לתרומות לחץ כאן

להפחית אש כיריים של תנור ביום טוב

שאלה:

שלום לכבוד הרב שליט"א,

מעשה (ביצה כב.) עולא איקלע לבי רב יהודה, קם שמעיה זקף לה לשרגא. איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. א"ל גלאו אדעתאי
ופירש"י וז"ל:
קם שמעיה – דעולא:

זקף לשרגא – שהיה רוצה שיסתלק השמן לאחוריו ולא ימשך אחר הפתילה ותכבה:

שרגא – נר של חרס קרויזו"ל בלע"ז:

הנותן שמן בנר – בשבת:

המסתפק – הנוטל ממנו ואוכל:

חייב משום מכבה – וכבוי בי"ט לא אשתרי:

לאו אדעתאי – עשה השמש מה שעשה:

וז"ל התוספות שם:
והמסתפק ממנו חייב משום מכבה. אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אע"פ שממהר כבויה ובשבת נמי אינו חייב אלא היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי ומכאן יש להתיר קנדיל"א של שעוה גדולה לחתוך למטה ממנה כיון דבשעה שחותך אותה אינו מכחיש מאור שלה כלל אע"ג שהוא גורם לגרום כבויה שרי ודוקא לחתוך אותה באור אבל בסכין אסור אליבא דכולי עלמא דאמר לקמן במתני' (דף לב.) חותכה באור בפי שתי נרות:

והרא"ש שם פרק ב' סימן י"ז כתב וז"ל:
עולא איקלע לבי רב הונא קם שמעיה זקפיה לשרגא. פירוש הגביה הנר להרחיק השמן מן הפתילה כדי שימהר לכבות. איתיביה רב יהודה לעולא הנותן שמן בנר חייב משום מבעיר המסתפק ממנו חייב משום מכבה. כתבו התוס' הא דחשיב ליה מכבה היינו משום דכשממעט השמן ומרחיקו מפי הנר שהוא דולק מיד כהה אור הנר ואין דולק יפה כבתחילה והוה ליה מכבה. אין לפרש משום שממהר כביית הנר כשיכלה השמן דהיינו גרם כיבוי שנחלקו רבי יוסי וחכמים דתנן (שבת דף קכ.)עושין מחיצה בכל הכלים בין מלאים בין ריקנים בשביל שלא תעבור הדליקה. רבי יוסי אוסר בכלי חרס חדשים מלאים מים שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה. וקיימא לן כרבנן דגרם כיבוי מותר ומיהו ההיא דשפופרת על פי הנר דאסור (שבת דף כט:) דלמא אתי לאיסתפוקי מניה היינו על כרחך מפני שממהר כיבוי שאינו מכחיש מאור הנר כלל שהרי הנר לעולם מלא שמן () כי מן השפופרת מטפטף תמיד לאור הנר אף אם יסתפק מעט משמן שבתוך השפופרת אינו מכחיש מאור הנר. הלכך נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא. ואין ליטול פתילה דולקת מנר זה וליתן בנר אחר דמיד שסלקה מן הנר הוי ליה מכבה ומה הועיל אם חזר והדליק:

והיוצא מזה אם נדקדק בלשונם הוא:

להתוספות יצא שטעם האיסור כאן היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי. ולא מפני גרם כיבוי שהרי כתב אינו ר"ל מפני שממהר כבוי דלא הוי אלא גרם כבוי וגרם כבוי ביום טוב שרי אע"פ שממהר כבויה. ועולה לפי זה לפירושו שמכבה כאן הוא כיובי קצת ומכסה אורו שאינו חזק כמו שהיה וזה דבר הנראה לעין.

ולהרא"ש יצא שטעם האיסור ז"ל: נראה לי טעמא דמסתפק מן הנר משום שממהר כיבויו. ואף רבנן דרבי יוסי מודו בהאי גרם כיבוי דחייב. דעד כאן לא פליגי התם אלא משום דאינו נוגע בדבר הדולק אלא עושה דבר חוצה לו הגורם את הכיבוי כשתגיע שמה הדליקה. אבל הכא השמן והפתילה שתיהן גורמים את הדליקה והממעט מאחד מהן וממהר את הכיבוי חייב והיינו טעמא דנותן שמן בנר משום דמאריך בהבערתו. דאילו לא נתן שמן בנר היה כבה כשיכלה השמן שבנר. ומה שהוא דולק מכאן ואילך הוי כאילו הוא הדליקו. וכן לענין כיבוי נמי ממהר הכיבוי על ידי שנסתפק מן הנר הוי כאילו כבה הוא-עכ"ל.

לכן להרא"ש ענין למהר כיבוי הוא טעם האיסור אף שבדרך שממהר הכיבוי קורה הכחשת אור הנר, ודלא ההתוספות. וגם כן יש חילוק בין הרא"ש להתוספות לענין גרם כיבוי שכשקורה ע"י דבר חיצון מותר כגון למלא כדרות מים בצד אש שמותר לב' דעות, אולם כשיעשה מעשה בגוף הדבר כמו כן אצל הנר שמסתפקים ממנו הוכיח שלזה אינו מותר כיון שעשה מעשה בגוף הדבר והוי ממש מכבה שממהר הכיבוי כמו שפירש.

