תוקף כתובה שהחתן התחייב לכלה בסכום מוגזם בתקיעת כף ובשבועה

שאלה:

האם יש תוקף לכתובה ולקידושין אשר החתן התחייב לכלה בתוספת כתובה סכום מוגזם במאות או אלפי דולרים רק כדי להרשים ולייקר את הכלה בעיניו או כדי להרשים את הקהל ובמקרה של גירושין הוא יכול אכן לטעון כך כדי לפטור את עצמו אע"פ שהוא התחייב בשבועה ובתקיעת כף (כמנהג חלק מהספרדים) ובקניין וקיבל עליו אחריות על כל האמור בכתובה "והכל שריר ובריר וקיים" והעדים חתמו וגם החתן חתם על שטר הכתובה?
אודה לכם על תשובה מנומקת.
בברכה רבה.

תשובה:

שלום רב,

ראשית תוקף הקידושין אינם קשורים כלל לגובה סכום הכתובה. ואין ספק שהקידושין חלו בלי שום ספק.

לגבי חיוב הכתובה. ברור שבפשטות לא יועילו כל טענות מסוג אלה, ההתחייבות היא התחייבות גמורה גם אם המטרה היתה להרשים. הרי זה בדיוק הנקודה הוא הסכים להתחייב סכום כזה כדי להרשים את הצד השני – ואכן הוא הרשים אותם… הטענה שזה אסמכתא ואין כאן כוונה שלמה היא טענה חלשה.

בספר עיונים במשפט (הגרח"ש שאנן זצ"ל, ח"א סי' כד) האריך בנושא, וכלל דבריו שאין להחשיב סכום כזה כאסמכתא, ויש לחייב את מלוא הסכום, אלא אם כן מדובר בסכום דמיוני שאין אפשרות שיגיע לזה אי פעם (כמו במקרה שם שהבעל התחייב 240 מיליון ₪!), שזה כמו על מנת שתעלי לרקיע.

אח"כ הובא לפניו פסק דינו של הגר"ש דיכובסקי שליט"א, וכך כתב:

הוגש ערעור וכב' בית הדין הגדול כתב בדעת רוב ע"י כב' הרה"ג דיכובסקי שהכתובה היא מוגזמת לא צירף כל מקור הלכתי לדבריו אלא טען כמשה מפי הגבורה שכתובה שמעל ש"ח שיש בה מזונות של שנה שלמה ש"ח לחודש היא מוגזמת וזה תואם את כוונת חז"ל ברור שמבחינה הלכתית אין זה נכון הסף התחתון של כתובה הוא מזונות של שנה ואין הגבלה לסף העליון.

לדבריו יש להביא בחשבון את הלחץ שבו נמצא החתן דקות לפני כניסתו לחופה ואת הרצון להרשים את המשפחה ואת האורחים הרי מדובר בכבוד בלבד כמובן שלא הביא כל מקור הלכתי כי ברור שאין כל מקור לכך וההפך הוא הנכון אין אדם יכול להשתמט מחיוב בטענה שמשטה הייתי והדבר מופיע בפוסקים לעשרות ואם לא תאמר כן לא הנחת חיוב לערבים עי' למשל שו"ת רמ"א סי' לו רכן לכתובה ולכל הנדרים והנדבות ושאר ההתחייבויות נציין לתשובת הרשב"א הובאת בבית יוסף סי' סו כתוב בתשובות הרשב"א ח"א סימן תרכ"ט על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים ושאלו את פי ה"ר מאיר והשיב דשומעין לו והוא אומר הרשב"א דאין שומעין לו דחוקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן וכתב על כך הבית יוסף ולענין הלכה נראה לי כדברי הרשב"א משום דאם לא כן לא שבקת חיי דכל עמי הארץ יאמרו כן.

ועיין שו"ת מהריט"ץ סי' ריא לגבי אדם שתרם לצדקה אחר שעשו לו משתה ויאכל וישח ויטב לבו וגם עשו לו משתה יין והוא לא היה בדעת שלמה ובמעמד גדולי העיר השפיעו עליו להקדיש נכסיו לצדקה והוא טען שלא בדעת שלמה הקדשתי ואעפ"כ ההתחייבות חלה פרט לאם היה שיכור כמו לוט.

הטענה העיקרית שהסיכוי כי המערער ישלם את הסכום הנ"ל שואף לאפס קרוב לודאי שאילו היה יודע המערער שההתחייבות בכתובה תעמוד לו לרועץ ותאלץ אותו לפשוט את כותנתו וגם להכנס למאסר לא היה מתחייב.

כאן טעה הכותב בדבר משנה כפשוטו במשנה נדרים סה ב אמרו מעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והיתה כתובתה ת' דינרים ובא לפני ר"ע וחייבו ליחן לה כתובתה אמר לו רבי ח' מאות דינרין הניח אבא נטל אחי ד' מאות ואני ד' מאות לא דיה שתטול היא מאתים ואני מאתים א"ל ר"ע אפי' אתה מוכר שער ראשך אתה נותן לה כתובתה ובגמרא אפילו אתה מוכר שער ראשך ואוכל ובתוס' פירשו אפילו תצטרך למכור שער ראשך למזונותיך וכן בר"ן ובפירוש המשנה לרמב"ם והובא במאירי שם אפילו לא ישאר לך כלום אחר נתינת הכתובה עד שתצטרך למכור שער ראשך דרך משל כדי שתאכיל אותך תתן לה.

ועיין גם מסכת גיטין נח א אם אתה שומע לעצתי גרשה אמר לו כתובתה מרובה אמר לו אני אלווך ותן לה כתובתה עמד זה וגרשה הלך הוא ונשאה כיון שהגיע זמנו ולא היה לו לפורעו אמר לו בא ועשה עמי בחובך והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. אם כן אותו אחד בודאי לא היה לו מה לאכול ואעפ"כ הכתובה שלו לא הייתה מוגזמת.

למותר גם לציין את התוספות כתובות נד ב דעכשיו נהגו שכותב חתן לכלה מאה ליטרין אע"פ שאין לו שוה פרוטה.

ועיין שו"ת הריב"ש סימן קנג וחכמים ז"ל תקנו כתובה לאשה לכולן בשוה שלא לבייש את מי שאין לו ושערו בעני ואמרו שאם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף והעני אם ירצה לגרש את אשתו את כל אשר לו צריך ליתן.

אגב, נוסיף כי כל עניין טענת אסמכתא כאשר יש גם שבועה היא טענה בעייתית מאד (מלבד הנ"ל) משום שכאשר אדם נשבע הוא גומר בדעתו ואין טענת אסמכתא. ראה בשו"ע חו"מ סי' רז סעי' יט שאדם שנשבע על חיוב שהוא אסמכתא זה מחייב אותו ואינו יכול לטעון שיש כאן אסמכתא. וראה שם בסמ"ע ס"ק נג שדעתו שעל אף שתמיד אדם יכול להישאל על השבועה, במקרה זה אינו יכול משום שנעשה גם קנין, והט"ז והש"ך שם חולקים עליו. וראה שם גם בנתיבות המשפט ס"ק כ'.

אולם כאמור, כל זה הוא רק על תוספת השבועה. וכפי שהתבאר כאן הטענה שהכתובה מוגזמת היא חלשה ביותר גם ללא השבועה.