לתרומות לחץ כאן

כלים שאי אפשר להכשיר אותם [חלק ג]

בס"ד

מאמר השבוע משלים את הסדרה לקראת חג הפסח של כלים שאי אפשר להגעיל אותם, לאחר שעסקנו בכלי חרס וכלי זכוכית שהיו בעבר, השבוע נעסוק בעיקר כלים מודרניים יותר. האם גם לפורצלן יש דין כלי חרס? ממה הוא עשוי? ומה הסברות לחלק ביניהם? ממתי דנו הפוסקים על שאלה זו? ואיזה ניסויים עשה הרדב"ז (לפני 500 שנה) להוכיח את דינו? האם צריך לחשוש שיש הבדלים בין טכניקות היצור השונות? מה הדין ביהודי המתקרב ליהדות ויש לו מערכת יוקרתית מפורצלן? ומה הדין בבית חולים יהודי שהצליחו להשפיע על מנהליו לעבור לכשר אך אינם מוכנים לקנות מערכת פורצלן חדשה? האם יש סיבה להקל בכלי זכוכית בימינו באותם העמידים לחום כגון דורלקס? או זכוכית מחוסמת כדוגמת מוצרי חברת קורול? ומה הדין בכלים המיועדים לאפיה ובישול כגון פיירקס? האם גם לאשכנזים ניתן להקל בכלים אלו? או שלהיפך בכלים אלו יש סיבה להחמיר יותר? ומה הדין לספרדים בכלים אלו, האם יש הבדל ביניהם לכלי זכוכית שהתיר השלחן ערוך? מה הדין בכלי העשוי מקרן, או כל חומר אחר שאינו עמיד בחום? או כלי שידיותיו עשויים מקרן או חומר שאינו עמיד בחום? כלי העשוי מצדף? ומה הדין בכלי פלסטיק?

כלים שאי אפשר להכשיר אותם [חלק ג]

מאמר השבוע משלים את הסדרה לקראת חג הפסח של כלים שאי אפשר להגעיל אותם, לאחר שעסקנו בכלי חרס וכלי זכוכית שהיו בעבר, השבוע נעסוק בעיקר כלים מודרניים יותר שלא נזכרו בשלחן ערוך.

פורצלן

במאמרים הקודמים הובא הדין שאין אפשרות להכשיר כלי חרס, משום שהתורה העידה שחרס מקבלת טעם ממאכל רותח הנמצא עליו, אך אי אפשר להוציא את הטעם הבלוע בכלי ע"י הגעלה, ובכל פעם שמניחים עליו מאכל חם יוצא עוד מעט מהטעם הבלוע בתוכו. במאות השנים האחרונות דנו הפוסקים מה הדין בפורצלן, בעבר יצורו היתה סוד סיני, ומכאן שמו באנגלית צ'ינה, או בעברית חרסינה [חרס-סין].

גם החרסינה מיוצרת מעפר שחוק המעורב עם מים המיובש בחום גבוה מאד, אולם היא שונה מחרס רגיל העשויה מעפר פשוט – והיא עבה, כבדה, אטומה לאור, ומחוספסת, בעוד שהחרסינה עשויה משילוב סוגי עפר מיוחדים יותר, ומתקבל חומר חזק במיוחד, חלקלק, קל, דקיק ובעל שקיפות, מלבד מיני עפר שונים לעיתים מוסיפים אפר עצמות המעניק לכלי תכונות נוספות, ובימינו אף התפתחו עוד טכניקות והוספות.

המקור הראשון שהתייחס לכך הוא הרדב"ז (ח"ג סי' תא) מגדולי הפוסקים לפני כ500 שנה, והוא כותב שבזמנו היו שטענו שהוא עשוי מקליפת סוג של שרץ המים הנקרא בוד"ה או קראקול"ס ואינו בולע, ולכן אף אם השתמשו בו למאכל טרף ניתן להשתמש בו אח"כ למאכל כשר. אולם הרדב"ז מפקפק בכך, וכותב שעלינו להניח שהוא מיוצר ממיני עפר ודינו ככלי חרס, והוא מביא שמצא שכבר בתשובות הגאונים דנו בשאלה זו, ופסקו שיש לו דין של כלי חרס. [השם פורצלן מקורו משם של צדף באיטלקית וכפי הנראה מחמת הדמיון בינו לכלי חרסינה, יתכן שזה מקור השמועה שהכלי מיוצר מקליפת שרץ המים, ויתכן גם שמקור השמועה הוא שאכן בסין היו מוסיפים שריון תנין או שרץ מים אחר לתערובת עפר החרסינה, אולם כפי ששיער הרדב"ז עיקר היצור הוא ודאי מיני עפר שיובשו בחום גבוה].

יתירה מכך הרדב"ז ביצע ניסוי בכך שהכניס שבר של הכלי לשלהבת, והוא ראה שהאש בוערת בצורה מסוימת היחודית לכלי הבלוע ממאכלים או משקאות שונים. ניסוי נוסף עשה הרדב"ז כאשר לקח כלי פורצלן חדש ושקל אותו, ולאחר מכאן הכניסו לסיר המלא בתבשיל העומד על האש למשך חצי שעה, ולאחר מכן הוציא את הכלי ויבשו היטב ושוב שקלו, ומשקל הכלי עלה אמנם בשיעור מועט מאד, אולם הדבר מוכיח שהכלי בלע מעט מהמים.

בעיה נוספת שהיתה קיימת בפורצלן עמד עליה הפרי חדש (או"ח סי' תנא סעיף כו) משום שמצוי מיני חרס שונים שמכנים אותם פורצלן ובעצם הם זיוף.

למעשה רוב הפוסקים אסרו להכשיר פורצלן והתייחסו עליו ככלי חרס לכל דבר. וכן מורים כל פוסקי זמנינו, ובפרט בזמנינו שיש ערבוב גדול בין חומרים שונים וטכניקות היצור משתנות ללא הרף, ויש יותר מקום לחשוש לפחות על חלק מהכלים שהם חרס גמור.

אולם במקרים של שעת הדחק גדול כאשר קיימים סיבות נוספות להתיר יש מפוסקי זמנינו שהתירו. נציין שני דוגמאות: הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"ב סי' מו) בצירוף עוד כמה סיבות הקל במקרה של אדם המתקרב ליהדות ורוצה להכשיר את המטבח, ואם נאמר לו שעליו להשליך את כל מערכת הפורצלן היוקרתית הוא עלול להמנע מלעבור למטבח כשר. בדומה הגר"ע יוסף (יביע אומר ח"א יו"ד סי' ו) בהיותו רב בקהיר וגילה כי בית החולים היהודי משתמש בבשר נבילות וטריפות, וכאשר הצליח להשפיע עליהם לעבור לבשר כשר, היה חשש גדול שאם ידרשו מהם הוצאה כספית גדולה להחליף את כל מערכת הקהילה, ועד הקהילה ימצא תירוץ לחזור בו, ובצירוף עוד כמה סיבות הקל.

ולכן במקרה הצורך יש מקום לשאול רב, אולם צריך להדגיש לרב מספר נקודות: סוג הכלי, האם השתמשו בכלים אלו במיקרוגל, האם עירו ישירות מסיר רותח על הכלים, או שהמקובל הוא להגיש קערה מרכזית לשולחן ורק ממנו שופכים לכלי, האם עבר 12 חודש מהשימוש האחרון בכלי.

ההבדל בין כלי זכוכית לכלי דורלקס פיירקס וקורל

במאמר של שבוע שעבר עסקנו בזכוכית אשר בימי העבר שלא היו עמידים לחום, וכאשר הכניסו כוס זכוכית לסיר מבעבע, או אפילו עירו בהם מים רותחים היה סיכוי גדול שהזכוכית תשבר, וכפי שיש בימינו לא מעט כלי זכוכית שנועדו רק לשתיה קרה או הגשת סלטים וכדומה, ואינם עמידים לחום גבוה.

אולם בימינו יש מוצרי זכוכית רבים העמידים לחום ומיועדים לשתיה חמה או הגשת מנות רותחות כגון דורלקס, או אף מוצרים שנועדו לבשל ולאפות בהם כגון פיירקס, וכן כלים מזכוכית מחוסמת העמידה לחום כדוגמת כלי חברת קורל, ונשאלת השאלה האם גם בהם נאמרו הדינים האמורים בכלי זכוכית? או שמא דינם שונה? ואם כן מה דינם?

במאמר שבוע שעבר ביארנו שדעת השלחן ערוך שכלי זכוכית אינו צריך הגעלה משום שאינו בולע כלל, ואילו דעת הרמ"א שהכלי נאסר כאשר בלע חמץ, אולם לא מועיל לו הגעלה, ולכן מנהג הספרדים להקל ומנהג האשכנזים להחמיר, אך יש מהספרדים שנהגו להחמיר בכך, ויש מקרים של בדיעבד ושעת הדחק שאשכנזים מקילים בכך, וכפי שביארנו במאמר של שבוע שעבר.

סיכום הטעמים לאסור ולהתיר זכוכית רגילה

ונאמרו בראשונים כמה טעמים בענין לאסור ולהתיר.

הטעמים להתיר הם: א. כלי זכוכית אינו בולע משום שהוא עשוי מחומר קשה וחלק, ולכן גם אם היה בו איסור רותח או חריף הכלי לא נאסר. ב. כיון שהכלי אינו עמיד בפני חום לא מניחים בו דבר חמים, ורוב שימושו הוא רק בדברים קרים, ולכן לא צריך לחשוש למקרים שבהם השרו בו חמץ 24 שעות, או שבמקרה הונח בו דבר רותח.

הטעמים לאסור הם: א. כיון שזכוכית נעשה מחול הוא דומה לכלי חרס, ויתכן שהוא בכלל מה שהתורה העידה שכלי חרס בולע מהטעמים האסורים, ואי אפשר להכשירו בהגעלה משום שהוא אינו פולט את כל הבליעה בהגעלה ראשונה, ותמיד יוצא עוד מעט מהטעם הבלוע בכלי. ב. אי אפשר להכשיר כלי זכוכית בהגעלה כיון שהוא אינו עמיד בפני חום, ויש איסור להגעיל דבר כזה, שמא מהפחד שהכלי ישבר לא יגעילו את הכלי כראוי. ג. כיון שלעיתים מניחים יין עם פירורי לחם והם שורים בכוס יותר מ24 שעות הכלי חייב הגעלה, ומכיון שאי אפשר מהטעמים הנ"ל, אין אפשרות להכשירו.

וכעת יש לברר מהו הסיבה שהרמ"א פסק למעשה לאסור הגעלת כלי זכוכית, משום שבכלים אלו מצד אחד בודאי הם היו עם דברים רותחים, ובמקרה והכין משקה רותח עם חמץ, או אפה בתבנית פיירקס חמץ, הוא בודאי בלע חמץ, וכן לגבי חלבי ובשרי או מאכל שאינו כשר. ואם נחשוש כיון שהם עשויים זכוכית שהם בולעים גם בחומרים אלו יש לחשוש שדינם ככלי חרס, שהרי הם עשויים מחול, גם בכלים אלו עלינו לחשוש שהגעלה לא תועיל להם. מאידך אם טעמו של הרמ"א משום שהכלי אינו עמיד בהגעלה, כלים אלו העמידים בחום אין בעיה.

הדעות השונות בכלים אלו

פוסקי זמנינו ציינו למספר פוסקים בדור שלפני השואה שעסקו בשאלה זו עם המצאת מוצרים אלו:

החבלים בנעימים (ח"ד סי' ו אות ב) סבר שטעמו המרכזי של הרמ"א ושל מנהג בני אשכנז הוא משום שהם סוברים שאמנם כלי זכוכית אין דינו ככלי חרס, אך מכיון שהוא בולע מעט הוא צריך הגעלה, והכלי אינו עמיד בחום ולכן אי אפשר להגעילו, ומכיון שכך בכלים אלו אין חשש. אמנם להגעיל מחלבי לבשרי אסור, כיון שנהגו האשכנזים להמנע מלהגעיל מחלבי לבשרי משום שרצו שיהיה שני מערכות כלים נפרדות כדי למנוע תקלות. [ראה משנה ברורה (שעה"צ סי' תנו ס"ק קצו) שמשמע שעיקר הטעם לחשוש הוא משום הריטב"א שכתב שיש חשש שלא יגעיל היטב כיון שחס עליהם].

מהר"ם בריסק (ירושת הפליטה סי' כ) הרחיב שבעצם מעיקר הדין היו אמורים לפסוק כדעת השלחן ערוך שבכלים אלו אין צורך כלל בהגעלה, אולם מכיון שיש מכשלות רבות אם נתיר להעביר את הכלי מחלבי לבשרי או מחמץ לפסח בלי הגעלה רק לאחר שטיפה יסודית, מכיון שלעיתים קרובות הכלי עדיין שומני ולא נוקה היטב, ובפרט בלילה [בימי טרום החשמל], ולכן קיבלו על עצמם האשכנזים להחמיר כשיטות הסוברים שלא מועיל הגעלה. ולמעשה הוא מורה שלכתחילה יש להמנע מלהכשיר אותם, בפרט כשניתן בקלות להשיג אחרים, ומיקל בדיעבד.

המהר"ם שיק (יו"ד סי' קמא) אמנם לא דן על כלים אלו, אולם מדבריו עולה שעיקר הטעם שהרמ"א אסר הוא משום שסבר שכלי זכוכית דינם ככלי חרס והם בולעים, ומאידך הגעלה אינה מועילה להוציא מהם את הטעם. והטעם שהאשכנזים מקילים בדיעבד האו משום שלא משתמשים בהם בכלי ראשון שהיה על האש מחמת שהם אינם עמידים לחום, ולכן הבליעה בהם הלכתית קלה יותר. ולדבריו בכלים אלו לכאורה אמור להיות אסור אף בדיעבד.

הכרעת פוסקי זמנינו לאשכנזים

דעת הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"ג סי' פא אות ב) שניתן להגעיל כלי זכוכית העמיד בחום, משום שנפסק להלכה כדעת החבלים בנעימים שכל הטעם שהרמ"א אסר הוא משום שהכלים אין עמידים בחום, ולכן לא מועיל להם הגעלה. ולכן בכלי זכוכית העמיד בחום אין חשש זה ומותר להגעילו. והוסיף שלא שייך לומר שיש לאשכנזים מנהג לאסור כלים אלו, כיון שהמציאות שלהם שונה מכלי הזכוכית שאסר הרמ"א, וכלים אלו אינם בכלל המנהג לאסור אותם.

אולם דעת הגאון רבי משה פיינשטיין (הל' פסח להגרש"ד איידר פרק XIII סעיף  A7הערה כא) שאין להכשיר כלי זכוכית אף בזכוכית העמידה בחום כגון פיירקס או דורלקס, או זכוכית מחוסמת כדוגמת מוצרי חברת קורל וכדומה, אולם במקום צורך גדול או הפסד מרובה יש לעשות שאלת רב האם אפשר להגעילם.

דעת השרידי אש (ח"א סי' מה) שלגבי חמץ בפסח אין להכשיר פיירקס או דורלקס, אך לגבי בשר וחלב דעתו שאפשר להכשירם.

הגר"ש ואזנר (שבט הלוי ח"ב סי' מג הערה לסי' קכא רמ"א ס"ה; מבית לוי ח"א עמ' לה) מציין למהר"ם שיק, שלדעת האשכנזים דינם של כלי זכוכית הוא ככלי חרס שהגעלה אינה מוציאה את הבליעה, וכל מה שמקילים בדיעבד במקרים של הפסד מרובה וכדומה הוא משום שהם אינם עמידים לחום ולכן אין לחשוש שהם היו בכלי ראשון רותח, ולפי זה לדעתו כלים אלו דינם חמור יותר מאשר כלי זכוכית רגיל, משום שבכל זכוכית רגיל כיון שאינו עמיד בפני חום גבוה, לכן החשש שבלע חמץ קטן ביותר, אולם כלים אלו כיון שהדרך להשתמש בהם ברותחים ובפרט פיירקס שהדרך להניחם על גבי האש או בתוך התנור, ולכן החשש שבלע חמץ גדול הרבה יותר, ולכן דינו חמור יותר.

דעת המנחת יצחק (ח"א סי' פו) כדעת מהר"ם בריסק שאכן כלים אלו דינם קל יותר, אולם למעשה אין לשנות מהמנהג שלא להכשירם אלא אם כן יש שעת הדחק גדול, אך במקום של דחק גם במחבת ותבנית אפיה מזכוכית ניתן להכשירם רק בהגעלה ואין צורך בליבון.

כלים אלו לספרדים

דעת הגר"ע יוסף (יביע אומר ח"ד או"ח סי' מא) שאף בכלים אלו אין חשש וספרדים יכולים מעיקר הדין להעבירו מחמץ לפסח רק אם שטיפה יסודית, וכן מבשר לחלב. והמחמיר תבא עליו ברכה.

דעת הגרב"צ אבא שאול (אור לציון ח"ג פ"י סעיף יב) שאמנם מעיקר הדין לעדות המזרח מותר להשתמש בהם ללא הכשרה, אך טוב שלא להשתמש בהם בפסח בכלי ראשון. וכמובן חלק מבני עדות המזרח שנהגו להחמיר בזכוכית יש להחמיר אף בכלים אלו.

דעת הגרי"ש אלישיב (סידור פסח כהלכתו פ"ט הערה 28) שכיון שכלים אלו משתמשים בהם ברותח ובפרט פיירקס שהוא כלי ראשון ממש, יתכן וכל מה שהתירו הספרדים להכשירם רק בשטיפה יסודית נאמר רק על כלים שלא בלעו חמץ בחום של כלי ראשון הנמצא על האש, ולכן בכלים אלו דינם חמור יותר, ואף לספרדים יש להגעילם.

אמנם יש להעיר שהכשר כלים אלו בין בשטיפה ובין בהגעלה הוא רק במקרה שהכלי נקי, ולעיתים נדבק ע"י חום האש נדבק כתם שומני שקשה מאד להורידו מכלים אלו, ובמקרה זה בודאי אסור להגעילו.

כף מקרן

בזמנו היה מקובל לעשות כפות או ידיות ולעיתים אף קערה מקרני בעלי חיים, כלומר במקום לעשות מהקרן שופר, היו מטבילים את הקרן במים רותחים, ואז הצורה שלו ניתכת, והכינו ממנו כלי כפי הצורך, והבעיה בכלים אלו שאם יכניסו אותם למים מבעבעים הכלים יהרס ויאבד את צורתו, כיון שהתכה שלו במים במבעבעים. ולמעשה גם השופר עצמו שימש בימי קדם כבקבוק מקובל לתינוק. ונשאלת השאלה כיצד ניתן להכשירו?

הראשונים נחלקו בכך, דעת רוב הראשונים  (המנהיג הל' פסח סי' ל; הכל בו סי' מח אות ט בדעה ראשונה; הטור או"ח סי' תנא) שאין שום אפשרות להגעיל את הכלים העשויים מקרניים, וכפי שנאמר בגמרא שאין אפשרות ללבן חרס כיון שהכשרתו עלולה להזיק לו, ולכן הוא עלול שלא להכשירו היטב. אולם דעת הר"ש (הובא בכל בו סי' מח אות ט) סבר שמכיון ואדם מפחד על הכלי הוא נמנע גם מלהשתמש עימו בכלי ראשון על האש, והאפשרות היחידה שהכלי בלע איסור זה רק ע"י עירוי מכלי ראשון, ולכן די לערות עליו מכלי ראשון ולהכשירו בכך. דעה נוספת היא דעת התמים דעים (סי' לה) שאדם שלא אכפת לו על הכלי ומוכן להגעילו בלי חשש שיתקלקל מותר לו.

למעשה השלחן ערוך (או"ח סי' תנא סעיף ז) פסק שאין אפשרות להגעיל כלי העשוי מקרן, וכן הסכמת כל הפוסקים. וכתב הפרי מגדים (משב"ז ס"ק יג) שגם אדם שלא אכפת להכניס את הכלי לרותחים, אסור לו להגעילו, כיון שדרך האנשים להקפיד עליו.

הגעיל את הכלים בדיעבד

הפרי מגדים (סי' תנא משב"ז ס"ק יג) נטה לומר שאדם שהגעיל את הכלי במזיד, למרות שנפסק להלכה שאסור, הגעלה אינה מועילה לו, ואסור להשתמש בכלי, ואם השתמש בו המאכל נאסר. אולם הפרי מגדים (סי' תנא סוף משב"ז בדיני כלי עצם וכלי קרן) כתב שבאופן שהגעיל אותו בשוגג בלי לדעת שיש בכך בעיה, כתב שאפשר לסמוך על דעת התמים דעים שאם לא היה אכפת לו, מותר להגעיל, והמאכל אינו נאסר.

אך הערוך השולחן (או"ח סי' תנא סעיף כ) כתב שכל זה חומרא בעלמא, [משום שבסברא הר"ש צודק], ולכן בדיעבד הגעלה חלה, ומדבריו נראה שהתיר כן גם במי שהגעיל את הכלי במזיד.

מה דין בכלים אחרים

וכן סתימת דברי הפוסקים שמכאן נלמד שכל כלי שמתקלקל בהגעלתו אין אפשרות להכשירו בהגעלה. ונלמד מכאן למשל בכלי צבוע, שהמים הרותחים יקלקלו את הצבע, ועוד דוגמאות.

אולם יש מפוסקי זמנינו (מנחת יצחק ח"ג סי' סז ס"ק יח; ציץ אליעזר ח"ד סי' ו; וראה שבט הלוי ח"א סי' קמח) שטענו שלכאורה מסתבר מאד כדעת הר"ש, ומדוע באמת לא נוכל להגעיל אותו, שהרי להבדיל מכלי חרס שהשימוש הוא עם מים רותחים והכשרתו הוא בליבון דבר שלא עושים אם כלי חרס, אולם בכלי שמים רותחים מקלקלים אותו, בהכרח שגם במשך השנה לא משתמשים בו במים רותחים, ומדוע לא נוכל להכשירו באותו חום שמשתמשים בו כל השנה. ולכן טענו שהראשונים גזרו בכלי קרן לנהוג בו חומרא זו, משום ששיערו הראשונים שיתכנו בהם תקלות, אולם כאשר בא לפנינו כלי חדש עלינו לדון בו מחדש, ואינו בהכרח אסור. אולם למעשה רק במצבים שונים של שעת הדחק התירו להגעיל כלים שאינו עמידים במים רותחים, ולכן משתמשים בהם רק במאכלים חמים שאינם בכלי ראשון שהיה על האש.

כלי שידיותיו עשויות מקרן

המשנה ברורה (סי' תנא ס"ק נה) כתב שאפילו אם רק הידית עשויה מקרן אסור. ולמעשה כאשר ידית הכלי עשוי מקרן או כל חומר אחר שאינו עמיד במים רותחים, לכאורה דינו חמור יותר, משום שיש הלכה שצריך להגעיל גם את ידית הכלי, וכאשר הכלי עצמו אינו עמיד למים רותחים יש סברא שלא השתמשו בכלי עם מים רותחים, אך כאשר הכלי עצמו עמיד, ומשתמשים בו לבישול על האש, או שתוחבים אותו לתוך סיר מבעבע העומד על האש, רק את הידית נזהרים שלא תכנס לתוך המים הרותחים, כיון שהידית בולעת דרך שאר הכלי, יש צורך בהגעלת כל הכלי, ואין אפשרות כזו.

כלי העשוי מצדף פנינה

אולם כתב המשנה ברורה (סי' תנא ס"ק נה) שכלי העשוי מצדף פנינה מותר להגעילו ואינו נחשב ככלי העשוי מקרניים, כיון שהוא קשה ואינו נהרס. ומדבריו נלמד שבכל מין כלי יש לדון לגופו של ענין האם הכלי עמיד במים רותחים.

פלסטיק

לאור הדברים הללו דנו הפוסקים לגבי מוצרי פלסטיק, האם מועיל הגעלה, או שמא נחשוש שיש בהם תכונות של כלי חרס, וכן האם מועיל הגעלה משום שהפלסטיק לפחות הכלים הפחות איכותיים אינם עמידים בהגעלה ועלולים להתקלקל.

הגר"מ פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ב סי' צב) כתב לגבי גומי שמינים חדשים שלא נמצא בדברי הקדמונים אין להתיר להגעילם, אולם אם הגומי הוא טבעי – שרף עץ, אף שיש חשש שמא ערבו בו גם חומר כימי ניתן להגעילו. ולפי זה אין להגעיל פלסטיק, וכך נכתב בשמו (הל' פסח להגרש"ד איידר פרק XIII הערה י). אך בכלי מתכת המצופה טפלון שהוא פלסטיק כתב האגרות משה (אה"ע ח"ד סי' ז) שניתן להגעילו לאחר 24 שעות מהשימוש, כיון שהוא רק ספק דרבנן [ונראה שם שהתיר רק בצירוף שגוף הכלי מועיל בו הגעלה].

בדומה נקט הגר"נ קרליץ (חוט שני פסח פ"י אות י) שאין אפשרות להגעיל כלי פלסטיק, שמא דינו ככלי חרס.

וכן סברו הגרי"ש אלישיב (שבות יצחק מיקרוגל פ"ה סק"ד; סידור פסח כהלכתו פ"ט הערה 49*) והגר"ש וואזנר (מבית לוי ח"ג עמ' כ) שיש לחוש שדינו ככלי חרס, אך במצבים מסוימים הקילו, כגון כלי פלסטיק שבלע רק בכלי שני, או ידית פלסטיק. והשבות יצחק הוסיף שהגרי"ש אלישיב החמיר רק בחמץ או כשבלע דבר אסור, ולא בכלי שבלע רק בשר או רק חלב.

אך האור לציון (ח"ג פ"י אות יג) סבר שכל מוצר בעולם שאינו חרס מועיל לו הגעלה, ולכן פלסטיק שעמיד בהגעלה ניתן להכשירו בהגעלה, אולם פלסטיק שעלול להתקלקל בהגעלה, לא מועיל לו הגעלה שמא לא יגעילו כראוי.

הציץ אליעזר (ח"ד סי' ו) והמנחת יצחק (ח"ג סי' סג) נטו לומר שיש להחמיר בפלסטיק, והציץ אליעזר כתב שניכר עליו שהוא בולע יותר מכלים אחרים, שהרי כשמניחים מיץ לימון בכוס פלסטיק נשאר הטעם והריח זמן רב בכוס, אך במקרים שונים של דחק התירו, וסברו שרק בקרן היתה גזירה מיוחדת.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.