלא שקדשוהו תחילה.

ו. מחיקת שם הנכתב ע"י גוי לבקשת ישראל.

ז. קציצת מקום השם.

ח. גרמא במחיקת השם.

ט. מחיקת השם בגרמא כשיש לחוש לבזיון השם.

י. גדר גרמא לענין מחיקת השם.

יא. מחיקת גוי או קטן.

יב. הוספת אות נוספת.

 

 

וזה החלי בעזר צור גואלי.

שמירת קדושת השם

א. בגמרא (שבת קכ:, יומא ח. ופח.) תניא: הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו – הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה – כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר: לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף. והבינה הגמרא דכל הדיון הוא רק לענין מחיקת השם, וע"ז ס"ל לרבנן דכורך עליה גמי, מחשש שמא כשירד לטבול יגרום בכך למחוק את השם. אך לר' יוסי לא אכפ"ל בכך, כיון דהוי גרמא, וגרם מחיקה שרי. וע"ז קאמר ר' יוסי דכ"ז בלבד שלא ישפשף, דאילו ישפשף, לא הוי בגדר גרם בלבד. והק' הגמרא, ותסברא, האי גמי היכי דמי, אי איירי דמיהדק לבשרו, הא הוי חציצה. ואי לא מיהדק לבשרו, הא נכנס לשם מים ומוחקים את הדיו. אלא ע"כ דלכו"ע מותרת מחיקה ע"י גרמא, וכל הנדון כאן הוא רק לענין קדושת השם, דמאחר ואסור לעמוד בפני השם ערום, לפיכך אמרו רבנן שיכרוך בגמי ואז לא יראה השם בפני הערוה. אלא דדחתה הגמ' דהא בזה גם ר' יוסי מודה. ומסקנת הגמרא דנחלקו בגוונא שלא נמצא גמי, אי דחינן לה משום הכי לטבילה, וכך ס"ל לרבנן, משום דטבילה בזמנה לאו מצוה היא. אך לר' יוסי לא דחינן את הטבילה, ותטבול אף בלי גמי, כיון שטבילה בזמנה, מצוה היא. ע"כ.

הרי מבואר מדברי הגמרא כמה וכמה דינים בנוגע לדידן. א. יש צורך בשמירת קדושת השם, שלא לרחוץ, לסוך, או לעמוד במקום הטינופת. ב. למסקנת הגמרא דכל החשש רק משום שלא יראה את השם ערום, איירי שהגמי אינו הדוק, וממילא נכנס מים, הרי דאף לרבנן מותר מחיקת השם ע"י גרמא. ג. לכו"ע אסור לראות את השם ערום. ד. כאשר הגמי אינו הדוק על הבשר ומים נכנסים לשם, לכו"ע לא הוי חציצה, ועתה נבאר דינים אלו אחת לאחת.[1]

חציצה בטבילה

ב. והנה לענין חציצה בטבילה כאשר הגמי כרוך על רגלה, אכתוב בקצירת האומ'ר, דהנה בשו"ע (סי' קצח סעי' מו) כתב וז"ל: נדה שטבלה בבגדיה, מותרת לבעלה. ועי' בש"ך (שם ס"ק נו) שכתב דהיינו דוקא בבגדים רפויים. וכ"מ בדברי ראב"ן (סו"ס שכז) וז"ל: ודוקא אשה שטבלה בבגדיה הרחבים, אבל איש שטבל בבגדיו הדבוקים לבשר ולא מצו מיא למיעל בהו, לא. עכ"ל. וכ"כ גם השו"מ ביוסף דעת (סי' קצח סעי' מו) דכל שבגדיה רחבים, מהני טבילתה בבגדיה, מפני שעייל לה מיא. וכ"מ גם ממ"ש בשו"ע עוד (סי' קצח סעי' כג) וז"ל: השירים והנזמים והטבעות והקטלאות אם הם רפויים, אינם חוצצים. ואם הם הדוקים, חוצצים.

אלא דעי' להרמ"א (שם סעי' א) שכתב דלכתחילה לא תטבול אפילו בדברים שאינם חוצצין גזירה אטו דברים החוצצין. ומקורו בהגהות שערי דורא (הל' נדה סי' יב). אולם בסד"ט (שם ס"ק ו) כתב דכיון ששנינו (שבת נז.) לא תטבול בהם עד שתרפם, מוכח דרפיון מהני אפילו לכתחילה וכן מוכח בכמה דוכתין, וע"כ דברי השערי דורא אינו אלא מחומרת האחרונים וזהירות בעלמא שמא תטבול גם כשהוא מהודק. אך בחכמת אדם (שם) כתב דלכתחילה לא תטבול אפילו בדברים רפויים, שאין אנו בקיאין איזה מקרי רפוי. ובהלכות נטילת ידים (סי' קסא) כתב מרן בב"י דאפילו טבעת רפויה צריך להסיר בשעת נטילה, אי משום דלא בקיאין בשיעור רפיון, אי משום דלא ליתי להתיר אף במהודקת. ובשו"ע (שם סעי' ג) כתב שצריך להסיר הטבעות מעל ידו בשעת נטילה. והוסיף הרמ"א שם דהיינו אפילו אם הוא רפוי, ואפילו אינו מקפיד עליו בשעת נטילה, הואיל ומקפיד עליו בשעה שעושה מלאכה  שלא יטנפו, ונהגו קצת להקל אם הוא רפוי אבל יש להחמיר כי אין אנו בקיאין איזה מקרי רפוי. ע"כ. אלא דבכה"ג שא"א בענין אחר, אין לך דיעבד גדול מזה, דלכו"ע מהני לעשות כן אף לכתחילה. וצ"ע.

ושמא אף לדעת הרמ"א יש להציע שתכנס למקוה עם תחבושת וכיו"ב על רגלה, ובתוך המים תסיר את התחבושת, ותסמוך בזה ע"ד הפוסקים שכשהיא בתוך המים, אין בזה איסור של ערום כנגד השם. ומיד כשתצא מהמים תחבוש את רגלה שוב. אלא דאכתי יש לדון בזה מאחר והמים חמים והוי מקום זוהמה שאסור להרהר שם בדברים שבקדושה, כ"ש שיש לאסור לעמוד שם עם שם קדוש גלוי. וצ"ע.

ולענין הכתובת קעקע עצמה, נראה פשוט מדברי הפוסקים דמאחר ובטל ליד ואין בו ממשות, אין בזה משום חציצה כלל, וכ"נ דעת מו"ז שליט"א בספרו טהרת הבית (ח"ג עמ' לב) במ"ש שם לענין איפור קבוע, והכא עדיפא הוא. וכן משמע גם מדברי תשו' מנחת יצחק (ח"ג סי' יא אות א) שכתב לענין הנחת תפילין על כתובת קעקע, דאין בזה משום חציצה. וכ"נ פשוט, דהא לא גרע הוא מקוץ דתנן (מקואות פ"ט מ"ח) דחץ שהוא תחוב באדם, בזמן שהוא נראה חוצץ. ואם אינו נראה, טובל ואוכל מתרומתו. ופירש הרא"ש דבזמן שהוא נראה מבחוץ א"א שלא יהיה מקצתו על הבשר וחוצץ, וכ"פ השו"ע (סי' קצח סעי' יא). ובלבוש (שם) ביאר דכשתוחב הקוץ בבשר בעומק נתחב גם מקצת מהעור שסביבות הנקב והקוץ התחוב מחזיק את חלק העור שלא יחזור למקומו ואין המים נוגעים באותו מקצת העור וזה קרוי נראה מבחוץ שחוצץ דדרך בני אדם להקפיד על קוץ התחוב בבשרם. אבל כשהקוץ משוקע בבשר, אינו חוצץ. דכיון שעבר מן העור ולפנים אינו אוחז את העור, והמים מגיעים לכל חלקי העור והבשר החיצוניים. ולפ"ז אם הקוץ יהיה רפוי ולא יהיה צמוד לעור סביב לא חוצץ אף קוץ הבולט ונראה מבחוץ. ע"כ. וא"כ ה"ה בכתובת קעקע זו שאינו אוחז את העור.

אמנם הב"ח (שם) ובתפלה למשה כתבו להחמיר אף במשוקע כל שנראה מבחוץ, דגזרינן אטו שאינו משוקע ואין להכשיר אא"כ אינו נראה כלל מבחוץ. מ"מ כבר הכריעו הלבוש והש"ך (שם ס"ק טז, ע"פ הסד"ט שכתב דהוי ט"ס) והסד"ט (ס"ק כה) והחכ"א (כלל קי"ט סעי' ח) והלחו"ש לקולא, דכל שמשוקע בבשר אע"פ שנראה אינו חוצץ. והיינו דמקום הפנימי שהקוץ מונח בו אי"צ שיהיה ראוי לביאת מים, דאע"פ שהקוץ יצר חור בבשר אכתי הוי בלוע וא"צ ביאת מים, וכ"כ הר"ש שם בזמן שנראה חוצץ ולא עלתה לו טבילה. אבל אם אינו נראה, טובל וטהור, ולא דמי לבית הסתרים דבעינן ראוי לביאת מים. וכן העלה מו"ז מרן שליט"א בספרו טה"ב (ח"ג עמ' סג). [ועי' במנחת פיתים (סי' קצח) דנקט בדעת הרמב"ם בפיהמ"ש ובדעת הרמב"ן בהלכות נדה (פ"ט הל' טז) דהטעם באינו נראה דלא חוצץ משום דלא מקפיד ומבואר דבמקפיד הוי חציצה. אמנם ברמב"ם [מהדו' קאפח] לא כתוב הטעם משום דאינו מקפיד, ובדעת הרמב"ן מבואר בסד"ט (ס"ק כו ד"ה ומ"מ) דהטעם כל זמן שמרגשת בו חוצץ משום שמקפדת עליו. וע"ע בשו"ת הר צבי (יו"ד סי' קסא) במה שנחלק עם הכוכב מיעקב.] ובפרט בנ"ד לענין כתובת קעקע דנראה דכו"ע יודו בזה, מאחר ואין לגזור אטו שאינו משוקע. ובפרט לפי מ"ש בש"ך (שם ס"ק יז), ושכ"פ הטור והט"ז (ס"ק טו), עי"ש.

דין מחיקת השם

ג. אלא דכ"ז י"ל רק אם אין להתיר לה באופן כל שהוא למחוק שם זה, אך אם יש מקום היתר בזה, ודאי עדיפא הוא, ועל כן יש לדון האם יש קדושה בשם זה, והאם יש מקום היתר במחיקתו.

הנה בשו"ע (יו"ד סימן רעו סעי' ט) כתב וז"ל: אסור למחוק אפילו אות אחת משבעה שמות שאינם נמחקים, ולא מאותיות הנטפלות מאחריהם כגון ך' של אלהיך וכ"ם של אלהיכם. ואלו השבעה שמות: שם ההויה; ושם אדנות; וא-ל, אלו-ה, אלהי-ם; שד-י; צבאו-ת. עכ"ל. ומקור דינו מדברי הגמ' בשבועות (דף לה.) שמבואר שם אלו הם ז' השמות שאינם נמחקים, וחייבים בקדושתם, ובכללם גם שם שד-י. ובספרי (ראה ד, מכות כב) אי', מנין למוחק אות אחת מן השם שהוא בלא תעשה שנאמר: ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה'.

ועי' בתשו' התשב"ץ (ח"א סי' ב) שכתב וז"ל: ואחר שנתפרש זה יש לי לפרש כי מחיקת השם היא אסורה מן התורה בכל ענין אפילו בכתב בלא שרטוט ואפילו יכתב לבדו ובכ"מ שנכתב כי מה ענין דברים אלו לענין ואבדתם את שמם וגו' לא תעשו וגו' בכ"מ שנכתב שם מן השמו' אסור למוחקו והמוחקו לוקה. ואע"פ שהדבר הוא מוכרע מעצמו ואין אנו צריכין בזה לראיה מ"מ ראיות מפורשו' יש בזה חדא הא דאמרינן בענין נוקב שם ה' שרצו בעלי הגמ' לומר שחיובו הוא מפני מחיקת השם והתם בכל ענין שנכתוב השם הוה מחייבינן לי'. תדע שהרי המגדף שסקלו משרע"ה ע"ה לא עלה על דעת שום אדם שנקב השם מתוך ספרי תורה שהרי עדיין לא נכתבו התורה עד סוף מ' למ"ד תורה חתומה ניתנה כדאי' בפ' הניזקין (ס' ע"א) וכו', והכי איתא בתוספתא דמגילה בפ"ב שהשם הכתוב בקורה טעון גניזה וכ"כ הרמב"ם ז"ל (יסוה"ת פ"ו ה"ו) שהמוחק שם שהיא כתוב בכלי מתכת או בכלי זכוכית לוקה ולא עוד אלא אפילו שם הכתוב על גבי דבר שאינו מתקיים אסור למוחקו והראי' מדאמרי' בפרק כל כתבי (דף קכ ע"ב) היה שם כתוב על בשרו וכו' אם נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליה גמי ומפרשינן טעמא התם כדי שלא יעמוד לפני השם ערום אבל משום חשש מחיקה לא משום דגרמא הוי ושרי משמע שאע"פ שהוא עומד להמחק אסור למוחקו בידים וכ"כ לזו הרמב"ם ז"ל. עכ"ל.

ואין לחלק בזה בין שם הכתוב בדיו ככל כתיבה, לבין שם החקוק בחקיקה, דהא הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ו) כתב להדיא דאפי' היה השם חקוק בכלי, אסור למחקו. ומשמע דאף חקיקה בכלל איסור הוא. וכ"מ מדברי הפוסקים שכתבו לדון לענין מטבעות שחקוק עליהם שם הוי"ה, וכמ"ש בשו"ת חוות יאיר (סי' טז) ועוד, וית' דבריהם להלן. וכ"כ בשו"ת משאת בנימין (סי' צט) בדבר הדפוס שלנו, דברור שבחקיקה יש ג"כ קדושה כמו בכתיבה. וכ"כ גם בשדי חמד (מע' המ"ם כלל יב אות ד), עי"ש. [ודלא כמו שכתב להסתפק בזה בתורת גיטין (גיטין כ.)]. וכן הסיק גם במנחת חינוך (מצוה תלז בנ"מ אות ה).

ועי' בשו"ת משאת בנימין (סי' צט) שכתב לענין פלטות של הדפוס שלנו, והאריך להוכיח שבחקיקה יש ג"כ קדושה כמו בכתיבה. וכ"כ גם בשו"ת חוות יאיר (סי' טז), וכתב שכ"מ גם מדברי הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ו) שכתב דאם היה שם השם חקוק על הכלי, יש בו קדושה ואסור ליהנות מהכלי, כמו שית' להלן. הרי שגם בחקיקה יש דין קדושת השם, שאסור למחקו.

ועי' גם להחזו"א (ידים סי' ח אות יז) שכתב דמדברי הגמ' בשבת (דף קכ) מבו' דאף כשכותב שם השם במקום שלא ניתן ליכתב, כמו בכותב שם על בשרו, יש איסור מחיקת השם. וכמבו' כן גם בשבת סא:, דאזכרות שבקמיעות אף שלא ניתנו ליכתב, מ"מ יש בהן קדושת השם. וכ"מ גם בערכין (דף ו:).

מחיקת שם הנכתב ע"י גוי

ד. והנה כשבקשתי לברר לצורך מה ומי קעקע לה כתובת זו, נאמר לי כי מטרת עשייתה כן הוא להתקרב לרבש"ע, תוך כדי חזרתה בתשובה. אך בפועל, גוי עשה לה את הקעקוע. ומעתה יש לדון אם יש מקום להקל במחיקת שם הנכתב ע"י גוי. והנה בגמ' (ערכין דף ו.) אי' עובד כוכבים שהתנדב קורה ושם כתוב עליה, בודקין אותו, אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה – יגוד וישתמש במותר, ואם לאו – טעונה גניזה, חיישינן שמא בלבו לשמים. ע"כ. ופרש"י שם דאם אמר בדעת ישראל הפרשתיה, והיינו שלאותו מקום שתרומת ישראל הולכת, תלך גם תרומה זו, אמרי' שמותר להשתמש בקורה, אלא דכיון שיש כאן שם השם, לפיכך יש צורך לקוץ את השם ממקומו, וישתמש במותר לבנותו בביהכנ"ס וכיו"ב, דלשם גם תרומת ישראל הולכת. אך אם לא ע"ד ישראל עשה כן, יש לחוש שמא בלבו לשמים – להקדש, ולכן כל הקורה תגנז, מאחר ובזה"ז הקדש אסור בהנאה. הרי מבואר דאף כאשר השם נכתב ע"י גוי, אסור ליהנות ממנו אפי' להשתמש בו לביהכנ"ס, ולכן יש צורך לקוץ את מקום כתיבת השם ולגנזה.

וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ח) וז"ל: כתבי הקדש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדם ביד והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות, במה דברים אמורים בכתבי הקדש שכתבם ישראל בקדושה אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם. אבל עובד כוכבים שכתב את השם גונזין אותו, וכן כתבי הקדש שבלו או שכתבן עובד כוכבים יגנזו. עכ"ל. הרי שכתב דגוי שכתב את השם, גונזין אותו. וכ"פ לדינא גם בתשו' חוות יאיר (סי' טז), עי"ש.

ועי' בתשו' עין יצחק (או"ח סי' ה אות ח) שכתב לבאר טעמו של הרמב"ם, משום דאכתי אי' לספוקי שמא כתב הנכרי לשם קדושה, כיון שכתבו למכור לישראל. וכמ"ש רש"י (גיטין דף מה). ואף דאמרי' (גיטין דף כג) דעו"ג אדעתא דנפשיה עביד, מ"מ מידי ספיקא לא נפקא, וכמ"ש הב"ש (אה"ע סי' קכג ס"ק ה) דאף שאין ישראל עובד ע"ג, הוי ספק שמא כתבו לשמה. ע"כ.

שם שנכתב בלא שקדשוהו תחילה

ה. והיה מקום לומר דמאחר ולא קדשו את השם קודם כתיבתו, לפיכך אין לו קדושה ואפשר למחקו, וכ"מ בהגהות מיימוניות (פ"ו מיסודי התורה ה"א) שכתב בשם הרא"מ וז"ל: אם כתב אותיות של שם ולא נתכוין לקדש בכתיבתן, אין בהן קדושה, כדתניא בהבונה ובמנחות הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' עד וחכ"א אין השם מן המובחר אלמא דבעינן כוונה ע"ש בספרי. עכ"ל.[2]

אלא דמדברי הגמרא מוכח דלא אכפ"ל בכך, דהא בגמ' (שבת קכ) אי', הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחוץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום טנופת (שבת קכ). וסתם שם כתוב לו על בשרו משמע שאפילו אם לא קדש את השם, שהרי אדם שכותב לו שם על בשרו, ודאי אינו מקדש את השם בכתיבתו. וכן גרסי' (ערכין ו) דגוי שנדב קורה ושם כתוב עליה בודקין אותו אם אמר לשם ישראל הפרשתיה יגוד וישתמש במותר דשם שלא במקומו לאו קדוש הוא. פירש"י: כלומר אינו קדוש אלא מקום השם ואותה חתיכה תגנז. וכן הוא בגמ' (שבת סא) דאם היה כתוב על כרעי המטה ועל ידות הכלים, הרי זה יגוד ויגנז. וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ו) ומרן בשו"ע (סי' רעו סי"ג) דכל שהיה שם כתוב עליו, קוצץ מקום השם וגונזו. ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה, אלא חותך את מקומו וגונזו, וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך. ע"כ. ובכל אלו משמע דאף בלא שקדשו את השם הדין כן, דהא אפי' גוי שודאי לא קדשו בכתיבתו, אסור למוחקו. ואל"ה היה לפרש כן.

שבתי וראיתי להפרי חדש בנמוקיו על הרמב"ם (ספר המדע, פ"ו מיסודי התורה) שכתב שמקצת מהחכמים נסתפקו בענין מחיקת השם אי לקי מן התורה דוקא כשקידש את השם, או דלמא ההיא לס"ת אתמר, אבל לענין מחיקה, אף שלא נתקדש השם, שם מיהא הוי ולקי עליה אם מחקיה. וכתב דלדידן ודאי הכי מסתברא לן ודאי דלקי מה"ת בכל גוונא, דהא מסתמא שם שכתוב בכלים לא נתקדש, ואעפ"כ כתב הרמב"ם דהמתיך את הכלי, הרי זה לוקה. ע"כ. וכן מוכח גם מדברי הש"ך (סי' רעו ס"ק יב) שכתב וז"ל: וכן שם של קודש שלא נכתב לשם קדושה, מותר למחקו לצורך תיקון דוקא, אבל לגוז ולגנוז שרי אפי' שלא לצורך תיקון. אבל בנכתב לשם קדושתו אפי' לגוז ולגנוז לצורך תיקון אסור. ע"כ. הרי שכתב להדיא דאפי' אם נכתב השם שלא בקדושה, אסור למוחקו אלא לצורך תיקון בלבד. וכ"כ גם בתשו' חוות יאיר (סי' טז), וגם הוא הוכיח כן מהא דאי' (ערכין ו) דגוי שחקק חותם על הקורה, קלט מקומו קדושה לאסרו בהנאה, ומוכח דאף שלא נתכוין לקדש את השם, כיון שבלבו לשמים, שהר יכתב עליה שמו של הקב"ה, לפיכך נתקדשה כל הקורה. וכתב עוד וז"ל: ונהי דגבי אזכרות דבס"ת בעי קדושה בפה, כמ"ש בטור ושו"ע (ביו"ד סי' רעו), מ"מ להחמיר להתקדש לאסור מקומו בהנאה ולאסור למחקו מעצמו קדיש מתמונת אותיות הקדושים, זכר לדבר בכור בהמה דמצוה לקדשו ואם לא קדשו מאיליו, קדוש. כ"ש בנדון דידן. וכ"כ הרמב"ם להדיא גוי שכתב את השם גונזין אותו. עכ"ל.

ואמנם התשב"ץ בתשו' (סי' קעז) כתב וז"ל: דע שאין השם מתקדש אלא אם כן נתכוון הכותב לקדשו אבל כתבו שלא בכונת קדושה אינו קדוש דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם ונתכוון לכתוב יהודה וטעה ולא הטיל בו דלת מעביר עליו קולמוס ומקדשו, וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר, ואמרינן נמי בירושלמי דכולהו ספר תהלים שרי לממחק כולהו הללויה וכו'. וכ"כ בספר עמודי גולה דשם שנכתב שלא מדעת מותר למוחקו. עכ"ל. וכן מבו' לכאו' מדברי מרן בבד"ה (יו"ד סי' רעו), שהביא דברי התשב"ץ הנ"ל, וכתב ע"ד וז"ל: וכ"כ הסמ"ק (קס) שם שנכתב שלא מדעת מותר למוחקו.

אלא דאדרבא ממקום שיש להביא ראיה זו, משם יש לסתור, שהרי הב"י הביא דברי התשב"ץ ואח"כ דברי הסמ"ק, ומשמע דס"ל דשניהם דין אחד הוא, והיינו דשניהם איירי שנכתב שלא מדעת, וחילוק רב יש בין שם שנכתב מדעת, והיינו שרצונו לכתוב את שמו של רבש"ע, אלא שלא נתכוין לקדשו. לבין שם שמלכתחילה לא נכתב ע"מ להזכיר את שמו של רבש"ע, אלא נתכוין לכתוב יהודה וכיו"ב, ומש"ה אין לו שום קדושה ואפשר למחקו. וכ"מ מדברי התשב"ץ הנ"ל (ח"א סי' ב) שכתב דמחיקת השם אסורה מן התורה בכל ענין. והאריך להוכיח כן בראיות מדברי הגמ' בשבת הנ"ל (דף קכ, ודף סא) ומדברי הגמ' בערכין (דף ו), ובכל אלו הא לא איירי שנתכוין לקדש, ובכ"ז למד מהם דאסור למחוק, ומשמע שהבין דלא אכפ"ל אם נתכוין לקדש או לא, אלא העיקר שנתכוין לכתוב את שמו של הקב"ה. שו"ר שכעי"ז כתב גם הברכ"י (יו"ד סי' רעו אות כד) ליישב הסתירה בדברי התשב"ץ ועי"ש שהביא שכ"כ גם הגאון בעל מחנ"א (בהג' ליו"ד דף לז:), דאחר שהביא המחנ"א דברי הרב פרי חדש הנ"ל, כתב עליו וז"ל: אבל ראיתי בהגמ"י שהביא משם רא"ם דכל שלא נתקדש השם מותר למחקו, ומדברי הרמב"ם שכתב מין וכו', ולע"ד דכל שכתב את ה' שלא בכונת השם, שלא היה מכוין לכתוב השם, בהא ודאי מותר למוחקו, כמ"ש סמ"ק והרשב"ץ, אבל בכתב השם ויודע שכותב השם, אפילו תימא דלענין ס"ת לא מהני עד שיכוין להקדישו, לענין מחיקה אסור, דכיון שכתבו בכונה, הרי"ז מקודש. עכ"ל. וכן הוא גם בתשו' המודפסת לפנינו (בחי' המחנ"א על טור יו"ד סי' רעו הל' ס"ת) בתשובתו לענין מטבעות שכתוב עליהם שם הוי"ה, אם מותר להתיכם, דהרמב"ם שכתב דידות הכלים שכתוב עליהם שם, אסור למחקם, היינו משום דאיירי שכתבם לשם שמו ית'. ע"כ. וכ"כ בשדי חמד (מע' המ"ם כלל י) בשם מהר"י אסאד (בתשו' המובאת בס' חכמת שלמה, בסו"ס הר המור סי' יב ד"ה איברא) שכתב מפו' דאף דשם שנכתב בסתם, אסור למוחקו, אם נכתב שלא לשם כוונת השם, אין בו קדושה כלל, ומותר למחקו. וכן הסיק הגאון השדי חמד עצמו (שם), עי"ש שהאריך מאד בזה.

וממילא מבו' דגם מיושב דברי הגמ"י במ"ש בשם הרא"ם דכל שלא נתכוין לקדש את השם, מותר למחקו, והיינו משום דאיירי שלא היתה לו כוונה לכתוב את שם השם כלל, וז"ש "אם כתב אותיות של שם", והיינו שלא נתכוין לכתוב מילת השם, אלא שכתב אותיות ויצא לו שם השם, וכגון שנתכוין לכתוב יהודה וטעה וכתב שם הוי"ה. וכ"כ בביאור דברי הגמ"י בשם הרא"ם, בשו"ת חוו"י (סי' טז), והוכיח כן מהא דהביא הרא"ם ראיה לדבריו מברייתא דהרי שהיה צריך וכו', ולא הביא ראיה ברורה יותר לדבריו מהא דגיטין (דף נד:) דאמרי' התם דס"ת שאין אזכרות שלה כתובין לשמן, אינו שוה כלום. וע"כ צ"ל דס"ל להרא"ם דשם י"ל דנהי דאין הס"ת שוה כלום, מ"מ יש באזכרות קדושתם, אחר דמ"מ נכתבו סתם, וסתמן לקדושתן. משא"כ כשלא נתכוין כלל לכתוב את שם השם, אלא נתכוין לשם חול, כמו הרי שהיה צריך לכתוב יהודה וכתב הוי"ה. ולכן גם גוי שכתב אזכרת השם סתם, תפס קדושה.

צא וראה להגאון רבי חיים חזקיהו מדיני בעל שדי חמד, שבריש כרך ו' שלו הביא קונטריסו בשם "באר בשדי", כדי להשיב לטענת גדולי ישראל דאז שהעירו לו על כך שהכי קרא שמו "שדי חמד", ולא חש לבזיון השם, או שמא ימחק השם, והוא כתב באורך רב להוכיח באותות ומופתים מספרי התשובות, תנאים ואמוראים, ראשונים ואחרונים, דכל שלא נתכוין לכתוב שם השם, אין לזה קדושת השם. ודוקא כשנתכוין לכתוב שם השם, אף שלא כיון לקדשו, חלה עליו קדושה ואסור למחקו.

וחזי הוית בתשו' שב יעקב (סי' נד) שכתב להוכיח מלשון הרמב"ם דכל שלא נכתב לשמו ית', מותר למחקו. דהנה הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ח) כתב וז"ל: אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו, אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורוסים ולא למעשיהם. ע"כ. ומקור דין זה מדברי הגמ' בגיטין (דף מח) דאמר ר"נ ס"ת שכתבו אפיקורוס, ישרף. ופרש"י התם הטעם, מפני שודאי לשם עכו"ם כתבו, וא"כ מחויב לשרפו משום לא ידבק בידך וכו'. ואילו הרמב"ם משמע דפי' טעם אחר, והיינו משום דמסתמא לא נכתב לשמו, מאחר שאינו מאמין בקדושת השם. וע"כ דר"ל דאף דודאי ידעי' דלא לשם עכו"ם כתבו, אלא לישראל או ללמוד  מתוכו, דאז אין איסור להשהותו מן הדין, אפ"ה כיון שודאי אינו מאמין וכו', ובעיניו הוי כמו שאר דברים, שבודאי לא נתכוין לשם כלל. לפיכך אין איסור בשריפתן, דהוי כמו נתכוין לכתוב יהודה, וכתב השם. וכיון שאין איסור אם כתב כן אחר, הכא הוי מצוה לשורפו, כדי שלא יניח שם למינים. ע"כ. ומתחילה היה נראה מדבריו שרצה להתיר מחיקת השם בכל גוונא, כל שלא נתכוין לקדש את השם. אך המעיין בדבריו יראה שפי' דדוקא משום שאינו מאמין, א"כ ודאי אינו מתכוין בכתיבתו לשם השם, והוי ככתב סתם אותיות, וכהא דנתכוין לכתוב יהודה, ומש"ה מהני מחיקתו.

ועי"ש עוד בהמשך שהביא כן מתשו' מהרשד"ם, וז"ל: אח"כ מצאתי ראיתי דאתא לידי תשו' מהרשד"ם בשאלה דידיה דהיה רוצה לכתוב יהי' וכתב השם, דמתיר למחוק, ומפרש טעמיה דלא אסרו למחוק אלא כשנכתב בכוונה לשם קדושת השם ממש, ולא אותיות או תיבות שיש בה אותיות מהשם וכו', דאל"כ כל מקום שיהיה כתב א-ל, יהיה אסור, שהם אותיות המורים על השם, והוא מן השמות שאינם נמחקים, וכן כל אותיות מתיבות שיש בהם יו"ד ה"א מסוכים כמו יהודך, יהיה אסור למחוק, וזה דבר שאין לו שחר. עכ"ל. והוא הדבר אשר דיברתי ממש. ע"כ. והוא בתשו' מהרשד"ם (סי' קפו), ושם הוכיח כדבריו מדברי הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה) שכתב וז"ל: כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקב"ה, לוקה מן התורה. ע"כ. ומדקאמר הרמב"ם 'כל המאבד שם' כו', ולא אמר אותיות שם, משמע ודאי דוקא כשנכתב לשם שם קדש, אבל כל שנכתב לכוונת אחרת, אפי' שהם אותיות השם ממש, נמחקים. והוכיח שכ"ד רש"י, והר"ן. וביאר כן גם דעת הגמ"י הנ"ל בשם הרא"ם.

אמנם, במה שהוכיח השב יעקב כדבריו מדברי הרמב"ם בה"ח גבי אפיקורס, ראיתי להגאון רבי יצחק אלחנן בתשו' עין יצחק (או"ח סי' ה אות ז) שכתב לדחות ראיתו, דמ"ש הרמב"ם הטעם משום דאמרי' מסתמא לא כתבו לשם השם, ושינה מפירש"י, היינו משום שרש"י גרס שם דאיירי בס"ת שכתבו מין, וסתם מין בישראל הוא עובד כוכבים (כמבו' בע"ז כו, ובחולין יג). אך הרמב"ם גורס שם ס"ת שכתבו אפיקורס, ואפיקורס אינו עו"כ, אלא מי שאינו מאמין בהשגחה ובנבואה, וא"כ לא שייך לו' באפיקורס הטעם שכתבו לשם עבודת כוכבים, דהא אינו מאמין בעבודתם כלל, וא"כ כתב הרמב"ם הטעם שישרף לפי שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו, ולא נתקדש השם, וממילא מצוה לשורפו כדי שלא יניח שם להם. ע"כ. אך בעיקר דינו לחלק בין נכתב לשמו ית', לבין נכתב בלא כוונה לכתוב את השם, נראה דלא פליג (כמבו' שם אות ט והלאה). וכ"כ לדינא גם מרנא החזו"א (ידים, סי' ח אות יח), ועי"ש שכתב דזה הביאור בדברי הגמ"י בשם הרא"ם. שו"ר למו"ז מרן הגאון שליט"א בשו"ת יביע אומר (ח"ד יו"ד סי' כא) שהאריך בזה כיד ה' הטובה עליו, וסיים וז"ל: נמצא שיש כמה עקולי ופשורי בדעת הרמב"ם בזה. ומפלוגתא לא נפקא. ומ"מ בהצטרפות ספק אחר יש מקום להורות להקל. ע"כ.

ולפי"ז י"ל דאף בנ"ד מאחר והגוי שחקק את השם על רגלה, לא הבין ולא ידע מה הוא חוקק, אלא שהביאו לפניו צורת שם שד-י, ואמרו לו לצייר כזה על רגלה, ואין הוא יודע כתב עברי מהו, שמא יש לומר ע"פ דברי הברכ"י והמחנ"א דבכה"ג כו"ע מודו שאין קדושה בשם זה, ובהצטרפות ספק נוסף, יש למוחקו.

מחיקת שם הנכתב ע"י גוי לבקשת ישראל

ו. ואף דיש לטעון שמאחר והישראל בקשו לכתוב לו כן, ועומד הוא על גביו, לפיכך לא אכפ"ל מה מחשבת הגוי, וכיון שהישראל נתכוין לכתוב את השם, חל ע"ז קדושה. יש לדחות כן, דהנה בגמ' (גיטין מה:) אי', ספר תורה שכתבו מין – ישרף, כתבו עובד כוכבים – יגנז. וכ"פ מרן בשו"ע (יו"ד סי' רפא ס"א). והנה ברש"י שם ביאר הטעם שיגנז, כיון דהוי ס"ס שמא ישראל כתבו, ואפי' אי כתבו הגוי, שמא כתבו למכור לישראל ולא לשם עבודת כוכבים. והביאו הש"ך שם (ס"ק ג) לדינא. הרי דדוקא כשכתבו ע"ד למכור לישראל, דאז י"ל שנתכוין בכתיבת השם לשם רבש"ע, לפיכך יש לו קדושה וצריך לגנזו, אך אם לא ידע מה כותב ולשם מה כותב, אף שלצורך ישראל כתבו, י"ל שאינו קדוש. ע"כ. וכן משמע מדברי הגר"ח בחי' (פ"א מהל' תפילין הט"ו ד"ה ויסוד דבר זה) שכתב וז"ל: הרי דלענין דין קדושת אזכרות אין זה דין כוונה של לשמו, שהוא באמת דבר נוסף על מעשה הכתיבה, כי אם דהוא זה במעשה הכתיבה עצמה אם נכתבה בתורת שם או לא, וכל שהוא נכתב בתורת שם חל ביה קדושת שם, ואית ביה הלאו דלא תעשון וכו' הא דכתבו נכרי יגנז, דנהי דמעשיו מופקעין מדין חלות לשמה, אבל מ"מ כתיבתו היתה בתורת קדושת השם, וקאי בלאו דלא תעשון, משא"כ לענין הדין לשמה של סת"ם. עכ"ל. הרי מבואר דהא דס"ת שכתבו נכרי יגנז כשכתבו ע"ד ישראל, היינו משום שנכתב בתורת שם וחל ביה קדושת שם, אולם כל שלא נכתב בתורת שם, לא אכפ"ל שלצורך ישראל כתבו.

וכן נראה מדברי החוו"י בתשובה (סי' קפד) שכתב לענין ספרי קודש המודפסים ע"י גוי, אי יש בהם קדושה או לא, וכתב וז"ל: עכ"פ נלפענ"ד דיש צד קולא מה בספרים נדפסים ע"י גוי עע"ז ואינו מאמין בבורא, כי גם הסברא נותנת ומסכמת כי קדושת הס"ת נמשכת ע"י כתיבת איש אשר נשמת חיים באפיו חלק אלוה ממעל שע"י כוונתו וציורי תבנית אותיות קדושים וכל ישראל בחזקת כך שדבקים מצד נפשותן ב"ה אלהינו, ומצד זה נמשכה הקדושה לסת"מ וספרים וכל הקדושות דברים הקדושים למטה. כמ"ש קדושים תהיו והייתם קדושים. עכ"ל. ומבואר מדבריו שכל שהגוי לא נתכוין לשם רבש"ע, יש מקום להקל בזה, מאחר ו'קדושת הס"ת נמשכת ע"י כתיבת איש וכו' שע"י כוונתו וכו", אולם כל שלא נתכוין, אף שלצורך הישראל ולבקשתם מדפיס להם ספרים אלו, מ"מ אין בזה קדושה. וה"נ י"ל בנ"ד. ואף שזה דוחק, מ"מ בצירוף ספיקות נוספים, כמשי"ת להלן, יש מקום להקל בזה.

ושמא י"ל עוד דאין מועיל ישראל עומד על גביו אלא כאשר הישראל עצמו עומד ומכוין במקום הגוי, אך בנ"ד שהישראלית שעומדת ע"ג הגוי, אינה מכוונת וחושבת כל זמן המעשה שיהא זה לשם קדושת השם, שוב לא הוי כישראל עומד ע"ג.

מטבעות שחקוק עליהם שם הוי"ה

ז. עוד יש לו' דמטעם אחר יש מקום להתיר למחוק כתיבה זו, דהנה בשו"ת חוות יאיר (סי' טז) כתב לדון לענין מטבעות שנהגו במדינת שוודין לכתוב עליהם שם הוי"ה, דנראה שמותרים הם כי נטבעו להוציאם, והו"ל כאילו נכתב בפירוש לשם חול. ע"כ. והביא דבריו להלכה במשנ"ב (סי' שלד ס"ק נד). ומשמע מדברי הרב חוו"י דכיון שמטבעות אלו נועדו להוצאה ולשימוש, אף שחוקקים עליהם שם הוי"ה, כשיודעים הם ששם זה שם קדוש ושמו של רבש"ע, ומש"ה כותבים אותו. מ"מ מאחר והיעוד של המטבע סותר לכוונת החוקק, שוב לא מהני כוונתו לקדש את המטבעות. ולפי"ז ה"נ בנ"ד, מאחר ואף שרצונה של האשה לכתוב שם זה על בשרה לשם קדושת הקב"ה, מ"מ כוונה זו סותרת למטרת יעוד השימוש ברגל, שהרי השימוש בו הוא לדברי חולין וכיו"ב, כשגם רצונה הוא כך. ועי' למרן החיד"א בברכי יוסף (סי' רעו ס"ק כח), שהביא כן גם משמו של מהר"ר יעקב מולכו בתשו' כת"י (סי' קלט) וכתב דאף רשאי להתיכן, ואין בהם שום קדושה ואיסור מחיקה.

וחזי הוית עוד בהג' בית לחם יהודה (על הגליון, סי' רעו ס"י) שכתב בזה"ל: כתב בספר לחם הפנים, ומהאי טעמא נ"ל היתר לאנשים שעושין שאלות חלום בשם, והשם ידוע לנו נכתוב תוך היד, והיה לבי נוקף הלא נמחק אח"כ מאליו ע"י נטילת ידים. ומתשובה זו [דההיתר הנ"ל של החו"י] נלמד לנו היתר גמור כי נכתב לכתחילה בתוך היד הוי ככתיבה בפירוש לשם חול. ע"כ. הרי שפי' כהנ"ל דכיון שהיד מיועד לשימוש חול, אף שכתב עליו שם קודש, ונתכוין לכתבו לשם רבש"ע, מ"מ כיון שסותר בכך את יעודו של היד, הוי ככתיבה בפי' לשם חול. ואמנם ע"ד יש להקשות, דדוקא כשכותב שם הוי"ה על המטבעות, שפיר י"ל דאין כוונתו אמיתית לשם השם, מאחר והיעוד של המטבעות הוא לשימוש חול. אך בכותב שם על ידו לצורך שאלת חלום, הרי אם לא יכתבנו לשם שמו ית', הרי לא יוכל לשאול שאלת חלום, ושוב לא שייך לו' שהרי"ז מפרש דהוי ככתיבה לשם חול. [ודוקא בנ"ד לענין הרגל, שפיר י"ל כן]. וכן תמה הרב בית לחם יהודה גופיה שם ע"ד וז"ל: ולא נראה לי זה ההיתר, דהא צריך לכתוב השם על ידו בכוונה לכוון השם שיודיעו לו בחלום, ומלבד זה אסור לעשות כן להשתמש בשמות הקדושים, אבל משום שצריך נטילת  ידיים, כתב בשכ"ג דשרי ליטול ידיו כדרכו, כיון שאין כוונתו למחוק. ע"כ.

קציצת מקום השם

ח. והנה בשו"ע שם (סי' רעו סעי' יג) כתב וז"ל: כלי שהיה כתוב עליו שם, קוצץ מקום השם, וגונזו. ע"כ. ומקורו מדברי הגמ' (שבת סא:) דאם היה כתוב שם על ידות הכלים או על כרעי המיטה, הרי"ז יקוץ ויגנוז. ועי' בתשו' פנים מאירות (ח"ב סו"ס קלג) שכתב דהטעם שיש צורך בקציצה, מפני שיש לחשוש לבזיון כאשר השם נמצא במקום הראוי להמחק. אך מדברי הסמ"ג (ל"ת ג) והיראים (דף קצח) משמע שכאשר יש שם על הכלי, השם מקדש את הכלי שא"א להשתמש בו, אלא דכיון שהשם נכתב על מקום שאינו ראוי ליכתב שם, כגון על ידות הכלים, לפיכך מועילה הקציצה בכדי שיהא אפשר להשתמש בכלי.[3]

ולפי"ז אי נימא כהפנים מאירות, א"כ בכתובת קעקע שאין לחוש שימחק השם, וממילא לא יבוא לידי בזיון, שמא א"צ בקציצה. אך לדברי הסמ"ג והיראים, שמא מאחר ואין ראוי ליכתב שם על רגלה של אשה, לפיכך יש צורך בקציצה. ואולי אף לדעת הפנים מאירות, אף שאין חשש מחיקה, מ"מ חשש בזיון אחר יש, והיינו להכנס לבית הכסא וכיו"ב עם שם זה, לפיכך יש לקצוץ שם זה.

ומצאתי גם בשו"ת חוות יאיר (סי' טז) שכתב לדון לענין טבעת שחקקו עליה שם השם, והביא הא דידות הכלים וכרעי המיטה, וכתב דהתם הטעם שאסור להשתמש בהם או משום גנאי, או משום שחיישי' שמא שם הקודש ימחק. וכתב דנפ"מ לענין הטבעת אי רשאי לחקוק עליה שם בלא שישתמש בה, דאי משום גנאי, א"כ אסור לחקוק עליה, דלא ניתן רשות לחקוק את שמו ית' אלא בס"ת וכיו"ב, אך אי משום דחיישי' שמא ימחק, הרי אם לא משתמש בה, אין לחשוש לכך. והביא הגמ' דערכין הנ"ל בגוי שהתנדב קורה שכתוב עליה שם, אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה, יגוד וישתמש במותר, ואם לאו, טעונה גניזה. ופרש"י דאסור בהנאה, כיון דחיישי' שמא בליבו לשמים לשם הקדש. ואמרי' התם דהיינו דוקא כששמו עליה, אולם אם קצץ את שמו, מותר להשתמש במותר. ומוכח דמשום איסור הנאה נגעו בה, דאסור להשתמש בו בעוד השם חקוק עליו, כי קדוש הוא, וכקודש יחשב דאסור בהנאה. וא"כ ה"נ כל שהוא נהנה מהטבעת, אסור.

והנה מל' הרמב"ם יש מקום לכאורה להוכיח שנקט דעיקר הטעם היינו משום שמא ימחק, דז"ל הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ו) כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו, ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי, הרי זה לוקה אלא חותך את מקומו וגונזו. וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת. עכ"ל. הרי שכתב הרמב"ם דין ידות הכלים ודין רחיצת מקום השם בחדא מחתא, ומשמע שבשניהם הטעם משום שמא ימחק. אך בשו"ת חוות יאיר (שם) כתב דאין להוכיח מדבריו מידי, דהרמב"ם כלל דין זה בחדא מחתא רק בכדי לומר לן שאין תקנה לכלי באופן אחר, אא"כ קצץ מקום השם.

[ויש להעיר בכ"ז דלא התירו כו"ע לקצוץ את מקום השם אלא כשנכתב במקום שאינו ראוי, כהא דידות הכלים או כרעי המיטה וכיו"ב, אך באם כתב שם השם בטעות בקלף וכיו"ב, נחלקו הפוסקים אי רשאי לקדור או לקלוף את מקום השם, דהרא"ש בתשו' (כלל ג אות ז) ובנו בשו"ת זכרון יהודה (סי' ג) כתבו דאסור לעשות כן, מאחר ואין זה כבוד השם. והביאם מרן בב"י (יו"ד סו"ס רעו). אך בתשו' הרמב"ם (סי' סט) משמע דשרי לעשות כן. והביאו מרן בב"י (שם). ובבד"ה (שם) הביא עוד שכ"כ בשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' קמט). וכ"כ הט"ז (שם ס"ק ז). וכ"פ החת"ס בתשו' (יו"ד סי' רעב) ובשו"ת נחלת שבעה (סי' לז), ועוד.]

גרמא במחיקת השם

ט. אלא דבנ"ד אף אם נמצא שיש אפשרות לקוץ את עורה בזהירות, באופן שלא יתקרע שם השם, וישאר העור כולו כחדא מחתא, מ"מ הרי בשעת קציצה זו יודעים אנו כי לאחר יום או יומיים, יתרקב עור זה וממילא ימחק שם השם, ויש לדון אם רשאים לעשות כן.

והנה הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה ה"ו) כתב וז"ל: וכן אם היה שם כתוב על בשרו, הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום. ע"כ. הרי שפסק לדינא כדברי הגמרא (שבת קכ) דמשום החשש שמא ימחק השם כשיטבול במים, לא חיישי', כיון דגרמא הוא, וכל החשש רק שיעמוד בפני השם כשהוא ערום. וכ"פ גם התשב"ץ בתשו' (ח"א סי' ב), דכל שהוא ע"י גרמא, שרי למחקו. וכ"כ רבים מהפוסקים דמחיקת השם ע"י גרמא, מותר, וכמ"ש הגאון חת"ס בתשו' (או"ח סי' לב), וכתב דלכן מהני מה שגורם לגוי שימחק כן. וכ"כ כדבר פשוט גם בתשו' אחרת שלו (יו"ד סו"ס רסד, רסו, רסז ורעא). וכ"כ גם בשו"ת בית אפרים (אה"ע ח"א קו' תקנת עגונות דף ט ע"א) דאף לדעת רבנן, מהני מחיקת השם ע"י גרמא. ועיין לו בתשו' אחרת (חיו"ד סי' סא) שכתב להק' לפי"ז ע"ד רש"י ביומא (ח. ד"ה כורך) שכתב לבאר הטעם שכורך עליו גמי, בכדי להגן עליו מפני חוזק שטף המים. והרי בגמ' בשבת הנ"ל מבואר דלאו היינו טעמא, דהא אפי' אם ימחק השם, כיון דהוי גרמא, מותר. וכן הק' התוס' ישנים (יומא דף ק, ודף פח), והכפ"ת (שם) ע"ד רש"י. ובשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' סא) כתב דאף אי נימא דרש"י ס"ל דגם גרמא אסור, הרי רוה"פ לא ס"ל כרש"י. עי"ש באורך. ועי' גם בשו"ת דברי חכמים (יו"ד סי' כ) שכתב דבמקום שאין כאן אלא גרמא דמחיקה, שרי. והביא שכ"כ הצ"צ (יו"ד סי' רטו). ובפרט במקום שיש צורך מצוה, יש לצרף כן לדעת המתירים. וכ"כ גם בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' יז אות ד), דגרמא שרי, בפרט כשהוא לצורך מצוה. ועי' גם במנ"ח (מצוה תלז, בנ"מ אות יג) שהביא דברי הרמב"ם הנ"ל דשרי מחיקת השם ע"י גרמא וסיים וז"ל: ודין זה מוסכם, ואין להאריך. ע"כ.

ואמנם עי' בשו"ת טוב טעם ודעת (סו"ס רלט) שכתב להוכיח דאף ע"י גרמא יש איסור במחיקת השם, דהא בגמ' בסוכה (דף נג) אי', הכי אתמר: בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא, אמר דוד: מי איכא דידע אי שרי למכתב שם אחספא ונשדיה בתהומא ומנח? ליכא דקאמר ליה מידי. אמר דוד: כל דידע למימר ואינו אומר – יחנק בגרונו. נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו: ומה לעשות שלום בין איש לאשתו, אמרה תורה: שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים, לעשות שלום לכל העולם כולו – על אחת כמה וכמה. אמר ליה: שרי. כתב שם אחספא, ושדי לתהומא, ונחית תהומא שיתסר אלפי גרמידי. ע"כ. הרי דאף שלא הוי אלא גרמא, שהרי דוד לא מחקו בעצמו, אלא המים מחקוהו, מ"מ לולי שנשא אחיתפל ק"ו בעצמו, לא היה עושה כן, ומוכח דגרמא אסיר במחיקת השם. וכן הק' בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קטו) בשם קובץ שומר ציון הנאמן. וע"ע בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' סא) שהביא מתשו' ב"ש (ח"ב סו"ס קכז) שכתב ג"כ להוכיח כן. [ועי"ש שכתב לפי"ז ליישב את דברי רש"י ביומא, דהוא ס"ל כהגמ' בסוכה הנ"ל]. ע"כ. אלא דאי משום הא, כבר כתב בספר קסת הסופר (לשכת הסופר סי' יא ס"ק א) ליישב, דהתם לא הוי גרמא אלא מעשה בידיים, כמ"ש הר"ן (פ' כל כתבי) בהא דאמר ר' ישמעאל על האי גברא דשקען לברכות במים, גדול עונש האחרון יותר מן הראשון, מפני שאבדן בידיים. ועוד, דהתם לכתוב לכתחילה ע"ד לאבדו ע"י גרמא, לא הוי גרמא, אלא עשיה ממש. וזה שאמר דוד מי איכא דידע אי שרי למכתב, והיינו לכתוב כן לכתחילה. ע"כ. ומו"ז מרן שליט"א בספרו מאור ישראל (שבת קכ:) הביא תי' זה בשם ספר לשון לימודים (או"ח סי' טו ד"ה ואגב). וכתב ליישב עוד ע"פ מ"ש רש"י שם דדוד ידע שמותר, אלא שלא היה רוצה להורות הלכה בפני רבו אחיתפל, וא"כ לא היה לו ספק דמשרא שרי, ושמא נסתפק דוד אי הוי גרמא, או מוחק בידיים. ועוד כתב ליישב ע"פ דברי התשב"ץ (ח"א סי' ב) שית' להלן, דדוקא בכגון שימחק מאליו, הוא דשרי גרמא שימחק עתה, אך בעלמא אסור גרמא, ולפי"ז י"ל דדוקא בכתוב שם על בשרו שהוא עומד להמחק מחמת הזיעה וכיו"ב, הוא דשרי למחקו עתה ע"י גרמא, משא"כ בכתיבת השם על הניר שלא ימחק מעצמו אלא בנתינתו עתה במים. [אלא דיעוי' להלן מ"ש לדינא בזה]. ע"כ. ועי' גם בשו"ת אבני נזר (יו"ד ח"א סי' שע) שכתב ג"כ לדחות דאין ראיה מהתם.

אלא דהנה בתשו' נודע ביהודה (מהדורא תנינא, או"ח סי' יז) מבנו, הביא דברי המתירים למחוק את השם ע"י גרמא, וכתב דנראה דלא התירו כן אלא לצורך מצוה, וכהא דאמרי' בגמ' בשבת שרבנן התירו כן כיון דס"ל דטבילה שלא בזמנה, הוי מצוה. אבל לדבר הרשות, אפי' גרמא אסור. ואף דליכא לאו דלא תעשון, מ"מ אסור משום בזיון השם, דאין בזיון גדול יותר מגרם מחיקת השם. [ועי"ש שכתב ליישב הטעם שכתב רש"י (יומא ח) דאסור לרחוץ מחשש שמא ימחוק את השם, דהא לכאו' תימה מדוע הגמ' אמרה שלא ירחץ, דהא אף בלא רחיצה, כיון שמסקנת הגמ' שאסור לעמוד לפני השם ערום, א"כ אסור לו לפשוט בגדיו בפני השם, ולאו דוקא רחיצה. ולכן הוצרך רש"י לבאר דהאיסור הוא משום מחיקת השם, ואף ע"י גרם י"ל דאי' בזה בזיון השם. ואף שרש"י נקט כן משום "לא תעשון כן לה'", מ"מ הואיל ובלאו גרמא אסור משום לאו זה, נקט רש"י כן גם בגרמא, כאשר אי"ז לצורך מצוה.]. ועי"ש שכתב להוכיח כן, מדלא הביאו הטור ומרן השו"ע דין זה להלכה, וסמכו ע"ד הגמ' במגילה (דף כו:) דס"ת שבלה, גונזין אותו בקבר ת"ח ובכלי חרס למען יעמוד ימים רבים, וכ"פ בשו"ע (יו"ד סי' רפב), ומוכח דאף ע"י גרמא אסור, דאל"ה מדוע צריך לקברו בכלי חרס, הא אף שיתבלה וימחק, אי"ז אלא גרמא. וכל מה דאמרי' בגמ' בשבת דשרי היינו רק לצורך מצוה. ע"כ. ועי' בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' סא) ולמו"ז מרן הגאון שליט"א בספרו מאור ישראל (שבת קכ:) שהביאו דכדברי הנוב"י הנ"ל, כן מבואר גם ברדב"ז (בשו"ת ללשונות הרמב"ם ח"א סי' מז, ונדפסה לפנינו בח"ה סי' מז). וכ"כ גם מהר"ש קלוגר בשו"ת חכמת שלמה (נספח לספר הר המור סי' יא ד"ה בדבר). וכ"כ גם בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קב אות יג), ובשו"ת אבני נזר (או"ח סי' רלא אות ו).

ועי' גם בשלטי גיבורים (סנהדרין טז. מדה"ר) שכתב וז"ל: וגרם מחק בלא מתכוין למוחקן, כגון שצריך לו לעשות טבילה ויש שם כתוב על בשרו, אע"פ שבודאי כשירד לטבול יהיה השם נמחק כפסיק רישיה, כיון שאינו מתכוין לכך והוי ע"י גרם, שרי ליה לירד ולטבול, דאינו אלא ע"י גרם, דממילא המים מוחקין את השם, והוי דומיא דחוצץ בפני הדליקה בשבת בכלים מלאים מים, שודאי כשהדליקה תגיע לשם, יבקעו הכלים והמים יכבה האש, ואעפ"כ שרי כיון שאינו מכוין לכיבוי, אלא מכוין לחצוץ בפני הדליקה והכיבוי בא ע"י גרם, שרי. אע"פ דהוי פסיק רישיה, ה"נ ל"ש. ומיהו נ"ל דלא שרינן גרם מחק בפסיק רישיה אא"כ הוא לשום צורך, כגון טבילה וכיו"ב, דומיא דגרם כיבוי דלא שרי' ליה אלא משום היזק, כמ"ש המפרשים שם, והיינו דנקט ברייתא נזדמנה לו טבילה של מצוה יורד וטובל ואינו חושש למחיקה. אבל בלא צורך, נ"ל דליכא היתר בגרם מחיקה, אפי' אינו מכוין לכך. עכ"ל. וכ"כ גם החזו"א (ידים סי' ח אות יז) דדוקא לצורך מצוה הוא דמהני גרם במחיקת השם, אולם בלא"ה, אסור מה"ת, כיון דחייבים בכבוד כל דבר שנקרא עליו שם השם, וגורם כליון הפוגם בכבודן. ומ"מ לטבילת מצוה, שרי, דזהו כבוד המקום ב"ה לעשות מצוותיו, וכיון שהוא לכבודו ית', אין כאן פגם בכבוד כתב קדש. ע"כ.

אמנם במה שהביא בן הנוב"י ראיה לדבריו ממה שהשמיטוהו הפוסקים, ותלה זאת בכך שסמכו על הגמרא במגילה, עי' בשדי חמד (מע' המ"ם כלל יא) שכתב לתמוה ע"ד, דהלא הרמב"ם (פ"ו מיסודי התורה) פסק הך דינא דגרמא במחיקת השם דשרי, ומאידך פסק גם (פ"י מתפילין ה"ג) הא דס"ת שבלה, שנותנין אותו בכלי חרס אצל ת"ח, ומאחר ופסק את שניהם, ע"כ דהסוגיות חלוקות, ולאו סתירה הוא. והביא עוד (שם ד"ה ועל) מספר אבן שתיה (סו"ס ס ד"ה ובזה) שכתב דבהא דמגילה דבעי' לקבור את הס"ת בכלי חרס, לאו משום מחיקה אתינן עלה, אלא משום גרם בזיון, שגורם שעי"כ יתקלקלו ויחבלו בקרקע, ואיסורו מדכתיב "ודבר ה' בזה", ולכן מחוייב לעשות כל טצדקי שלא לבא לידי כך. ובשו"ת אחיעזר (ח"ב יו"ד סי' מח) כתב לדחות עוד, דשני ענינים נפרדים הם, דספרים שמצילין מפני הדליקה, אי' מצוה בהצלתן, והיאך יעלה על הדעת להתיר לאבדן ע"י גרמא. ולא אמרו שמותר ע"י גרמא אלא בשם יחידי, דהא בגמ' בשבת אי', דהברכות והקמיעין אין מצילין מפני הדליקה אע"פ שיש בהן אותיות של שם, ובזה י"ל שגם איבוד ע"י גרמא מותר, מאחר ואין מצוה בהצלתן. וכן הביא תירוצו גם בחשק שלמה (שבת קכ). וכן תי' מדעתיה מו"ז מרן שליט"א בספרו מאור ישראל (שבת קכ:).

מחיקת השם בגרמא כשיש לחוש לבזיון השם

י. אך בנ"ד נראה דכו"ע יודו דיש מקום להתיר למחוק, ולצורך מצוה הוא. דהא אי אפשר לה שלא תגיע לעולם לידי בזיון השם. ודוקא במקום שאפשר שלא יבוא לידי בזיון, וכנדון בן הנוב"י במי שרצה להפוך חדר ששימש כביהכנ"ס ופסוקים על קירותיו לבית יי"ש, כיון שאפשר להעמיד את ביהכנ"ס על תלו, ולא להפכו לשימוש בזיון, שפיר י"ל דיש לאסור למחוק כן. אך בנ"ד דא"א בענין אחר, שפיר י"ל דהוי בכלל מצוה, וכו"ע יודו דמותר למחוק. צא וראה מ"ש בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' יז) לדון במי שחלה ל"ע במחלה מתדבקת, ומאושפז הוא בבית החולים, שידוע לנו שאחר שילך משם, ישרפו את כל מה שהביא עמו, אי רשאי להביא שם תפילין בכדי לקיים המצוה דהנחת תפילין. וכתב (שם אות ד) דאף לדעת הפוסקים שגרמא במחיקת השם אסור אלא לצורך מצוה, וכמו שכתב בן הנוב"י (שם), בנ"ד אין לך צורך מצוה גדול מזה, שלא להתבטל כמה וכמה ימים ממצות תפילין, ולא לעבור בכל יום על ח' עשין וכנ"ל, א"כ ודאי דמותר גרם מחיקה בכדי לקיים כמה עשין של כמה ימים. ועי"ש שכתב דאף שעשה קילא מלאו, מ"מ בעידנא דריתחא מענישין גם על עשה, וע"כ י"ל דבזה"ז דינם שוה. ובפרט לדעת הרמב"ן (עה"ת פר' יתרו) שכתב דעשה חמור מלאו. עי"ש. ועי' בשו"ת חזון נחום (ח"א סי' ו) שכתב דאף שהוא עצמו ס"ל לאסור בזה, מ"מ רוב הגדולים התירו כן.[4] וכעין זה י"ל אף בנ"ד דמאחר ויש כאן לאו של בזיון השם, שהרי א"א לה לעולם לשמור על השם בקדושתו, אחר שהשם כתוב לה ברגלה, לפיכך הוי צורך מצוה, דאף לדעת הני פוסקים רשאי למחוק ע"י גרמא.

וחזי הוית כעין זה בשדי חמד (מע' המ"ם כלל יא ד"ה אמנם), דעי"ש שהביא שבילדותו ראה תשו' מאת מה"ר אליהו צבי מרבני ירושלים בדור שלפניו, שכתב לענין מי שהיה בספינה וס"ת עמו, וראה שרודפיה השיגוה ובאו לסטים לשלול שללה ולבוז בוזה, וידע שאם יראו הס"ת ינהגו בה מנהג הפקר ובזיון, ומשום כך חשב להשליך את הס"ת בצינעא לתוך הים למעוטי תיפלה שלא יתחלל ש"ש בפרהסיא, והשיב לו הרב דשרי לעשות כן, מאחר ואי משום בזיון, הא קי"ל (יו"ד רפב ס"ג) דההולך בדרך וס"ת עמו וירא מפני גוים ולסטים, מותר להניח הס"ת בדסקיא ולרכוב ע"ג הס"ת, אע"פ שנוהג בה מנהג בזיון. ואי משום החשש שמא ימחקו האזכרות שבס"ת, הא לא הוי אלא גרמא ושרי. ואמנם כתב שאין להעיד עפי"ז למעשה, מ"מ יש לצרף זאת לדברי הפוסקים. [5]

ועי' גם בתשו' חת"ס (ח"ו סי' ח) שכתב לדון לענין סופר שכתב פסוק "זה השער לה' צדיקים יבואו בו", כדי לקבעו בשער ביהכנ"ס, ולקחו ישראל רשע ודבקו בבית הכסא באופן שא"א להסיר את הקלף ולא לגוד ולקלוף כלל, ונמצא השם הקדוש עומד בבזיון, וכתב החת"ס דאין ספק שאם היה אפשר ע"י איזה תחבולה להסיר את הקלף או לקלוף את השם מעל הקלף או ע"י סתירת בית הכסא או ע"י סתירת וסגירת הדלת שלא יכנסו בו עוד, לא היה נזקק לשאלה זו, אך מאחר וא"א לעשות כ"ז, ואין יד ישראל שולטת בו כי אם למחוק ע"י שום תחבולה, לפיכך יש לצוות לנכרי קטן למחוק, ואם א"א ע"י קטן, יעשה ע"י נכרי גדול, ואם א"א ע"י גוי, יעשה ע"י ישראל גדול ולא ע"י ישראל קטן דלא ליתי למיסרך. ועוד, דכיון שמחיקה אסורה, אלא שהותר כאן ע"י שכוונתו לש"ש, וקטן אין בו כוונה ודעת, נמצא מספי' ליה איסור בידיים. [ואמנם מדברי הרב גור אריה עה"ת (פר' ראה פי"ב פסו' ד) משמע דפליג ע"ד החת"ס הנ"ל, מ"מ יש ליישב דבריהם דלא פליגי. ודו"ק.] ע"כ. [אמנם עי"ש ובסמוך שסיים דעדיף לעשות כן ע"י ישראל גדול ולא ע"י נכרי.] וא"כ כ"ש כשאפשר ע"י גרם מחיקה, דשפיר יש לעשות כן, כל שיש לחוש לבזיון השם. וע"ע במ"ש בזה מו"ח שליט"א בשו"ת מבשרת ציון (ח"א יו"ד סי' יח) במחיקת שם שע"ג קמיעין כשיש לחוש לבזיון.