ונפסק בש"ע או"ח סימן תקיד סעיף ב' כהאי לשון " להטות הנר כדי להרחיק השמן מן הפתילה חשיב כיבוי ואסור" עכ"ל.
וכתב הבאר היטב שם ס"ק ה' וז"ל:
זה מיירי שישאר כך ולא יחזור ויטה עליו השמן. ונ"ל מזה באם מטה וממשיך השמן קצת מן הפתילה כדי שיוכלו לאחוז בפתילה ולהוציאה קצת טפי ממה שהיתה תחלה חוץ לשמן ואח"כ יחזור ויטה השמן אליה וזהו כדי שתדלק יפה מותר ולא אמרינן שבשעה שמשך השמן מתחלה ה"ל מכבה. ט"ז ע"ש- עכ"ל.

וקצת קשה לדעת הט"ז אף שנכון שסעיף וכל המעשה שם בש"ס מדבור כאשר לא יחזור ויטה עליו השמן, מ"מ אם מטה וממשיך השמן קצת מן הפתילה כדי שיכולו לאחוז בפתילה ולהוציאה קצת טפי ממה שהייתה תחילה אם נדקדק לפי התוס' שהגדישו הטעם האיסור בהכחשת האור יכול להיות בעיה אף שאחר כך יחזור ויטה השמן אליה כדי שתדליק יפה, שהרי כתבו היינו טעמא הואיל דבאותה שעה שהוא מסתפק ממנה "מכבה קצת ומכסה אורו דלא יכול לאנהורי כולי האי" כי איכא שמן מועט בנר ולכך נראה ככבוי.

וכתב המשנה ברורה בס"ק י"ג וז"ל:
כדי להרחיק- ר"ל ויכבה מהר.
וזה כטעם הרא"ש שהבאנו כאן.
ובס"ק י"ד כתב וז"ל:
חשיב כיבוי – ואצ"ל שאסור להסתפק מן השמן שבנר בשעה שהוא דולק דכיון שמסיר שמן מעט מהנר עי"ז כהה אורו קצת והרי זה כמכבה.

והרי בסעיף קטן י"ד הביא הטעם של התוספות, שאף בדברי הרא"ש נכללו הענין של הכחשת כח אור נר, מ"מ הטעם לו לא הטעם של תוס' אלא ענין ממהר כיבוי ולא הוי גרם כיבוי כי עושה מעשה בגוף הדבר. ולא הבאנתי למעלת כבוד המשנה ברורה לערבב שני טענים כאילו הם דבר אחד, אלא לפי עניות דעתי איש קטן כמוני היה לכבוד הרב לכתוב שזה עולה בין לטעם הרא"ש ובין לטעם התוספות שאסור מ"מ. כי אם רוצה לומר שענין שיכבה מהר הרי סובר כהרא"ש. וראיתי שהביא זה מן דברי הלבוש שציטט בשער הציונים ס"ק ט"ו.

לכן רציתי לשמוע מכבודיכם על זה.

ויש לי על ענין שאלה נוספת, שהיא אם כן כל מה שלמדנו עד כאן מהו הטעם להממעטים כח האש שבכריים של תנורים שלנו? הרי לפי ב' טעמים יוצא שהדבר אסור הן מפני מפחית האש וזהו כיבוי והן מפני שזה אופן שממהר הכיבוי שהאש לא יהיה דולק לעולם והנראה מן הש"ס זה אינו מדובר שיכבה מיד האש אלא המעשה גורם שיכבה מהר ממה שהיה ולכן יכל להיות שאין לחלק אם יכבה פורתא דהיינו מיד או רובא אחרי איזה שהוא זמן אלא המעשה שממעט מעשה כיבוי הן שכח האש פחות ונראה בענים הן ממהר הכיבוי.
מ"מ לפי מה שכתב הט"ז יש לשאול שאף שהפחית הכח האש מ"מ זה עוד ממשיך ואף פעם לא היה ניתוק מן הגז וזה אולי משנה משהו? רציתי להבין זה ועל זה אנו שואלים.

תודה רבה

תשובה:

שלום וברכה רבי יוסף, הגם שאנחנו נוקטים שהנמכת האש יש בה איסור כיבוי ביום טוב [אף שגם בזה היה מקום לדון אם המציאות היום דומה למיעוט השמן הקיים בנר] ישנם כמה מקרים שבהם לדעת הרמ”א מותר לכבות אש ביום טוב משום שזה נחשב לצורך אוכל נפש, ואוכל נפש מתיר גם מלאכת כיבוי והבערה [מאש לאש], כגון אם נשרף ביתו וכדי שיהיה לו איפה לאכול צריך לכבות את האש, נחשב הדבר לצורך אוכל נפש המותר, וכן אם צריך להנמיך את האש כדי שלא יקדיח תבשילו, אמנם לדעת השולחן ערוך גם זה אסור, ואין היתר של כיבוי לצורך אוכל נפש.

כמו כן גריפת גחלים מהתנור כדי לבשל ולאפות בו מותר [באופנים מסויימים!] , או צליית בשר יש בה משום כיבוי, שהרי יש בגריפה משום כיבוי הגחלים, וכן הרוטב הנוטף על הגחלים מכבים את הגחלים, ומותר לצלות בשר ביום טוב.

חשוב לציין שזה מתיר רק שינוי בגז ולא שינוי חשמלי, לא בכיריים של חשמל ולא בכיריים של גז התלויים בפעילות חשמלית. 

מקורות:

שו”ע סי’ תקז ס”ד וסי’ תקי”ד ס”א.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל