לתרומות לחץ כאן

הכשרת כלים לפסח חלק ד – שיניים תותבות וסתימות בשיניים

בס"ד

מאמר השבוע עוסק בשאלה כיצד נגעיל ונכשיר שיניים תותבות, או סתימות וכתרים בשיניים, האם הם זקוקים בכלל לאיזה הכשרה? ואם כן מהו? מה ההבדל ביניהם לבין כלים שאנחנו משתמשים בהם? מדוע יש אנשים שנמנעים מלאכול חריף בפסח? והאם יש בכך ענין או חובה? מדוע יש אנשים שבפסח אוכלים פחות רותח מאשר כל השנה? מה הענין בכך? והאם חובה לנהוג כך, או שמא אין בכך ענין? מדוע יש אנשים שנמנעים מלאכול חלק ממאכלי החמץ ביום חמישי בצהריים? למי יש ענין לנהוג כך? ובאיזה מאכלים מדובר? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

הכשרת כלים לפסח חלק ד – שיניים תותבות וסתימות בשיניים

מאמרנו השבוע עוסק בשאלה כיצד להכשיר שיניים תותבות לפסח ובשרי וחלבי, ומה הדין בסתימות וכתרים בפה. נפתח בשיניים תותבות שאותו ניתן להכשיר, ובו יש נידון רחב יותר בפוסקים, ואחר כך לאור דיני שיניים תותבות נדון מה הדין בסתימות וכתרים בפה אותם אין אפשרות להכשיר.

הפולמוס על שיניים תותבות

אחד מהבריאות המופלאות בגוף האדם הוא השיניים, אין שום ספק שאין תחליף לשיניים טבעיות ובריאות, אולם אנשים רבים מאבדים את שיניהם מסיבות שונות, במקרים אלו האדם מנוע מאד מלאכול ובפרט ללעוס כהלכתו, דבר הגורם לו נזק בריאותי כבד, כמו גם הדבר מהווה נזק אסתטי המפריע מאד לאנשים רבים. לשם כך במאות השנים האחרונות ייצרו בצורה מלאכותית מערכת שיניים תותבות המחליפה את השיניים הטבעיות, בעבר השיניים היו עשויות משיני עבדים שנעקרו כדי לשמש כשיניים תותבות לאדוניהם, שיני מתים צעירים, או שיניים מעץ, ועוד, עם הזמן השתכלל מאד יצור השיניים והם נעשו מחרסינה, כסף, זהב, ועוד, היום למיטב ידיעתי החניכיים והשיניים התותבות מיוצרות בעיקר מחומרי פלסטיק קשיח וחומרים אקריליים חומר הדומה לזכוכית-פלסטיק עשויה מנפט, וסביר להניח שהדברים משתנים כל הזמן עם המצאות חדשות.

במקביל הדבר עורר פולמוס הלכתי נרחב בסוף המאה ה18 ובמהלך המאה ה19, בשני שאלות שונות: א. האם חובה לייחד מערכת אחת של שיניים תותבות לחלבי ומערכת נפרדת לבשרי? שהרי השיניים התותבות בולעות מטוסט רותח שהאדם אוכל, או קפה רותח שהוא שותה, ולאחר מכן כאשר הוא אוכל נתח בשר רותח הם נאסרות באכילה, ובפרט שהדבר קורה עוד באותו יום. ב. מה הדין בפסח האם חובה להכשיר את השיניים התותבות, וכיצד? והאם יש בכלל אפשרות להכשירם?

נוסיף כי במהלך הפולמוס הפוסקים דנו מדוע בעצם שן טבעית אינה בולעת, והדבר מפורש בהלכה שמותר לאכול בשר רותח, אף ששתו באותו יום חלב רותח, ומדוע השן הטבעית אינה בולעת טעם של חלב, וכאשר נבין מדוע שן טבעית אינה מקבלת טעם של המאכלים שאנו אוכלים, נוכל לדון האם שן מלאכותית דומה לשן טבעית? או שמא יש חילוק ביניהם ובעוד הטבעית מותרת המלאכותית אסורה?

האם רק בשן טבעית אין בליעות?

הפוסקים כתבו כמה טעמים מדוע שן טבעית אינה בולעת, ובעוד שמרבית הטעמים נטו לומר שקיימים גם בשיניים תותבות, טעם אחד בודאי קיים רק בשן טבעית, ומסיבה זו כתבו הפוסקים שאם ננקוט שזהו הטעם יש להחמיר בשן מלאכותית.

הבית יצחק (יו"ד ח"א סי' מג אות יב) הרחיב להוכיח שישנו כלל שבעל חי אינו בולע, וגם אם בעל חי הכניס ידו לתוך סיר חלב רותח ומיד הוציאו, כל עוד והבעל חי נשאר בחיים, בשר האיבר אינו נהיה חלבי, ואינו נאסר באכילה לאחר שבעל החי ישחט כדין. ומשכך יש לומר שרק שן טבעית אינה בולעת מכח כלל זה, אך שן תותבת יש להחמיר. אך הבית יצחק דחה חילוק זה משום שנראה שגם שן טבעי אין בה חיות גמורה, ובהכרח יש וטעמים אחרים הקיימים גם בשן מלאכותית. מאידך השאלת שלום (רבי שלום טויבש רבה של בוטשאן תנינא סי' קצה) דחה חילוק זה כיון שסבר שכלל זה שאיבר חי אינו בולע אינו כלל ברור.

הסברות להתיר

נאמרו בפוסקים סברות רבות להתיר, וברוב הפוסקים כתבו שזו גם הסיבה ששן טבעית מותרת, ונסכם אותם בקצרה:

ונקדים שעל מנת שכלי יאסר, על החמץ\הבשר\החלב\וכו' להיות בחום של היד סולדת בו, בשיעור חום זה הסתפקו פוסקי זמנינו מה שיעור, יש שכתבו שהחל מ40 מעלות צלזיוס יש לחשוש. אולם הגרש"ז אויערבך הוכיח שאינו יכול להיות פחות מ47 מעלות צלזיוס. מאידך לדעת האגרות משה ואחרים רק בחום של 72 צלזיוס הוא בודאי יד סולדת בו, בעוד שבשם החזון איש נמסר ש49 מעלות צלזיוס הוא כבר ודאי יד סולדת בו.

וכן על מאכל האסור או החמץ להיות בכלי ראשון [הכלי שעימו המאכל חומם על המאכל] או בעירוי מכלי ראשון, אולם לגבי פסח מחמירים לכתחילה גם אם החמץ הרותח היה בכלי שני [הכלי שאליו הועבר החמץ הרותח מהסיר].

א. החום של המאכל אינו מגיע ליד סולדת בשעה שהוא מגיע במגע עם השיניים הטבעיות או התותבות, ומשכך אינו יכול להבליע. (בית יצחק יו"ד ח"א סי' מג אות יב; מהרש"ם ח"א סי' קצז; שאלת שלום תנינא סי' קצה הובא בדרכי תשובה יו"ד סי' פט ס"ק יא ובכף החיים שם ס"ק כב). המהרש"ם עמד על כך שסברא זו תלויה במחלוקת מהו יד סולדת, ורק לחלק מהשיטות ניתן לומר שאין דרך בני אדם לשתות ולאכול דבר שהיד סולדת בו.

ב. אדם אינו אוכל ישירות מהסיר אלא מצלחת, ולכן הוא תמיד אוכל מכלי שני שאינו אוסר. (בית האוצר סי' לט הובא בשדי חמד ח"ה מערכת חמץ ומצה סי' ד אות כד; שאלת שלום תנינא סי' קצה הובא בדרכי תשובה יו"ד סי' פט ס"ק יא ובכף החיים שם ס"ק כב).

ג. המאכל אינו מתעכב ליד השיניים, ואף אם הוא לועס את המאכל זמן רב, החמץ אינו בחום שהיד סולדת ממנו יותר משניות ספורות. (מהרש"ם ח"א סי' קצז; בית האוצר סי' לט הובא בשדי חמד ח"ה מערכת חמץ ומצה סי' ד אות כד). היתר זה הוא רק לשיטת הרדב"ז (ח"א סי' רכג) והחמודי דניאל (תערובות סי' א; סי' לד) שאיסור בולע רק כשהוא שוהה במקום האיסור, אולם אם עובר למשך מספר שניות בלבד אינו בולע. ואילו שיטת הפרי חדש (סי' צח סוף סק"ט) והפרי מגדים (פתיחה לבב"ח) שגם במקרה זה הכלי נאסר, סברא זו אינה מתירה.

ד. שן תותבת מיוצרת מחומר שאינו בולע. (בית האוצר סי' לט הובא בשדי חמד ח"ה מערכת חמץ ומצה סי' ד אות כד; מי באר סי' כד; שאלת שלום תנינא סי' קצה הובא בדרכי תשובה יו"ד סי' פט ס"ק יא ובכף החיים שם ס"ק כב). למעשה אף שאנו מחמירים לכתחילה בחומרים חדשים ובחומרים שאין מוכרים לנו מה הגדרתם ההלכתית, כאן שיש צירופים נוספים, יחד עם העובדה שהרופאים הקפידו ליצור שיניים תותבות מחומרים שנבדקו היטב שאינם בולעים כדי שלא יתפתחו עיפושים ובעקבותיהם דלקות בפה, והדבר הוא גם שעת הדחק, ולכן התירו מכח סברא זו.

ה. חום הפה והאנזימים המצויים ברוק הפה שנועדו לפרק את שאריות המזון מהפה מפרקות גם את  שאריות המזון הנבלעות בשן המלאכותית, בדיוק כפי שהם פועלות על השן הטבעית. (שאלת שלום תנינא סי' קצה הובא בדרכי תשובה יו"ד סי' פט ס"ק יא ובכף החיים שם ס"ק כב). והמנחת שלמה (ח"ב-ג סי' ס אות ל) סבר שזהו הסברא העיקרית להתיר.

ו. אמנם הבית יצחק (יו"ד ח"א סי' מג אות יב) כתב שבאמת אילו היה אפשרות להגעיל את השן הטבעית, היה ענין להגעילה, כיון שהחמירו בפסח על כמה וכמה דברים דומים, אולם כיון שאין אפשרות אין צורך להקפיד על כך. אולם אם אפשר בלי טורח להגעיל את השיניים התותבות עדיף, אף שאין הדרך שהם יגעו בחמץ רותח המצריך הגעלה מהדין.

הכרעת הקדמונים

רבה של איזמיר מהר"א פלאג'י (פדה את אברהם מערכת מ אות א) הביא שנחלקו בכך גדולי רבני טבריה רבי דוד אשכנזי ורבי משה בארקי, אולם הוא לא ציין מי האוסר ומי המתיר ומה דעתו בענין, אולם על דברי רבי יצחק אייזיק שור רבה שלל בוקרשט (מי באר סי' כד) ששן תותבת אינה בולעת, תקף בחריפות וכתב שהוא לא נכנס לבית המדרש ביום כתיבת התשובה.

השדי חמד (ח"ה מערכת חמץ ומצה סי' ד אות כד) הביא שנחלקו בכך ידידיו הגאונים: רבי אברהם מתתיה חלפן (בית האוצר סי' לט) שסבר שדינו כדין שן טבעית, הן מחמת שהחומר ממנה היא עשויה אינה בולעת, והן מחמת שהמאכל אינו מתעכב שם בעודו רותח. ואילו רבי משה מישל שמואל שפירא (רבה של ראגווא הובא בסוף בית האוצר, קו' אור צדיקים סי' ג אות ב) נחלק עליו, וסבר שיש להחמיר להגעיל את השיניים התותבות לקראת פסח, מהטעמים הבאים: א. יש מצבים שבו אדם אוכל או שותה דבר רותח בחום האוסר את הכלים שהוא בא עימהם במגע, שהרי לעיתים אדם אוכל ישירות מהכלי שחומם על האש, וכן אדם האוכל גוש רותח אשר לדעת המהרש"ל אינו נחשב כלי שני. ב. מערכת העיכול מעכלת רק מאכלים הבלועים בתוך הגוף הטבעי, כגון השן המחוברת בנימים לגוף האדם, אך אינה משפיעה על עצם זר כשן תותבת. ג. כאשר אדם אוכל דבר חריף הוא מוציא את הטעם הבלוע בשן גם כשהוא פגום, וכך בשעה שאדם אוכל מצה עם מרור – חזרת חריפה, החזרת מוציאה את הטעם החמץ הבלוע בשן, והוא אוכל חמץ ומצה יחד. ד. מובא בשולחן ערוך שנהגו ישראל קדושים לגרד את הכותל שליד הכיריים אף שאינו מעיקר הדין, ואין סיבה שלא להכשיר גם את השיניים התותבות. ה. אין קושי רב בהגעלת השיניים ואין טעם שלא לעשות כן.

המהרש"ם (ח"א סי' קצז) כתב שאמנם על כל סברא יש חולקים, אולם כיון שיש צירוף של כמה שיטות אף שעל כל שיטה בפני עצמה לא היינו מתירים, ניתן להקל.

הדרכי תשובה (יו"ד סי' פט ס"ק יא) הביא את דברי השאלת שלום, והוסיף שחקר אצל רופא שיניים מומחה בוינה, שהתמחה בעשיית שיניים תותבות, והלה סיפר לו לפי תומו שמקפידים לייצר את השיניים התותבות מחומר יחודי המיובא מאמריקה משום שרק זה אינו בולע שום דבר מהמאכלים הנאכלים, ואילו כאשר הוא מיוצר מחומר שעלול לבלוע מעט משאריות המאכל, מתפתח במקום עיפוש הגורם לדלקות שונות בחלל הפה, ומסכן את האדם. אך למעשה הדרכי תשובה כתב שאף שמעיקר הדין אינם צריכים הכשר, הוא מורה שכדאי להחזיק שתי מערכות שיניים תותבות לחלבי ובשרי, וכן זוג נוסף לימי הפסח.

הכף החיים (יו"ד סי' פט ס"ק כב) הביא את דברי השאלת שלום והדרכי תשובה, וכתב שבפועל המאכל והמשקה כשהוא בפה ומגיע במגע עם השיניים כבר אינו בחום של יד סולדת, ובפרט שמסתבר שהם מחומרים שאינם בולעים ופולטים, ולפיכך אין צורך להכשירם לבשרי וחלבי.

הגרד"צ הופמן (מלמד להועיל ח"א או"ח סי' צג) סיכם שיטות שונות בענין, וכתב שלמעשה כיון ששיניים תותבות מתקלקלות בהגעלה במים רותחים מבעבעים, ומעיקר הדין הדבר מותר, אין להחמיר כלל, ויש לסמוך על המתירים.

שיטת פוסקי זמנינו

הגאון רבי צבי פסח פרנק (הובא בציץ אליעזר ח"ט סי' כה סק"ה) הורה שדי לנקות את השיניים התותבות לפסח באלכוהול.

השבט הלוי (ח"א סי' קמח; ח"ד סי' עד) הגר"ע יוסף (יחוה דעת ח"א סי' ח) והגרב"צ אבא שאול (אור לציון ח"ג פ"י אות טו) הקילו שאין צריך להגעיל את השיניים התותבות בכל מקרה שיש חשש נזק, כיון שכל הסברות להחמיר אינם מעיקר הדין, ובמקום שיתכן ויגרם נזק לשיניים התותבות אין להחמיר. אלא שבשבט הלוי כתב שיגעיל אותו בכלי שני, ואם יודע שניתן לערות עליו מים מכלי ראשון וברור שהשיניים לא ינזקו עדיף כך.

הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ב סי' ריא סק"ז) כתב שיש ענין להדר שלא לאכול חמץ חם 24 שעות קודם פסח, ואח"כ לפני פסח לערות עליהם מים רותחים מכלי ראשון. אולם במקרה שערב פסח חל בשבת לא יאכל את סעודת שבת קרה, שאינה כבוד שבת וזה רק הידור, אלא רק יזהר שהחמץ החם שאוכל אינו ממש רותח ברמה שהיד סולדת בו. ובדומה נראה דעת הגרש"ז אויערבך (ראה מנחת שלמה ח"ב-ג סי' נ; סי' ס סק"ל; ובמובא בשמו).

האם צריך לחשוש שהשיניים התותבות נגעו במאכל רותח

הגר"ע יוסף שם ציין שהבן איש חי (בא שנה ב סק"ה), כתב שהכלל הקובע מהו יד סולדת בו הוא כל מאכל ומשקה שאדם יכול לאכולו אינו יד סולדת בו. וכן כתב הגר"מ פיינשטיין (שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן ה) שאין בעיה בכך ששותה חלב רותח, כיון שאדם אינו מכניס לפיו משקה שחומו יותר מיד סולדת בו, ולכן די לנקות את השיניים התותבות כדרך שמנקה את שיניו הטבעיות [בקינוח והדחה], ולאחר מכן אין איסור לאכול בשר.

מאידך הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה ח"ב-ג סי' נ) כתב שאי אפשר לקבוע בכך כלל ויש אנשים שדרכם לשתות או לאכול גם דבר שהוא בחום של יד סולדת. ולכן כתב שעיקר ההיתר הוא משום שחום הפה הורסת את הטעם הבלוע בפה.

כפי שציינו לעיל נראה שהמחלוקת הוא פחות במציאות, אלא יותר בהגדרות יד סולדת בו, ככל שהפוסקים סברו שמעיקר הדין מחשיבים חום גבוה יותר כיד סולדת בו, כך יש יותר מקום להקל שלא מצוי שאדם ישתה בחום זה. מאידך ככל שסוברים שמעיקר הדין יש ספק גדול על חום נמוך שהוא כבר נחשב יד סולדת בו, יש יותר מקום להחמיר. אך יש לציין שגם לדעת המנחת שלמה אדם שיודע שהוא אינו שותה שתיה חמה או אוכל חם מעבר למקובל, ובפרט מי שיודע שהוא רגיש לדברים רותחים ומחכה מעט יותר מהרגילות, בודאי יכול להקל לגבי שיניים תותבות.

האם אוכלים מכלי ראשון

הקדמונים דנו אם דרכו של אדם לאכול גם מהכלי שבושל על גבי האש, או רק מכלי שני, ואם דרכו לאכול מכלי ראשון כאשר שופך את המשקה החם לפיו נחשב עירוי מכלי ראשון.

הדברים אמורים למי שאינו נוהג לחמם את מאכליו במיקרוגל או בעזרת כף חשמלית, אך הנוהגים כן בפרט מי שרגיל כך לחמם תמיד קפה חם, או מרק חם, לדוגמא אדם שבמשרדו יש רק מיקרוגל או כף חשמלית, ונוהג ללגום במהלך היום שתיה או מרק חם, במקרה זה רוב תשמישו בעירוי מכלי ראשון, והדבר חמור יותר.

אמנם בשבט הלוי והגר"ע יוסף שם ציינו שהדרך לאכול מכלי שני ולא ישירות מהסיר שבו התבשל המאכל, וכן כשאדם שותה שתיה רותחת האדם אינו מערה את המשקה ישירות על השיניים, אלא לוגם אותו, ולכן זה אפילו אינו נחשב כעירוי מכלי שני, אלא רק כלי שלישי, והמשנה ברורה (סי' תנא שער הציון סק"י) כתב שבכלי שלישי אף לגבי פסח יש להקל. ולדבריהם אף במקרה ואדם רגיל לשתות חמץ מכלי ראשון רותח [כגון ששותה מרק חמץ או קפה דגנים מכוס שחומם במיקרוגל או בכף או כוס חשמלית] מכל מקום בפיו אינו נחשב עירוי מכלי ראשון אלא כלי שני. ורק לגבי פסח יש מקום להחמיר [כפי שכתב הרמ"א (או"ח סי' תמז ס"ג) והפרי מגדים (או"ח סי' תנא ס"ק כה) החמיר בזה מאד]. אולם גם לגבי פסח הוא רק חומרא.

גוש ודבר חריף

המנחת שלמה (תניינא סי' נ) שאל את החזון איש האם יש לחשוש לדעת המהרש"ל (ש"ך יו"ד סי' קד סק"ט; סי' קה סק"ח) שגוש נחשב כלי ראשון. ולכן כשאוכל טוסט רותח או קוגל חם, יש לחשוש שהשיניים בלעו מכלי ראשון. אולם מאידך הביא את דעת הפרי מגדים (או"ח סי' תנא א"א ס"ק לח) שבהפסד מרובה אפשר להחשיב גוש לכלי שני אף לגבי חמץ בפסח, ואף כאן הדבר נחשב הפסד מרובה. ואכן בשבט הלוי (ח"א סי' קמח) כתב ע"פ מה שהחתם סופר (יו"ד סי' צה) קיבל מרבותיו להקל בגוש לעת הצורך, ולכן יש להקל כאן.

ובנוסף דן כיון שלעיתים אוכלים דבר חמץ חריף, ודבר חריף מבשל גם בכלי שני (יו"ד סי' סט).

אציין שלא מצאתי את תשובת החזון איש בענין.

סיכום הדעות השונות

הציץ אליעזר (חלק ט סימן כה סק"י) הרחיב והביא את כלל השיטות בענין, ולא כתב את דעתו בענין ורק סיכם שיש בפוסקים 6 דרגות: א. מעיקר הדין די לשפשף ולהדיח אותם. ב. יש מחמירים להדיחם במים רותחים ג. יש מחמירים להכשיר השיניים התותבות ע"י השרתם 3 ימים במים, ובכל 24 שעות להחליף את המים. [פתרון זה שייך רק למי שיש מערכת חילופית, או שיכול להסתדר 3 ימים בלעדיהם]. ד. יש מחמירים להגעילם ע"י עירוי של מים רותחים מהקומקום או הסיר שהם התחממו בו. ה. יש מחמירים שלא לאכול חמץ לפחות חמץ חם 24 שעות לפני הכשרתם. ו. המהדרים ביותר עושים להם שינים מיוחדות לפסח. וכן לאכילת בשר לבד ולאכילת חלב לבד. בנוסף יש לציין שהגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה ח"ב-ג סי' נ) ועוד דנו שיש מקום להמנע מלאכול דבר חריף במהלך הפסח, אולם במקרה זה יש לחשוש רק לאכילת דבר חריף ממש הנאכל בפני עצמו, ולא כל דבר שמחמירים לדונו כדבר חריף יש להמנע מכך.

סתימות וכתרים בפה

הפוסקים הנ"ל כתבו שבעצם כל הדינים הללו אמורים גם בסתימות או כתרים או שיני זהב או כסף קבועות בפה, ודינם כשיניים תותבות לכל דבר, אולם גם המחמירים כתבו שבמקרה זה כיון שאין אפשרות להגעיל את הסתימות יש לסמוך על כך שמעיקר הדין הדבר מותר, והמחמירים נמנעים מלאכול דבר חם 24 שעות לפני הפסח, ולפי סוף זמן איסור חמץ שותים משהו חם בדרגת החום שהם רגילים לשתות תמיד. ויש שאף נמנעו מלאכול דבר חריף ממש בפסח. אולם במקרה הצורך של מניעת שמחת יום טוב, או אכילת חזרת למרור אין להחמיר בכך.

סיכום

מעיקר הדין גם שיניים תותבות וגם סתימות וכתרים בפה אינם אסורים לא משום בשר וחלב ולא משום חמץ, וכן מי שנכשל חס ושלום במאכלות אסורות, דברים אלו אינם נאסרים, משום שאין מציאות מצויה שהם בולעים טעם של דבר אסור. אולם במקרה ואין טורח מיוחד ואין קושי מיוחד, ואינו על חשבון דבר מצוה כגון סעודת שבת בערב פסח שחל בשבת, או מניעת שמחת יום טוב בפסח, נאמרו כמה הנהגות שפרטנו לעיל. אולם לדעת פוסקים רבים אף בכך אין ענין, ואין צורך לעשות כלום מעבר לשפשוף והדחה.

אולם יש לזכור כי אין לעשותם במקום שיש בכך ויתור על ענין אחר, או שיש חשש הפסד של השיניים התותבות, ובודאי שבמקום שיש חשש כויה אסור להחמיר בענין. לגבי בשר וחלב או שאר איסורים לא נהגו להחמיר כלל בענין, משום שהטעמים להחמיר שייכים רק בפסח שהחמירו בכלי שני ואיסור משהו ועוד.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.