עוד יש לצרף מ"ש בחידושי חשק שלמה (שבת קכ) וז"ל: וצופה הייתי לכבוד הרה"ג המפורסם החו"ב סוע"ה וכו', מהר"ר אליהו אליעזר נ"י מ"ץ וכו', ואמנם באמת י"ל דספרי קדש שאני, כיון שמחויב להציל אותו מפני הדליקה, והרואה ס"ת או שאר ספרי קודש שנשרף בזרוע, חייב לקרוע, וק"ו הדברים דאסור לגרום להם איבוד, אבל בשם הנכתב על בשרו, כיון שודאי לא ניתן לכתוב שם, ולא עדיף מברכות וקמיעות דאין מצילין אותן מפני הדליקה אע"פ שיש בהם מאותיות של שם, וא"כ י"ל דאף גרמא שרי ביה. ע"כ. הרי שכתב דבשם הכתוב על בשרו יש מעליותא טפי, אף לדעת הפו' דאין מועיל גרמא אלא לצורך מצוה, מאחר ואין זה מקום הראוי לכתיבת שם, ולכן בכה"ג כו"ע יודו דשרי למחוק ע"י גרמא. [ובזה כתב ליישב הסתירה בין הגמ' בשבת גבי כורך עליו גמי, להגמ' במגילה דבעי' לקבור את הס"ת בכלי חרס. עי"ש.]

ואמנם יעוי' להמנחת חינוך (פר' ראה מצוה תלז, בנ"מ אות ט) שכתב לדון באם כתב את השם באיסור, דהיינו במקום שאסור לכתוב, אם יש בו איסור מחיקה, וכתב לדון כן באם כתב שם על עור בהמה טמאה דבעי' מן המותר בפיך, ואיסור יש בדבר ולא פסול בלבד, דהתורה הקפידה שתורת ה' תכתב דוקא על המותר. וכתב דנראה שגם בזה יש איסור מחיקה, שהרי שם הכתוב על בשרו, אסור למחקו (כמבו' בשבת קכ), ואף בשר אדם אינו מן המותר בפיך. ורק ע"י גרמא מבו' התם דמהני. וסיים המנחת חינוך דהוא מילתא דלא שכיחא, ולא בא אלא לעורר בזה. ע"כ. מ"מ מבואר דלנ"ד י"ל דיש מעליותא בכך שנכתב על עור אדם, דבכה"ג כו"ע יודו דמהני גרמא, דהא בהכי איירי בגמ' בשבת.

וכן יש לצרף בזה מ"ש הרדב"ז בתשו' (ח"ב סי' תקצו) לבאר בדברי הגמ' הנ"ל וז"ל: עוד נראה להביא ראיה מהא דאמרינן היה לו שם כתוב על בשרו ונזדמנה לו טבילה של מצוה יורד וטבל וחכמים אומרים כורך עליו גמי וכתב הרב ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום ע"כ והא הכא פסיק רישיה שאי אפשר לטבול שלא ימחוק השם או מקצתו ואפ"ה התירו משום טבילה בזמנה מצוה וטעמא משום דלא אסרו אלא דרך השחתה אבל שלא בדרך השחתה לא, וזה הטובל אינו מכוין להשחית וכיון דאיכא צד מצוה שרי. ע"כ. וה"נ י"ל בנ"ד דמאחר וכשמגלפים את העור כולו כששם ה' נשאר שלם, אי"ז דרך השחתה, ואף שאח"כ ימחק עי"ז, אין בזה איסור. וכ"מ גם מדברי התשב"ץ (ח"א סי' ב) ועוד רבים מהפוסקים (והאריך בזה בשדי חמד מע' המ"ם כלל יב אות ב), ואכמ"ל.

גדר גרמא לענין מחיקת השם

יא. ובגדר גרמא לענין זה, הנה מדברי הרשב"א (שבת שם) מבו' דדוקא כשי"ל שאינו ודאי שימחק, הוא דהוי גרמא, דעי"ש שכתב לתמוה מדוע אמרי' דרשאי לטבול כיון דלא הוי אלא גרם מחיקת השם, והא מכיון שהוא מכניס ידו במים הרי"ז כמקרב את כיבויו [דשם מז: אי' דאף לרבנן דגרם כיבוי שרי, היכא שמקרב את כיבויו, אסור], וי"ל דלא קרי' מקרב את כיבויו אלא בכענין שנותן מים בכלי שתחת הנר, וא"נ נותן בצד הטלית שאחז בו האור, משום דאי יפלו שם ניצוצות, או תגיע לשם דליקה, ודאי תכבה. אבל כאן אפשר שלא ימחק, שאילו ודאי ימחק, היינו כמשפשף. ע"כ. הרי דס"ל דבמחיקה ודאית אסור, ודוקא כשי"ל שלא ימחק בכך, הוא דהוי גרמא דשרי. ע"כ. ובשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' ב) כתב עוד דלא שרי מחיקת השם בגרמא, אלא במקום שהוא עומד להמחק, כגון שהיה כתוב על בשרו, דהא ממילא ימחק בהמשך הזמן, ולכן שרי למחקו אף עתה ע"י גרמא. ע"כ.

אלא דעי' בחו"מ סי' שפו בטשו"ע ובנו"כ שם, דרבים מהראשונים פליגי עליה דהרשב"א בגדר דין גרמא. וע"ע בשו"ת בית אפרים (סי' סא) במ"ש לתמוה ע"ד הרשב"א והתשב"ץ ולדחות דבריהם, והניח בצ"ע. ועי' גם בשו"ת אחיעזר (ח"ב יו"ד סי' מח) שהניח דברי התשב"ץ בצ"ע. וכתב עוד דגם הרשב"א שסובר דהיכא דודאי ימחק אסור, היינו משום דס"ל דגבי טבילה אם בודאי ימחק לא חשיב גרמא, אלא מעשה שלו ממש, אולם גרמא בודאי שרי לכה"פ מדאו', כי אף דברי היזקא, בכ"ז בעי' ג"כ שיהיה המעשה בגוף הדבר, וגם גרמי לא הוי אלא גרמא. ע"כ. וע"ע גם בשו"ת בית זבול (חרל"פ, ח"ב סי' ה), מ"ש בדברי הרשב"א.

ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' ג אות ב) הביא ג"כ את דברי הרשב"א הנ"ל, והביא שראה להגאון מבראדי (בתשו' הנדפסת בקו' באר בשדי מכתב יד) שכתב לבאר דברי הרשב"א דהוק' לו מ"ש במנחת חינוך (מצוה תלז) דבמוחק את השם, מלבד הלאו ד"לא תעשון כן", עובר ג"כ בעשה ד"את ה' אל' תירא", דהא לא גרע ממוציא שם שמים לבטלה שעובר בעשה זה. ולפי"ז יש להק' בהא דאמרי' בשבת דגרמא שרי, משום דדוקא עשיה אמרי' דאסיר, אך גרמא שרי, הא אכתי עובר בעשה דאת ה' אלקיך תירא הנ"ל. ואולי מש"ה כתב הרשב"א דדוקא כשאינו ודאי שימחק הוא דהוי גרמא, דאז אינו עובר על עשה זה. וכתב לבאר עוד דזה טעם התשב"ץ התשב"ץ דלא שרי גרמא אלא כשעומד להמחק, דאז שוב אין את העשה דאת ה' אלקיך תירא, שהרי ממילא ימחק לאחר זמן, ובכדי שלא לעבור על "לא תעשון כן", שפיר יש להתיר ע"י גרמא. ע"כ. וא"כ בכה"ג שעומד להמחק ממילא לאח"ז, י"ל דאף הרשב"א יודה דמהני ע"י גרמא. [אמנם, אי נימא דהביאור ברשב"א הוא, דכשם שבכל הש"ס החילוק בין גרמא לגרמי, היינו שבגרמי ודאי לנו שיגרם כן, ואילו בגרמא אין ודאי שיגרם כן, וה"נ לענין מחיקת השם לא הוי גרמא אלא כשלא ברור שימחק כן, א"כ קשה לבאר כדבריו.]

ומדברי הפוסקים נראה דגדר גרמא לענין זה אחר הוא, דעי' להחת"ס (יו"ד סי' רסג) שכתב דכל מה דמהני גרם היינו כשאינו עושה מעשה בידיים, אלא שנמחק מאליו ע"י מי המקוה כשטובל בלי גמי, אבל כל שעושה מעשה, אפי' אינו עושהו בגוף השם, מ"מ כיון דסו"ס ע"י מעשה שלו נמחק, הו"ל מחיקה גמורה ואסור. והביא ראיה לזה מגרם כיבוי הנ"ל. ע"כ. ועי' גם בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' סא) שכתב לבאר הא דאמרו בשבת (דף קכ) דמי שיש לו שם השם על ידו, לא ירחץ ולא יסוך, משום דחיישי' למחיקה. והיינו דברחיצה וסיכה הוי כמוחק ממש בידיים, משא"כ טבילה שאינו עושה כלום בידיים, אלא ממילא בא המים לשם ומוחקו. וז"ש רש"י (יומא פח) דהטעם שצריך לכרוך עליו גמי, הוא מפני שטף המים שלא ימחקוהו, ולא כתב סתם דהוא בשביל להגן עליו מהמים, והיינו משום דרש"י נתכוין בזה דע"י שטובל בחוזק שטף המים, הוי כמוחק בידיים, ולכך יש צורך שיכרוך עליו גמי. וציין גם למ"ש החיד"א בספרו כסא רחמים (על מס' סופרים פ"ה משנה יב) דכשאין גמי על ידו, הוי טפי מגרמא וקרוב למוחק בידיים, ודוקא כשיש גמי, הרי"ז מגין מחוזק שטף המים והוי רק גרמא. [אך ר' יוסי שם ס"ל דכיון דטבילה בזמנה מצוה היא, הרי היא מוכרחת לקיים מצותה, וכיון שמכוין למצוה, לפיכך גם בלא גמי הוי רק גרמא.] ע"כ.

ומאידך עי' בדברי החזו"א (סי' קסד ס"ק ב, וידים סי' ח אות יז) שכתב לבאר ביתר ביאור, דהא דאמרי' בשבת (דף קכ) דגרמא שרי, היינו כשאין האדם מביא עליו כורת ומכלה, אלא מביא עליו דבר שגורמו להאבד לבסוף, וכגון שנותנו במקום לח וכופה טיט על הקלף שכתוב בו שם השם, שסופו לירקב ולא מקרי רק גרמא. אבל אם מביא עליו משחית שמשחיתו כרגע, כגון אם נותן ס"ת אצל האש ומכסהו בעור וכיו"ב שאין האור שולט עליו, וקרע את העור בכדי שתשרף, זה לא מקרי גרמא אלא עשיה. ע"כ. וכעי"ז כתב גם בשו"ת בית אפרים (יו"ד שם) וז"ל: ולפי"ז נראה כדי להקל מעלינו חומר איסור מחיקת השם, לעשות זה ע"י גרמא, להניח על היו"ד נייר או גמי מלוחלח במים, וזה יהיה גורם שימחוק. ע"כ. והיינו כיון שאינו עושה כן בידיים, אלא שירקב ממילא אח"כ, שרי לעשות כן. וכ"כ גם בשו"ת אמרי יושר (ח"א סי' קו ד"ה ומחמת חומר), ובשו"ת אבני צדק (יו"ד סי' קיד). וכ"מ גם מדברי השדי חמד (מע' המ"ם כלל יא ד"ה אמנם) שהבאנו לעיל, שכתב דכל שאינו עושה מעשה בגוף השם, אינו נקרא אלא גרמא. וכתב השדי חמד דזה דלא כדברי החת"ס הנ"ל [דהא להחת"ס כל שעושה מעשה בידיים, לא אכפ"ל שאינו עושהו בגוף השם, הרי"ז אסור]. אולם עי' בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קכב וסי' קכז) שכתב דהואיל ולא מצאו הפוסקים תקנה אלא לגנוז את היריעה, מוכח דלא כהבית אפרים. וכן בשדי חמד בקו' באר בשדי (ריש כרך ו) בתשובה מאת הגאון מטעלז (שם אות י, ובסיכום שלו אות ה) כתב לחלוק ע"ד הבית אפרים הנ"ל.

אמנם בנ"ד, אף אי נימא דלא מהני גרמא אלא כשעושה פעולה שבגרמתה יגרם אח"כ מחיקה, הרי כאשר מקלף את העור ששם השם כתוב בו, אינו עושה פעולת מחיקה מיידית כלל, שהרי שם השם נשאר קיים, ורק אחר זמן ממילא מרקיב העור ונמחק שם השם, ואין לך גרמא יותר גדול מזה, כמ"ש הפוסקים הנ"ל. ואף אי נימא כהתשב"ץ והרשב"א דלא שרי מחיקה ע"י גרמא אלא כשעתיד להמחק, או כשאינו ודאי שימחק, הא בנ"ד כיון שביום מן הימים, בהגיע עיתה וזמנה להפרד מן העולם, ימחק השם ע"י שירקב בשרה בקרקע, הרי זה אינו אלא כמקדים את המחיקה ע"י גרמא, די"ל דכו"ע מודו דשרי. [וכעי"ז כתב בלשכת הסופר סי' יא ס"ק ז].

במחיקת גוי או קטן

יב. ובמקום שהגוי מוחק, יש צד נוסף להיתר בזה, וכמ"ש בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"א סי' קמב אות ו, וח"ב סי' קב אות ו) דאף במקום שגרמא אסור מדאורייתא, אמירה לנכרי בו לא הוי אלא מדרבנן, וא"כ כ"ש כאשר הגרמא מותר מדרבנן, יש מעליותא כשהנכרי עושה כן, כיון שהנכרי עושה כן אדעתא דנפשיה, וכ"ש דשרי כשיש בזה צורך מצוה. וכ"כ גם בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' יז אות ד). ועי' למהרש"ם (במפתחות לשו"ת ח"ה סי' סא) שכתב דכן משמע גם בשו"ת בשמים ראש [המיוחס להרא"ש, ונראה כוונתו למ"ש בסי' שלד, לצדד להתיר ע"י עכו"ם כיון דחשיב גרמא] דמחיקה ע"י עכו"ם חשיב גרמא. וכתב מהרש"ם דעי' בספר יהושע (סי' מא) שכתב דאמירה לגוי קיל יותר מגרמא. וציין עוד לשו"ת בית אפרים (יו"ד סי' עה), ושו"ת מהר"י מברונא (סי' רא) שמבו' בדבריו דהוי גרמא. וע"ע בשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' שע) ובשו"ת רע"א (תנינא סי' טו), ולהחת"ס בתשו' (או"ח סי' לב) דמשמע שנקטו להקל ע"י נכרי. עי"ש.

וע"ע בשו"ת בית אפרים (יו"ד שם) שכתב דאף שנת' דשרי למחוק ע"י גרמא, מ"מ אם אפשר לעשותו ע"י קטן, יש לעשות ע"י הקטן, דאפי' תימא דאיסור דרבנן אי' בגרם מחיקה זו, מ"מ הא דעת הרשב"א ביבמות דאיסור דרבנן שרי [בקטן] להאכילו אפי' בידיים. וכ"כ גם בשו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' קב אות יג), דיש לסמוך ע"ד הבית אפרים להקל גרם מחיקה ע"י קטן. [אמנם יעוי' בשו"ת דברי חיים (ח"ב סי' קכ) שכתב דאין להתיר לקטן למחוק ע"י גרמא, אלא באופן שמותר אף לגדול לעשות כן, והיינו כמ"ש הפו' הנ"ל דלצורך מצוה שרי.]

אלא דמאידך, עי' להגאון חת"ס בתשו' שהבאנו לעיל (ח"ו סי' ח) לענין סופר שכתב פסוק "זה השער לה' וכו'", ולקחו ישראל רשע ודברו בבית הכסא באופן שא"א להסיר את הקלף ולא לגוד ולא לקלוף וכו', וסיים שם דאם אפשר להוציאו משום בשלימותו ע"י נכרי, יעשו כך. אך אם א"י, עדיף שימחקנו ישראל בעצמו, ולא ע"י גוי, דהא אם יעשה כן נכרי, הרי הוא סבור שהוא מוחק את שם ה', ולא יראה בזה מצוה של מניעת חילול ה'. וכ"כ גם בחזו"א (יו"ד קסד ג) לענין גליונות הגהות שנכתבו שלא לשם לימוד וקיום, אם מותר לאבדם בידיים, וכתב וז"ל: "ואמירה לנכרי אין כאן שום צד קולא, דמשום כבוד אתינא עלה. והמוסרן ביד נכרי לאבדם, מזלזל בכבודן טפי." הרי שאם יש היתר לאבד גליונות משום הכבוד שלא יהיו למרמס, יש לעשות כן דוקא ע"י ישראל, שכוונתו לכבודם ולא ע"י נכרי, שנראה כאילו התירו לזלזל בהם. וה"נ י"ל בנידון דידן.

הוספת אות נוספת

יג. טרם אכלה לדבר, אציין כאן עוד מה שהציע אחד מבני החבורה [הרב אוריאל חיים אברמוב שלי'] להוסיף בעט אות נוספת ליד שם שד-י, ובכך כבר לא יהא זה שם ה', אך עי' במנחת חינוך (מצוה תלז בנ"מ סוף אות ג) שכתב לענין מי שכתב שם אדנות, ואח"כ הוסיף בו אות מ"ם, שעי"ז נקרא אדנים, דאף שאינו רשאי לעשות כן, מ"מ אינו לוקה, כיון שאינו עושה מעשה בגוף השם. אלא דחזר וכתב דלא ברירא לן מדוע לא ילקה, והא בפועל הוי קלקול ואיבוד, והכתוב אמר "לא תעשון כן", וסיים דצ"ע. הרי שכתב דלכתחילה ודאי לא רשאי לעשות כן, והוי בכלל מחיקת השם. ואף בדיעבד, נסתפק אי לוקה ע"ז כיון שבפועל איבד וקלקל או לא.

ובשו"ת חת"ס (יו"ד סי' רסג) כתב לדון לענין מי שהיה צריך לכתוב יהודה, וטעה וכתב שם הוי"ה בכונה לשם השם, אסור לו לתלות דל"ת מעל השם, [משא"כ אם לא נתכוין לכתבו לשם הוי"ה, אלא נתכוין לכתוב יהודה, אלא שטעה וכתב הוי"ה, שמותר לו לתלות דל"ת מעל.] כיון שבתליית הדל"ת הרי הוא מוחק את השם. וכ"פ בשו"ת דברי שלום (מזרחי, יו"ד סי' קיח). ואמנם הגרע"א בתשו' (סי' ע) כתב דאי"ז איסור מחיקה דאו', מ"מ יש בזה איסור הורדה מקדושה חמורה דהשם לקדושה קלה של תיבת חול. וה"נ לנ"ד. וע"ע בברכ"י (סי' רעו אות כו) מ"ש בכעי"ז. ומ"מ משמע מדבריו דאיסורא מיהא איכא, כמבו' בדבריו בפי' למס' סופרים (כסא רחמים פ"ד ה"ח).

תורת העולה לדינ'א

יד. ולענין דינא נראה, דהנה אף שנתבאר דאין חציצה בטבילה וכיו"ב, מ"מ אחר שצריכה היא לעולם להניח גמי לכסות את שם השם, בכדי שלא יבא לידי בזיון, ודבר זה קשה עד למאד, וודאי אין זה בכלל כבוד השם, ושמא אף בזיון השם איכא, לפיכך מן הראוי לקלוף את העור ששם השם כתוב בו בחדא מחתא, ובזה אף שירקב העור לאחר זמן, ליכא אלא גרם מחיקה, דלצורך מצוה כו"ע מודו דשרי, ובפרט כשעושים כן ע"י גוי כשאינו יודע שמוחק בזה את שם ה'.

ואם אי אפשר באופן זה, יש מקום לצדד דמאחר וגוי הוא שחקק כן על בשרה, וגוי זה לא ידע כלל מה הוא חוקק ולשם מי הוא חוקק, אלא הביאו לפניו צורת שם זה ובקשוהו לצייר כזה, לפיכך לא נתקדש השם כלל, ובכה"ג כתבו הפוסקים דכל שלא היתה כוונה כלל לכתוב לשם השם, בצירוף ספק נוסף, רשאים למחוק כן.

ועל כן נראה שיש למחוק כן ע"י גרמא, ולענ"ד נראה דהראוי ביותר למחוק ע"י כריתת העור במקום שכתוב בו שם השם, ואף שהרי"ז גורם למחיקתו, שהרי העור יתבלה לאחר זמן קצר, מ"מ הרי זה בכלל גרמא. [עי' בנספח להלן שהבאנו דברי הרופאים בזה]. ובפרט אם נעשה כן ע"י גוי. ואף שיש מהפוסקים שכתבו דכל שידוע ודאי שימחק, לא שרי גרמא זו, מ"מ בנ"ד שנת' שלא נכתב השם לשם רבש"ע, וגם יש לצרף, שהרי לאחר זמן, בהגיע עתה להפרד מן העולם, ודאי ימחק שם זה בהרקיבו בארץ, נראה שיש מקום להקל למחוק כן ע"י גרמא כבר עתה. ולא כתבתי כן למעשה, אלא להציע את הדברים לפני מי שגדול.

ויה"ר שבמהרה נזכה לראות בעירוי רוח טהרה ממרום על כל יושבי תבל בכלל ועל עם ישראל בפרט, וילמדו תועים בינה לדעת את ה' ולעובדו בלב שלם. ויתקיים בנו הכתוב ומלאה הארץ דעה וגו' בב"א.

בשולי הדברים:

ואחר כתבי כל זאת, הבאתי הדברים קדם מו"ז מרן הגאון האדיר שליט"א, וגם הרציתי בפניו בע"פ את הדברים הנ"ל, והסכים עמנו להלכה ולמעשה.

ובחורף תשס"ח נשאלנו שוב בזה באחד שלצערינו קעקע על בטנו שם הוי"ה, וחזרתי ודברתי בזה עם מו"ז מאיר עיני הגולה מרן מאור ישראל שליט"א, והשיב שאפשר למחקו ע"י לייזר כנ"ל, אך ראוי שיעשה כן ע"י גוי [ובמקרה זה קשה למחקו ע"י כריתת העור, מאחר ומדובר בקעקוע די גדול].

כמו"כ הראיתי הדברים קדם גאב"ד דרכי הוראה הגאון רבי אשר וייס שליט"א [עי' בתשובה המצ"ב], ואמר לי שלדעתו נראה דמהני מחיקת הקעקע ע"י לייזר, שאף זה בכלל גרמא הוא, ע"פ משנ"ת לעיל דברי הפוסקים דבמקום שיש בזיון שם השם, רשאי למחוק. ובפרט דהכא הגוי לא כתב לשם שמים, וטען עוד דאף אי נימא דידע שזה שם שמים, מ"מ יש להקל בזה מאחר ולא נתכוין ליוקרת שם השם, ואף שהישראל נמצא שם, אין זה גדר של עומד על גביו, ע"פ מה דמבו' בדברי הרשב"א (חולין יב) דבגדול עומד על גביו לא די בעצם עמידת הגדול, אלא צריך שהגדול יתכוין כל רגע ורגע לשם שמים, והכא הרי בשעה שהגוי חוקק על בשרה, היא שוכבת על המיטה ומורדמת ברגלה, ואינה חושבת כלל שיהא זה לשם שמים. וע"כ אין קדושה לחקיקת הגוי, ומותר למחוק שם זה בכל גוונא שתרצה. ע"כ.

שוב הראוני תשובת הגר"א בקשי דורון שליט"א בקובץ תחומין (כרך כב) שדן במעשה כזה ממש, וכתב ג"כ להקל בזה למחוק ע"י קרני לייזר, וכתב דאין להצריכה לעשות ניתוח לקלף את העור.

 

נספח

 

תוך כדי כתיבת תשובתי הנ"ל, בקשתי לברר כיצד נעשה הליך הקעקוע, וכיצד ניתן להסירו. ולהלן התשובה שקיבלתי מאת מנתחים פלסטיים ומומחים בתחום זה.[6]

תהליך הקעקוע

תהליך הקעקוע מתבצע באמצעות החדרת מחט לשכבות העור העליונות, והזרקת צבע לשכבת העור התחתונה – הדרמיס – שבניגוד לשכבה העליונה, האפידרמיס, אינה מתחלפת. לגוף אין אפשרות לפנות את הצבע המוזרק לדרמיס והקעקוע, לכן, הוא לצמיתות.

הסרת הקעקוע

רוב המקועקעים אינם יודעים דבר על נושא הסרת הקעקוע, משום שבמרבית המקרים הם אינם מקדישים לנושא מחשבה. הסרת קעקוע מסובכת הרבה יותר מעשייתה. בממוצע רק בעשרים אחוז מהמקרים ניתן להסיר את הקעקוע לחלוטין, כך שלא יישארו סימנים לקעקוע. בשמונים אחוז מהמקרים נותר סימן או צלקת. לכן, המלצת הרופאים היא לא לנסות להסיר את הקעקוע. עלות ההסרה היא בדרך כלל פי ארבעה מעלות הקעקוע. גם התהליך ארוך וכואב. בדרך כלל נדרשים בין ארבעה לעשרה טיפולים בהפרש של חודש עד חודשיים בין הטיפולים. ובסופו של דבר יש קעקועים שנעשו בשכבות העמוקות של העור או שנעשו בצבעים שאינם מקצועיים שלא ניתן להסיר בכלל, ויש קעקועים שהסרתם מותירה צלקת בהירה בולטת על פני העור.

ישנם שלוש שיטות להסרת הקעקוע:

א.      השיטה הישנה היא, ניתוח כירורגי ושיוף העור. עורכים ניתוח קטן בהרדמה מקומית, כורתים את הקעקוע ותופרים את שולי העור. התוצאה הסופית היא צלקת. ניתוח זה מומלץ לקעקועים קטנים במקומות נסתרים. כשמדובר בקעקוע גדול, יתכן שיהיה צורך בהשתלת עור או בכריתה הדרגתית, מה שעשוי להשאיר צלקת גדולה או הבדלים בעור. אם מדובר בקעקוע לא הומוגני, קיים לעיתים צורך לערוך כריתה לעומק ואז עלול להיווצר שקע בעור.

