מתורגמן בבית דין לגיור

[1] בפרטי ההלכות בפסול קבלת עדות ע"י בית דין באמצעות מתורגמן, עיין רמב"ם (סנהדרין פכ"א הל' ח) ושו"ע (חו"מ סי' כח סעי' ו). והנה, בגדר פסול מתורגמן בקבלת עדות בפני בית דין מצינו מחלוקת בין רבותינו האחרונים: בקרית ספר (סנהדרין פכ"א) כתב לפרש, דכיון שידיעת הבית דין היא רק מחמת דברי המתורגמן, נמצא שכל הכרעתם נסמכת על עדותו של עד אחד, ומקרא מלא דיבר הכתוב "על פי שנים עדים יקום דבר". ונמצא לפי דבריו, שאם יהיו שנים מתרגמים אתי שפיר, שהרי הם כמעידים בפני בית דין על המעשה הנידון.

אמנם בברכי יוסף (חו"מ סי' יז אות יז) כתב, שאין לחלק בזה בין מתורגמן אחד לשנים, לדבריו, יסוד הפסול במתורגמן הוא בכך שידיעת בית דין את טענות בעלי הדין וסיפור המעשה אינה באה ישירות מבעלי הדין, וכחלק מסדרי הדין והמשפט הוא שיהיו הדיינים שומעים את דברי שני הצדדים בלא אמצעי אחר, ונפקא מינה בזה נמי לגבי נדון דידן באופן ששנים מתרגמים אם יועיל או לאו.

הן אמת, דמדברי הראשונים בהאי סוגיא נראה דבנידון דידן בלאו הכי אין לחוש לזה כלל, ולכו"ע אין חסרון בכך שיהיו הבית דין נעזרים במתורגמן לקבלת הגרות. שכן מקור דין זה הוא בסוגית הגמרא במכות (ו ע"ב) "שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן", וכמה טעמים מצינו שם בזה בדברי הראשונים:

א. בנמוק"י שם כתב, דחיישינן שמא המתורגמן יחליף לשון העדות ויצא הדין מעוקל. באופן אחר כתב, שהוא כדי שיוכלו דייני בית הדין לחקור ולדרוש בדבר הרבה עד שיצא הדין לאמיתו, וכל שאינם יכולים לשוחח עם בעלי הדין מהווה הדבר חייץ ביניהם ואינם יכולים לברר הדבר לאשורו. ולכאורה נראה דשני טעמים אלו לא שייכי כלל בגר, דלשמא יחליף העד יש לחוש רק כאשר יש כאן סיפור דברים שלם שמפרטיו יש ללמוד להכרעת הדין, והדיוק בזה הוא מעיקר הדין והמשפט, אבל בגרות ענין התרגום הוא רק כדי שהגר יבין את המצוות קלות וחמורות ובית דין יבינו שהוא מקבל עליו לקיימן [אבל החקירות והדרישות בדבר כוונתו אם לשם אישות או ממון אינם מעיקר מעשה הגרות, ופשיטא דיכולים להעשות ע"י שליח]. ומטעם זה אין לחוש כאן גם לטעמו השני של הנמוק"י ופשוט.

ב. רש"י בסנהדרין (יז ע"א ד"ה מפי) פירש בטעמה של הלכה זו, שכאשר ידיעת הבית דין את דברי העדים היא רק ע"י המתורגמן נחשב הדבר כעד מפי עד, ועדות פסולה היא. ואף זו הלכה מיוחדת בדין עדות ולא בדין מעשה בית דין, ואפשר שלענין קבלת גרות שאינו בירור ע"פ עדים אלא גילוי מילתא בעלמא, אין כל חסרון בדבר.

ג. הרדב"ז בתשובותיו (ח"א סי' שלא) כתב, שהטעם הוא כדי שתהא זו עדות שאתה יכול להזימה, ואף לדבריו זוהי הלכה מיוחדת בדיני העדות, ואינה מהלכות הבית דין, וממילא כאן שא"צ שהמתורגמן ישמש כעד, אלא כשליח בעלמא, לא שייך האי דינא כלל.

ואף שמדברי הרמב"ם בהל' סנהדרין (שם) והר"ן (שבועות יג ע"ב מדפי הרי"ף) נראה שהלכה זו אמורה גם בדברי בעלי הדין ולא רק בדברי העדים, עדיין יש לחלק ולומר כמש"כ הסמ"ע שם, דשורש ענין זה הוא כדי שע"י שמיעת טענותיהם והדקדוק בדבריהם יתבררו הדברים לבי"ד יפה וכמו שכתב הנמוק"י הנ"ל, אבל לענין גרות שאין כל צורך בחיקור דין ואין זה מעיקר מעשה הגרות כלל, אפשר שאין טעם לאיסור זה. ואכן אחר העיון מצאתי כדברינו בשו"ת לב חיים לרבי חיים פלאג'י (ח"ג סי' כח) שכתב להדיא להקל בזה לענין גרות. וראה שו"ת תשובות והנהגות (ח"ד סי' רכט), שגם כשאינם מבינים דבריו, אומדנא ברורה היא שכיון שבא לפניהם והוא יודע את דרישתם ממנו, נחשב הדבר כקבלת מצוות גמורה בפניהם. וראה ס' גרות כהלכתה (עמ' קיח) מתשובות הגרי"ש אלישיב, שמותר לעשות כל מעשה הגרות באמצעות מתורגמן.

אמנם, בשו"ת להורות נתן (חי"א יו"ד סי' צז) החמיר בשאלה זו, וטעמו בזה, משום שאף אם נקבל שכאן אין לחוש שמא ישנה המתורגמן את דבריו, מ"מ כיון שלא שמעו דייני בית הדין את קבלת המצוות מפי המתגייר אפשר שלא נחשב שקיבל מצוות בפניהם, והקבלה בפני בית דין מעכבת.

הן אמת, דדבריו צ"ע קצת, שהרי מדברי הראשונים הנ"ל נראה שהסיבה לכך שאסור לבית דין  לקבל העדות ע"י מתורגמן היא מחשש שיבוא הדבר לטעות וכדלעיל, ולא משום שנחשב הדבר כקבלת עדים חוץ לבית דין, וכנראה שע"ז סמך הגר"ח פלאג'י שהקל בדבר. ומכל מקום אחר שמצינו בזה למי שהחמיר, אין להקל בזה אלא בשעת הצורך.

עוד יש להוסיף בזה לקולא, דהנה, בברכי יוסף (שם אות טו) כתב בשם הב"ח, דין זה שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן אינו אלא מדרבנן בעלמא ולכתחילה, אבל בדיעבד ובמקום דלא אפשר, שפיר דמי. וכ"כ בערוך השלחן (חו"מ סי' א סעי' כד).