ב.      שיטה נוספת היא, שיוף העור בעזרת מקדחה עם ראש יהלום ונייר לטש עדין, שעוברת על הקעקוע ומסירה שכבות עור. הסכנה: שיוף מוגזם ורגישות מיוחדת של העור. התוצאות האפשריות: הבדלים בצבע העור וצלקות.

ג.       השיטה המקובלת ביותר להסרת קעקועים היום היא באמצעות מכשירי לייזר שונים, בהרדמה מקומית. גלי הלייזר מוקרנים לתוך הפיגמנטים בעור, נבלעים בתוכם, מעלים את הטמפרטורה שלהם וגורמים לכוויה. הכוויה גורמת להרס התא או הרקמה שמכילים את הצבע, והתהליכים הדלקתיים הנורמליים שנוצרים כתוצאה מכך מסלקים את התאים הפגועים ומרפאים את האזור. כל קרן לייזר נותנת אורך גל בודד ויחיד, ולכן צריך מספר קרניים שונות כדי להסיר קעקועים המכילים מספר צבעים.

קיים גם מכשיר קרינה הנותן טווח שלם של גלי אור, המסוגל להסיר כמה סוגי צבע. צבעים מסוימים, כמו אדום ירוק צהוב ותכלת, נחשבים לקשים יותר להסרה בקרן- לייזר מאשר צבעים אחרים, ובעקבות הטיפול בהם עלולים להיווצר בעור הבדלי גוון או כתמי צבע. סיבוך נוסף דיכול להיווצר כתוצאה מחשיפה לשמש, שעלולה להכות או להבהיר את האזור המטופל ביחס לשאר העור.

זאת יש להדגיש, שקרן הלייזר אינה מוחקת בפעם אחת ומיד את כל הקעקוע, אלא רק לאחר מספר טיפולים [בממוצע כ3 טיפולים], ואף לבסוף נשאר איזה רושם על הבשר, שנעלם רק לאחר זמן רב.



[1] אמנם יעוי' בגמ' בעירובין (קג:) דתנן התם, כהן שלקה באצבעו, כורך עליה גמי במקדש, אבל לא במדינה וכו'. ובגמ' שם מקשי' והא הוי חציצה. ומוכח דגמי הוי חציצה. אלא דעי"ש בפרש"י שביאר (ד"ה ותיפוק ליה) דהוי חציצה לעבודה, דהכהן מחויב לעבוד בידיו, וכאשר יש גמי בידו, הוי חציצה. וע"ז תי' הגמ' שכרך את הגמי בשמאלו שאינו כשר לעבוד בה, או בימין שלא במקום עבודה, כגון ע"ג האצבע. אך לענין טבילה, כל שהמים מגיעים לכל בשרה, מהני.

[2] ועי' בהרוקח (סי' רצו) שכתב וז"ל: מנהג אבותינו שמושיבים התינוקות ללמוד בשבועות לפי שנתנה בו תורה וכו', ואח"כ מביאים העוגה שנילושה בדבש, וכתוב עליה ה' אל' נתן לי לשון לימודים וכו', ה' אל' פתח לי אוזן וכו', וקורא הרב כל תיבה של פסוקים אלו והנער אחריו וכו', ואח"כ מאכילים את הנער העוגה והביצה, כי טוב הוא לפתיחת הלב ואל ישנה אדם מן המנהג. עכ"ל. ומשמע מדבריו שם שכותב את השם באופן מלא דהיינו באותיותיו, וכבר תמהו הפו' כיצד מותר לשבור אח"כ את העוגה, והא עי"ז מוחק את השם. ומכאן רצו להוכיח דכל שלא נכתב השם לשם קדושה, רשאים למוחקו.

[3] הנה בפ"ת שם (ס"ק כה) הביא מתשו' פנים מאירות (ח"ב סו"ס קלג) שכתב לדון בחברת גמ"ח שחקקו פסוקים על כוסות זכוכית ששותים בהם, ובכללם שם הוי"ה ב"ה ככתיבתו, ואסר להם רב אחד לשתות בהם, ע"פ השו"ע הנ"ל. וכתב הרב פנים מאירות דנראה מדברי הגמ' דדוקא כשהשם חקוק על ידות הכלים, אז י"ל דכיון שידי הכל ממשמשים בהם, אפשר שיבא לידי בזיון ולימי מחיקה, וכך הוא גם בכרעי המיטה, אך אם כתוב כן על כלי מכובד, י"ל שמותר להשתמש בו, כיון דהשם שלא במקומו אינו מקדש את כל הכלי, ואין חשש בזיון, לפיכך אין לאסור להשתמש בכלים אלו. ותמה בכך ע"ד הרמב"ם והשו"ע שכתבו שאם היה השם כתוב על הכלי, הדין כן. ולא חילקו בין אם השם כתוב על מקום שיש לחשוש לבזיון, כידות הכלים, לבין אם הוא על הכלי ממש שאין לחוש לבזיון. ומ"מ כתב דדעתו נוטה לכרוך על מקום כתיבת השם גימוניות של זהב או משי, ואז מותר לשתות מן הכלים בלי שום פקפוק.

ועי' להגרי"מ שטרן בספרו משנת הסופר (סי' יא סעי' יח) שכתב לדחות דבריו, דאין טעם הצורך בקציצת השם מהכלי, כמ"ש הפנים מאירות משום בזיון, אלא טעם הדבר הוא, דהשם קנה את מקומו וקידש את הדבר שעליו הוא נכתב לאסור להשתמש בו משום קדושת השם, וכל זמן שלא קצצו מן הכלי את השם, נאסר הכלי בהשתמשות אפילו בכלי מכובד, ואפי' בהשתמשות שאינה של גנאי כלל, והי"ט דהרמב"ם והשו"ע שפסקו שלאו דוקא בידות הכלים, אלא ה"ה בכל כלי. והביא ראיה דכ"מ מדברי הסמ"ג (ל"ת ג), דדוקא כשכתב על ידות הכלים, כיון שאין ראוי לכתוב במקום זה שם, לפיכך אמרי' שיקצצו. משא"כ אם כתב שם במקום שראוי לכתוב, כגון על יריעה, שבזה נתקדשה כל היריעה, ולא מועיל לקצצו. וכן מבו' גם ביראים (דף קצח).

ולענ"ד יש להוכיח כן גם מדברי התשב"ץ בתשו' (ח"א סי' ב) שכתב לבאר הטעם דאמרו בגמ' (ערכין ו.) דגוי שכתב שם על קורה ונדבה להקדש בזה"ז, יקוצו את מקום כתיבת השם ויתנוהו בגניזה, אולם את הקורה יתנו לבנית ביהכנ"ס. ובי' התשב"ץ וז"ל: ואמרינן התם שהשם טעון גניזה אבל היא עצמה אינה טעון גניזה דשם שלא במקומו לא קדש דתני' הי' כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה הרי זה יגוד ויגנוז. עכ"ל. הרי שביאר דהטעם שא"צ לגנוז את הקורה, מפני ששם שלא במקומו, לא קדש.

[4] [אמנם עי' בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' צט) שנשאל ג"כ שאלה זו, ואסר לו להניח תפילין כל שיודע בודאי שיבא לידי שריפה. אלא דעי"ש דס"ל דגרמא המותרת היינו כהרשב"א דלהלן כשאפשר שלא יבא לידי מחיקה, אולם כל שהמחיקה היא ודאית, הוי כשפשוף בידיים דאסור. וה"נ כיון שהשריפה ודאית מחמת החוק, לא חשיב גרמא ואסור. וכ"פ גם הגר"מ פיינשטיין בשו"ת אג"מ (או"ח ח"א סי' ד –ו), ובשו"ת חזון נחום (ח"א סי' ו). וכ"כ גם בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' ג) דיש לבטל מצות עשה בשב וא"ת, משיהי' נעשה עי"ז בזיון גדול כ"כ, שיבוא לידי שריפה, אף שהיא באונס וע"י עכו"ם. ע"כ.

אך עי' להלן מ"ש בדברי הרשב"א, וע"ע בשו"ת להורות נתן (חי"ב סי' צ אות כב) שכתב דע"כ לא קאמר הרשב"א כן, אלא בגוונא דיליה שהיה השם כתוב על בשרו והניח ידיו בתוך המים, הרי שהגברא הכניס את השם למקום שהמוחק לפנינו, ולכן חשיב כאילו מחקו בידיים. דאע"ג שאין המים מוחקים את השם מיד, מ"מ הו"ל בגדר כפתו בחמה (סנהדרין עז.), שהרי המים המוחקים הם לפנינו ויש בכחם למחוק את השם, והם מתחילים מיד במחיקת השם ע"י לחלוח המים, וא"צ להוסיף שום כח כדי למחוק את השם. משא"כ במי שמניח תפילין ועי"ז גורם שנכרים ישרפוהו לאח"ז, הרי בשעת הנחת התפילין אין שום דבר הגורם למחיקת השם, ובשעה שמניח את התפילין אין המחיקה מתחלת כלל, אלא שגורם שאח"כ ישרפוהו, וזה ודאי הוי בגדר גרמא דשרי אף להרשב"א. ובפרט, דהכא הוי בזיון כשלא ימחק השם.] 

[5] קילוף סיד של שם השם

ובשו"ת אבני נזר (יו"ד ח"א סי' שע) כתב לדון לענין ביהכנ"ס ישן שנכתב על הכתלים ברכות ובתוכם שמות שאינן נמחקין, ועתה בא פקודה מהממשלה לתקן הביהכנ"ס, ואם לאו יסגירו אותו, ויש מקומות אשר יצטרך ע"פ הממשלה לקלוף הסיד שבהם השמות, מה נעשה באיסור מחיקת השם, והשואל ר"ל דמותר לקלוף את הסיד עם השמות, ואף שיש אפשרות שישבר הסיד ואז הוי מחיקה, מ"מ י"ל דלא הוי אלא גרמא דשרי. והאבני נזר (שם אות ט) כתב ע"ד דאף שבאמת קי"ל לדינא דגרם מחיקה שרי, מ"מ בנ"ד אין ענין לגרם ממ"נ, דאם ברור שישבר ויתקלקל השם, ודאי הוי מאבד בידיים, ואפי' דלא הוי אלא ספק, מ"מ הרי שבאותה שעה ממש שקולף, הוי מאבד בידיים. אלא שאם אי"ז ברור, הוי דבר שאינו מתכוין. וכיון שאיננו יודעים אי הוי פסיק רישיה או לא, כיון דהוי ספק, יש להתיר ע"י גוי. ועוי"ל דאפי' אי הוי ודאי פסיק רישיה, מ"מ יש להתיר ע"י גוי ע"פ מ"ש המרדכי דפסיק רישיה ע"י גוי, מותר. וכ"פ בתרוה"ד, והביאו הרמ"א (סי' רנג). וכ"פ גם בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' יז אות ב) שיעשה כן ע"י עכו"ם, והביא כן מעשה רב מבעל המנחת חינוך, הו"ד בשו"ת אור המאיר (סי' יז). וע"ע בזה בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' קיב). וכלל העולה מכ"ז דכל שיש אפשרות למחקו ע"י גרמא, מבו' מדעת הפו' דשרי.

ומכאן תשובה לשאלה בדבר בית ספר של נערים, שאחד מהנערים חמד לו לצון וכמעשה קונדס כתב בבית הכסא שבביה"ס שם הוי"ה, דע"פ כל הנ"ל מבואר דאף שלא קידש את השם, כיון שנתכוין בכתיבתו לשמו של רבש"ע, ממילא אסור למחקו. אלא דכיון שאין לך בזיון השם גדול מזה, כאשר שם השם מונח במקום זה, לפיכך כל שאפשר למחקו ע"י גרמא, שפיר דמי. ואף במקום שא"א ע"י גרמא, שרי לעשות כן ע"י נכרי, כמ"ש האבני נזר, ובפרט שבנדון דידן אי' צד נוסף להקל בזה, בכדי שלא לבזות את השם. וע"ע בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' מה) שכתב דאפשר ע"י שיניחו איזה דף על שם השם, וכיון שאפשר להסיר את הדף, תו לא הוי מחיקת השם.

[6] מתוך מענה לשאלות מטופלים, של: פרופ' דני האובן, מומחה לניתוחים אסתטיים במדיקל סנטר בהרצליה פיתוח. ד"ר אמי גליקסמן, מומחה בכיר במחלקה הפלסטית בבית החולים שיבא. ופרופ' אברהם ברוכין, מומחה לכירורגיה פלסטית ואסתטית, מנהל השירות לכירורגיית לייזר במרכז הרפואי ברזילי. ומשיחה בע"פ עם הרב ד"ר מרדכי הלפרין שליט"א.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל