לתרומות לחץ כאן

פאה נכרית – טעם ההיתר

שאלה:

שלום לכבוד הרב,
1. איך יש מתירים פאה נכרית? הלוא החתם סופר , הבאר שבע, המהר"י מינץ שיש מחלוקת אם הוא ראשון או לא אבל גדולי אשכנז שלפניו שהעיד שאסרו פאה נכרית היו ראשונים והרי הוא לא הגביל בטווח זמנם ולא אמר שהיה חילוקי דעות משמע גם גדולי אשכנז 400 שנה לפניו, הגאון רבי יעקב עמדין בעל היעב"ץ שמשמע מדברי החיד"א שהוא מהגדולים המשפיעים את ההלכה הזאת, רבי אהרון ראטה השומר אמונים בעל טהרת הקודש, המהר"ש קלוגר, הצמח צדק מלובביץ, המהר"ץ חיות, רבי יששכר דב רוקח, רבי שמחה בונים קאליש שאמר ברגעים שלפני מותו 50 שנה לפני השואה שאם יתפשט המנהג יקום גוי וישמיד היהודים בנוכחות האדמו"ר מגור בעל השפת אמת ועוד גדולים אחרים, רבי אברהם תאומים, רבי אברהם פלאג"י, רבי יחזקאל משינוואה, הגאון המנחת אלעזר, הגאון המשא מלך, המהר"ם אלשקר, לב העברי , רבי הלל תלמיד החת"ס, בעל ההפלאה שהוא ובית דינו היו מוציאים ספר תורה ומחרימים כל אישה שתלך עם פאה נכרית והגאון הנודע ביהודה קינא בו שלא הצליח לחבר ספר כזה, התשובה מאהבה, החיים מצאנז שאמר שרק הפרוצות ופחותי העם החלו עם המנהג הזה,היד אפרים, הרה"ק רבי משה מרדכי מלעלוב, הלבושי מרדכי, האמרי אש, בעל יסוד ושורש העבודה מסלונים, הרה"ק מסלונים, התשורת ש"י,הלחמי תודה, המתוק מדבש,
וגם יש כל מיני ליצנים שמביאים ראיה ממסכת שבת סד עמוד ב
וזה דברי התוספות התוספות ישנים ור"י הזקן ותלמידו: "מאי שנא מפאה נכרית, דאסרינן לרה"ר דזה וזה תחת השבכה הוא" וגם הגאון מווילנא כתב אותו דבר בפירוש על המשניות והביא ראיה ממסכת שבת סד עמוד ב וזה ראיה שהתיר כשזה תחת השבכה, מהרש"ם הכהן, המהר"י וייל נכד הקרבן נתנאל, בעל וישב יוסף, העדות ביהוסף, המשיב דברים, החקל יצחק, ההכנה דרבה, הדברי יחזקאל, יד הלוי, הדרכי תשובה, בעל העצי ארזים, הגאון רבי יהודה אסאד בעל היהודה יעלה, המהרז"ך, שער הזקנים, הקנין תורה, השמן רוקח, ההיטב לב, המהרש"א אלפנדרי שהיו רועדים מפניו חכמי ירושליים בעל הסבא קדישא, משכנות הרועים, הבית אהרון, ועוד המוני גדולים נוספים אסרו פאה נכרית איך מתירים דבר שכזה?!!

תשובה:

שלום וברכה

בלי להכנס לכל המובאות שציטטת, כנראה מתוך איזו חוברת פירסומית מקוצרת ולא מוסברת, יש טעות גדולה שלצערי הלוחמים בפאות מתעלמים ממנה:

עיקר טעמם של אלו האוסרים פאות נכריות, הוא משום שזה כנגד דת יהודית. דת יהודית, הכוונה מנהג הנשים הצנועות שבאותו מקום ובאותו הזמן. בענין דת יהודית, בשונה מדת משה [דת משה הכוונה ללכת ללא כיסוי ראש כלל], המנהג יכול גם להשתנות, ובכל עת מנהג נשות בני התורה הצנועות הוא הקובע. לצורך הענין, המשנה ברורה פוסק בביאור הלכה בסי' עה, שאשה שהולכת עם מטפחת ברחוב ללא רדיד מעל המטפחת, עוברת על דת יהודית! מישהו יאמר כך היום? ודאי שלא! מדוע, כי המנהג השתנה והיום לא הולכים עם רדיד. כך גם לגבי פאה נכרית, אין רלוונטיות לכל אותם פוסקים שאסרו פאה נכרית משום דת יהודית, כיון שמנהג הנשים השתנה, לדבריהם גם מטפחת ללא רדיד מן הסתם אסורה, וכדעת המשנה ברורה.

כמובן יש ללכת בפאה צנועה ולא ארוכה מידי או פרועה וכדומה, הכל כמנהג נשים צנועות.

ברכה והצלחה.

הצטרף לדיון

15 תגובות

  1. גילוי ראש זה דת משה, פריצות זה דת משה, כמו כן המנהג נפוץ אמרנו שוב ושוב מנהג נשים צנועות של בני תורה ולא מנהג נפוץ של פרוצות, עכ"פ לא אמרתי שום חידוש רק הלכה פשוטה…

  2. הקטע שפאה נכרית אם זה מבחינת דת יהודית שעל פי העולה מדבר על מראה אז פאה נכרית במראה זה בידיוק כמו שיער ואם זה מותר על פי דת יהודית גם ללכת בלי כיסוי ראש זה לא עובר על דת יהודית

  3. באשר לדברי השואל, והפוסקים שהזכיר, אשמח להאיר את עיני הקוראים הנחמדים ולגלות להם רזין טמירין מהתעמולה המתפרסמת זה עשרות בשנים, באין פוצה פה ומצפצף כי לאף אחד אין כח להיכנס לזה.

    א. החת"ס מעולם לא כתב לאסור חבישת פאה נכרית. אלא שאין הבדל בין פאה לבין מטפחת, ושתיהן אסורות… וזה לשונו: "לא עדיף מקלתה" (קלתה נאסרה משום שאין רדיד עליה, לשיטת אוסרי הפאה הראשונים). גם בצוואתו אסר דוקא לבנותיו. ורגילים לצטט מצוואתו את המשפט "שתיזהרו מרעת נשים רעות … אפילו בפאה נכרית אני אוסר עליכם באיסור גמור"…

    אבל המעיין בצוואה רואה שהשמיטו מצוואת החתם סופר את המילים הרלוונטיות: "תיזהרו מרעת נשים רעות, שמוציאות שיער אחד חוץ. ואפילו בפאה נכרית…" זאת אומרת שגילוי שערות (מה שמצוי במטפחת) היה בעיניו הרבה יותר חמור מפאה נכרית, שע"ז כתב "ואפילו", כלומר גם בזה יש להחמיר, למרות שיש מקום להקל.

    ונינו, האדמו"ר האחרון מערלוי זצ"ל, כתב בספר "באר מרים" עמ' ל"ו:

    "בנוגע דעתו של קדושת זקני מרן החת"ס זצ"ל בענין לבישת פאה נכרית ברה"ר, היות שבהגהותיו לשו"ע כתב ק"ז מרן זצ"ל "אבל פאה נכרית לא עדיף מקלתה דאסור", ואילו בצוואתו לא אסר אלא לבנותיו וכלותיו, יש מקום לומר שבשו"ע כתבו דרך משא ומתן של הלכה להראות שאין דברי הב"ש דחויים, אבל אין כוונתו לפסוק לאסור. כי באמת לא מצאנו בשום מקום שהחת"ס אסר לבישת פאה נכרית, וגם בדרשותיו שדרש ברבים לא אסרם במפורש, והא דלא אסר החת"ס בהחלט לבישת פאה נכרית, י"ל דהתחשב בדעת הגדולים המתירים, וביניהם המג"א, ויתכן דגם הגאון רבינו משולם איגרא זצ"ל שכיהן בפרשבורג לפני החת"ס, לא אסרה".

    ב. מהר"י מינץ (ובאר שבע שציטט דבריו), כמובן אינו ראשון אלא אחד מהאחרונים, שחי בתקופת מרן השו"ע והרמ"א והתכתב עם הרמ"א.

    והוא אסר גם מטפחת, והצריך שני כיסויים ומסיבה זו אסר פאה. היתכן להשתמש בשמו כדי לאסור פאה ולהתיר מטפחת? הרי זה חוכא ואיטלולא. גם נכדיו, הגאונים בעל שו"ת שואל ומשיב ובעל שו"ת מאמר מרדכי, בספרם "מגן גיבורים", חלקו עליו והתירו פאה, וכתבו "וגם זקנינו שהאריך בפסק הלז, בלי ספק שכוונתו היתה לשם שמים, בשביל שראה שנפרץ בעת ההוא וכל כוונתן היה לדמות לעכו"ם, ועל כן ליבתהו רוח טהרה לעורר מדנים על זה". והאריכו לבאר (כדברי הרב המשיב שליט"א) שהיום לא שייכים טעמים אלו של דת יהודית או מראית העין וכו', כי פשט המנהג בישראל וכעת 'דת יהודית' היא פאה, וממילא זה מותר, וכל מה שכתב זקנם הוא בזמנו ומקומו ואין להביא ממנו ראיה לדורות אלו. וכן ניתן לומר על מרבית הפוסקים האוסרים.

    ג. היעב"ץ (חי לפני 200 שנה ואינו אלא אחד מכל האחרונים שדנו בהלכה זו), גם הוא הצריך שני כיסויים, דהיינו שאסר גם מטפחת של ימינו, וכן הוסיף לאסור לבתולה ללכת בגילוי ראש, ואי אפשר להביא אותו לאסור פאה, לצטט ממנו קטע אחד ולהתעלם מדבריו האחרים.

    ד. הגר"ש קלוגר, אסר משום שכל מה שהתיר המג"א פאה זה כשאף אשה לא הלכה בשערה, אבל היום כשהולכות בשיער עצמן, יחשבו שאלה שערותיה. ואין מקום לסברתו כיום, שרוב הנשים החרדיות הולכות בפאה נכרית, והרואה יודע שזו פאה ולא מעלה על דעתו שהולכת בגילוי שיער.

    ה. הרב אהרן ראטה לא היה פוסק הלכה, וכל דבריו אינם אלא בדרך מוסר, ולא כתבם אלא לנשות החסידות שלו, בצוואתו, שימשיכו במנהגם מימים ימימה, לגלח את השיער ולחבוש מטפחת. וכן על זה הדרך מה שציטט דרשות מאדמו"רים שונים שאמרו דברים כדי לחזק את קהילתם שימשיכו במנהגם, והנ"ל מצטט אותם כביכול הם פוסקי הלכה וכתבו דבריהם תוך כדי מו"מ של הלכה.

    ו. הצמח צדק – מדבריו עצמו מוכח שלא אסר פאה נכרית כלל, אלא רק דן בדברי הגמ' בסוגיא, ואין כאן המקום להאריך ולפלפל בדבריו (ראה באריכות בספר 'לקט שכחת הפאה' ובספר 'חן וכבוד' שהביא דבריו). ובעל התניא כתב בספרו שו"ע הרב להתיר פאה, ובוודאי לא יתכן שהצ"צ יחלוק על סבו בלי להזכיר כלל שסבו פסק אחרת.

    ז. מהר"ץ חיות – זה לשונו בשו"ת מהר"ץ חיות סי' נ"ג, "הנה הרב דרכי משה והרב המגן אברהם או"ח סי' ע"ה התירו בפאה נכרית… ועיין עטרת זקנים שם שכתב כי דברי הרמ"א אמורים ע"פ הגהת שלטי גיבורים… והוסיף עוד דאפי' חתכה שיער של עצמה וחיברה אחר כך בראשה אין כאן משום פריעת ראש, והרב הלבוש חולק בזה דדוקא פאה מאשה אחרת מותר… והנה המג"א הביא גם כן דברי הבאר שבע והגאון מהר"י מינץ שאסרו, ובכל זאת חלק עליהם והתיר לכתחילה… ועיין ישועות יעקב שהחזיק גם כן דברי הש"ג והסיר השגת הרב הב"ש מעליו… ובכל זאת אע"ג דהרמ"א ומג"א הסכימו לדעת הש"ג להתיר בפאה נכרית, בכל זאת כיוון דנהגו העם לאסור… לא ערב לבי להתיר".

    וכמו כן דחה את דברי שו"ת תשובה מאהבה, שכתב לאסור משום שהפאה נעשית משערות מתים האסורים בהנאה: "ובשערות ידענו כי בארץ בריטניה העניות מגלחות שערותיהן ומוכרות לעשירים… והרופאים מזהירים שלא לקחת שערות מן המתים… וכאן גם כן יש ספק ספיקא", ומסיק "ובכל זאת כיון שכבר נהגו במדינתנו להיות נזהרים… רק חדשים לבקרים באו… ראוי להוכיחם ולהחזירן למנהגם הקודם, אכן אם יבין רו"מ כי לא ישמעו אליו אזי יעלים עיניו". עכ"ל. וא"כ אינו נמנה בין אוסרי הפאה, כי משתמע מדבריו שאין איסור מעיקר הדין בזה, אלא רק במקום שנהגו כולן שלא ללבוש מטפחת ובאה אחת ופרצה גדר, בזה ראוי להוכיחה בדרכי נועם. וגם בפורצת גדר, אם יתכן שלא תשמע, מוטב שתהיה שוגגת ועדיף לא לדבר עמה כלל. וממילא יש לומר שהיום היה מתיר, אחר שהתפשט המנהג של לבישת הפאה בכל אתר ואתר.

    ח. מה שציטט מ"רבי שמחה בונים קאליש" שכביכול כל השואה הנוראה לא באה אלא בגלל מנהג הפאה הנכרית (דבר מופרך כשלעצמו, כי הרבה מהנשים בתקופה ההיא לא כיסו את הראש כלל, רק הצדקניות התחזקו וכיסו את הראש בפאה), זו מעשיה שהמציא מאן דהו בדורנו (וידוע בשמו, אבל ענין לנקוב בשמות) וכתב זאת בשם "אחד מגדולי האדמורי"ם סיפר ששמע מפיו של המשב"ק של הרב הקדוש רבי שמחה בונים מאוטווצק" אבל המבין יבין שכל המעשה הזה לא היה ולא נברא, ואותו אחד ידוע מאוד בהמצאותיו לזיכוי הרבים.

    ט. מה שהביא את מהר"ם אלשקר כאוסר פאה נכרית, זו רק דוגמא קטנה לתעמולה המתפרסמת כל כך הרבה שנים, ומנצלים את תמימות הציבור, ומרבים בשמות של מי שאין לו שום קשר לנושא ולא דן בו מעולם, כמו מהר"ם אלשקר.

    י. בעל ההפלאה, שכל כך מרבים להזכירו, החרים את ההולכות בפאה (בזמנו ובמקומו שהיה מיעוט דמיעוט שלבשו פאה) והחרים בחדא מחתא גם את המגלות מקצת שערותיהן ע"י המטפחת כפי שמצוי כיום. זאת אומרת, לשיטתו יש לאסור (ולהחרים) כיום מטפחת. כמו כן החרימו במקומות אחרים את ההולכים במטפחות אלה. האם יתכן להשתמש בשמו כדי לאסור פאות בימינו, ומאידך גיסא להתיר מטפחת באותה נשימה?

    יא. ה'תשובה מאהבה' אמנם אסר במסקנתו, אבל כתב תשובה ארוכה בה דחה את ראיות הב"ש וצידד להתיר, ובין דבריו כתב שם: "ידע מעלתו נ"י, מה שהנשים מקילין בפאה נכרית מגולה אין זה דבר חדש, אלא כבר היה לעולמים, כן נראה מפשט לשון הש"ג במס' שבת ובמס' נזיר, שכבר נהגו להקל משנים קדמונים טרם אשר הש"ג מצא להם היתר, ובא זה ולימד על זה זכות על נשים צדקניות שבאותו הדור עפ"י ראיותיו, וכן נכון הדבר לעשות ולכפר וללמד זכות על נשים כשרות, ובפרט בדורות הראשונים אשר מסרו נפשייהו על קידוש ה', ואילו היו בכלל עוברות על דת יהודית, גדולי הדור לא החרישו ושרים לא עצרו במילים ובשוטים שלא תהיינה עוברות על דת".

    וא"כ לשיטתו כיום שכל בית ישראל נוהג בפאה, יש ללמד עליהם זכות ולא ההיפך, ודבריו נכתבו ביחס לזמנו ומקומו. ועכ"פ הרי כתב "בשערות עצמן יאות להחמיר מאוד, אף באלו שיוצאין חוץ לצמתן". ואיך אפשר להביא אותו כדי לאסור פאה ולהתיר מטפחת, שמצוי בה גילוי שערות כזה?

    יב. לגבי ה"דברי חיים" מצאנז, מה שאמר שהמנהג החל מהפרוצות, זהו דבר פשוט, כי כל שינוי לרעה אינו מתחיל מהכשרות אלא מהפרוצות, ורק לאחר שהפך לנחלת הכלל, התירוהו הפוסקים. וברור שגם הראשונות שזרקו את הרדיד מעליהן וכיסו את הראש במטפחת בלבד, לא היו צדיקות הדור אלא ההיפך הגמור.

    ונכדיו של רבי חיים מצאנז, ששימשו אדמו"רים אחריו, הבינו שהאיסור שלו היה שייך בזמנו בלבד. הגאון רבי גבריאל ציננער (מח"ס נטעי גבריאל ואב"ד בארה"ב) כתב: "וכן כ"ק אדמו"ר מקלויזנבורג זצ"ל פעל הרבה שילבשו פאה נכרית [בספר "לפיד האש" המספר על תולדות חייו של האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג זצ"ל, מובא "הרבי קיים את הבטחתו והעניק לכל חתן וכלה מן היראים כדי סיפוק צרכיהם, בתנאי שתכסה ראשה בפאה נכרית… וכה הקימו בתים כשרים בישראל". ועוד מובא שם, "העניק שי כספי מיוחד, חמישים דולר במזומנים, לכל כלה שתיאות לכסות ראשה בפאה נכרית"]. וכן כמה נכדי הגה"ק בעל דברי חיים מצאנז זי"ע, הגם שנקטו ככל החומרות של הדברי חיים בעניני מקוואות ומצות ועוד, בזה לא הקפידו כל כך להחמיר על הציבור".

    כמו כן, הדברי חיים הסתמך על ריטב"א ור"ן שאינם קיימים, וכמו שהעיר עליו הגאון רבי בנימין זילבר זצ"ל בשו"ת "אז נדברו" חלק י"ג סימן נ"ה:

    "וכפי הנראה שכת"ר האמין שכן הוא בר"ן ובריטב"א, אבל מה שנוגע למשא ומתן של הלכה אין דרכי להאמין, אפי' להכי גדול, לכן כשראיתי זה בספר לא האמנתי שכן הוא בר"ן ובריטב"א, דהלא הגמ' הזאת היא מגירסא דינקותא, ועמדתי משתומם על המראה הזה, לכן לא האמנתי שכן הוא בדברי חיים, אבל טרחתי להשיג הדברי חיים (כי הספר אינו תחת ידי) וראיתי שבאמת כן הוא בדברי חיים כמו שכת"ר מעתיק ממנו, וזה תימה גדולה ופליאה עצומה על הדברי חיים, שהרי בר"ן ובריטב"א אין מבואר זה כלל אלא פירוש אחר לגמרי".

    יג. רבי משה מרדכי מלעלוב, גם הוא לא אמר כלום בנדון, רק אותו ממציא המציא בשמו ש"התבטא כך" (כנראה הניח שאף אחד ממילא לא ילך לבדוק מה המקור…) וכן עוד כמה שמות שהזכיר הנ"ל, לקוחים מדבריו של גדול הממציאים ואין אפי' אפשרות להתחקות אחר מקורם.

    יד. ה'אמרי אש' גם הוא לא כתב תשובה הלכתית לאסור, אלא בצוואתו לבנותיו (שימשיכו במנהגן).

    טו. 'משא מלך' גם הוא אסר מטפחת שחורה משום דדמי לשיער, ומביאים אותו כראיה נגד לבישת פאה תוך התעלמות לגמרי מדבריו האחרים על מטפחת.

    טז. שו"ת "עדות ביהוסף" (סי' כ"ט. נדפס בשנת תרכ"ו), כתב שיש מקום לאסור משני טעמים ודחה את שניהם: "שאלה, אם מותר לנשים לילך בכיסוי הנעשה משערות שקורין "פארוק" [פאה נכרית]. תשובה: הנה יסודי שאלה זו נחלק לשני חלקים, דהעיקר יש לעיין בזה משום שתי חששות, א. משום גילוי הראש (באופן דהולכות בזה הכיסוי לבד). ב. דאולי נעשו משערות של מתים האסורים בהנאה. ויבואר בעז"ה הנך פרטים, ומתחילה נבאר הפרט הראשון דגילוי הראש, וכל הפרטים המסתעפים מזה [והאריך שם בפלפולים, ומסיק] ועתה נהדר בקצרה דנתבאר לנו מכל הנ"ל דבפאה נכרית ליכא משום גילוי הראש… [ושוב האריך בדין שערות מת, והסיק] העולה מכל המקובץ דאין בהשיער של מת כותי שום חשש איסור הנאה, וכמו שכתבנו".

    ולשיטתו אמנם במקום ששייך מראית העין יש לאסור, אבל כיום פשוט שיתיר, כשלא שייך כלל (וכן הוא לגבי תפארת ישראל ואחרים). וכן כתב הגאון רבי חיים ישראל פסח פיינהנדלר זצ"ל, בספרו "אבני ישפה" (ח"ה סי' קמ"ה), וזה לשונו: "כיום נעשה מצב שרוב הנשים לובשות פאה נכרית, ואם כן ודאי שלא שייך לומר שיש כיום ענין של מראית העין, שהרי יודע כל אדם שיש כאן פאה נכרית. ודבר זה דומה לתחילת השימוש בשעון שבת, שבתחילתו היתה מראית העין שאנשים חשבו שהוא מכבה או מדליק האור בשבת, אבל אחר שהתפשט הדבר שוב אין מראית העין, כי הוא דבר שרוב בני אדם עושים, ולא שייך בזה ענין של מראית העין. וכן הדבר בענין הפאה הנכרית… בזמננו הדבר ברור שהוא נפוץ ביותר, ולא שייך כלל מראית העין, וממילא גם הבאר שבע שאסר הפאה הנכרית, היה מודה אם היה רואה המצב שנוצר בימינו". עכ"ל.

    טז. רבי אברהם פלאג'י, מרן הגר"ש משאש כתב על המביא אותו כאוסר: "גם הביא מדברי הרב בירך את אברהם, שאמר אם הימצא תימצא אחת בעיר בטלה במיעוטה… ומה ראיה היא זו לזמנינו דלא אחת ולא שתים ולא מאה ולא אלף, כולן לובשות פאה נכרית ונעשה מנהג פשוט בעולם, וגם אצל האשכנזים קודם שהתפשט המנהג, היה מנהגם ודאי ללבוש מטפחת או כובע, וא"כ פשט מנהג להתיר".

  4. בהמשך להנ"ל, מה מאוד יש להזדעזע מדברי ה'שואל' שכתב "וגם יש כל מיני ליצנים שמביאים ראיה ממסכת שבת סד עמוד ב", ומי הם אותם ליצנים? השלטי גיבורים שהיה מגדולי האחרונים, וכל אותם מאות אחרונים שבאו אחריו והתירו פאה.

    אוי לנו שכך עלה בדורנו, שאנשים שרק אתמול למדו את הסוגיא באיזה חוברת תעמולה, מרשים לעצמם לפצות פיהם בצורה כל כך מכוערת על גדולי עולם.

    ומה שהביא מ"תוספות ישנים" (כתב יד שהתגלה לאחרונה, והוא הוא ר"י הזקן) היה לו להקשות על עצמו מדברי התוספות שם, שלא תצא בפאה נכרית כי "ודאי מחכו עלה", ומוכח מדבריו שמדובר בפאה גלויה לחלוטין, ולא תחת השבכה (וכעין זה עוד ראיות רבות בראשונים).

    אלא הפשט פשוט, כדביאר בהקדמת ספר חן וכבוד, שבזמנם היו כל הנשים מוציאות צמה מחוץ לכיסוי, והיו נשים ששערן היה לבן או ששערן נשר (כמבואר בראשונים) והיו חובשות פאה נכרית, ואת אותה קליעה היו מוציאות החוצה. כך שהפאה גם מתחת הסבכה, וגם מחוצה לה, ומה שהגר"א ביאר שהפאה תחת הסבכה, אין זה מוכיח שאסר פאה נכרית לדינא (ומדבריו בשו"ע משמע שהתיר, וכפי שכתבו האחרונים).

  5. ובאשר לדברי השואל בתגובה, אם מישהי אינה מכסה מה שצריך לכסות והוא ערוה מדאורייתא, לזה לא יועיל שום מנהג, והוא דת משה. וכן אם מישהי אינה מכסה ראשה, שלרוב הפוסקים הוא דאורייתא.

    אבל סגנון הלבוש, או צורת הלבוש, הוא דבר המשתנה מדור לדור, ואותן נשים שלבשו רעלות לפני כמה דורות (ונפסק להלכה ברמב"ם ובשו"ע) שינו כיום לגמרי את סגנון לבושן, ועם כל זאת התירוהו הפוסקים ואף אחד לא אסר זאת, גם אף אחד לא חייב את הנשים לחזור לרעלות.

    ומה שהקשה השואל בתמיהה, וכי יהיה מותר כיום לצאת עם קלתה? אכן כן, לדעת הרמב"ם קלתה היא מטפחת ולכן נקט בדבריו "מטפחת", וכך נפסק בשו"ע, שהיוצאת במטפחת יש לגרשה ואין לה כתובה, אבל כיום נהגו במטפחת, והשתנה דין "דת יהודית" ולכן התירו זאת האחרונים.

    רק מה שהפכו זאת ל'הידור מצוה', כביכול היוצאת במטפחת זה הידור והיוצאת בפאה זה בדיעבד (במקרה הטוב), זה חוכא ואיטלולא, לאור הנ"ל.

  6. וגם עוד בהמשך לטענות הכותב זה כמה ליצני מנכדי החיים מצאנז' אומרים משהו שהם מודים שהוא לא אמר להם זה לא אומר כלום על דבריו
    2. החת"ס לא אסר רק לבנותיו וזה טעות שכל מיני ליצנים
    התחילו להפיץ והשמיט את דבריו מחיבורו על שולחן ערוך אורח חיים וגם להשמיט את דברי תלמידו שכתב את כונתו ואמר שהכוונה זה לכולם
    3. המשא מלך עדיין אסר
    4. בפאה יש עוד איסורים
    5. זה מוכיח שהגר"א התיר כשזה מכוסה
    6.השלטי גיבורים הביא שם עוד דברים דחויים שהבן של המהר"י קצנלבויגן כתב שכל מי שלא הכו אותו בסנורים בעיניו לא יכתוב דבר כזה וסתר אותו שם
    מעבר לכך שהשלטי גיבורים הביא את פירוש הרמב"ם לפאה נכרית שהייתה לו גרסה אחרת של גמרא והגאונים והראשונים פירשו אחרת ממנו חוץ מן המאירי אבל זה שתיים נגד שאר הראשונים והגאונים שהם לא יכולים לחלוק עליהם
    7. הפאה נכרית הייתה מכוסה וזה שמביאים את דברי הרמב"ן במקום אחד ומחליטים שזה אותו הדין לפאה נכרית לא אומר כלום

  7. רבי נהוראי, תגובתך הקודמת לא העלתי בגלל הניסוח המאוד לא מכבד כנגד גדולי הפוסקים שכתבת שם, גם בתגובה זו נהגת כך, לא נוכל לשתף את דבריך בדיון אם לא תדע לכתוב בכבוד הן לגבי גדולי הפסוקים הן לגבי האנשים שכותבים את התגובות. חוסר כבוד אינו משכנע יותר… זה מיותר…

  8. הסגנון של המגיב "נהוראי" מבהיל ומזעזע, הדברי חיים מצאנז הוא קדוש עליון כי הוא אסר פאה, אבל נכדיו האדמו"רים הקדושים בדורות הקודמים הם כבר 'ליצנים' לפי המגיב (עפ"ל) כי התירו, החת"ס שאסר הוא אחד הגדולים אבל נכדו האדמו"ר מערלוי זצוק"ל הוא כבר 'ליצן' לפי המגיב (עפ"ל).

    עכ"פ, באשר לדבריו; אי אפשר לתפוס את החבל בשני ראשיו, לפנינו כיום יש שתי אפשרויות לכיסוי הראש, פאה או מטפחת, ועל דבר אחר אף אחת לא תסכים (וגם אף פוסק אינו מחייב לכסות עם דבר אחר).

    ממילא כאשר אוסרים פאה ומתירים מטפחת בחדא מחתא, כיצד אפשר להביא פוסקים שאוסרים מטפחת ואומרים עליה בדיוק את אותן מילים חריפות שאמרו על פאה? או החרימו פאה ומטפחת שמגלה שערות בחדא מחתא?

    ומאי נפק"מ אם בפאה יש עוד טעמים לאסור? (בדרך כלל אותם הטעמים שייכים בשני הדברים, חוץ ממראית העין)

    ב. לגבי "הבן של מהר"י" לא מוכר לי כלל ההמצאה הזו, אבל אין שום נפק"מ במילים שכתב פוסק פלוני על פלמוני. לעיתים מצוי לשונות כאלה בין הפוסקים.

    ואדרבה, הרי המחמירים בפאה מקילים במטפחת שמגלה שערות, ואף מגלים לכתחילה "שתי אצבעות" (שנמשך ומגיע לחמש ושש), וראה מש"כ בזה הגר"מ שטרנבוך בספר דת והלכה (והובא לקמן בעמ' רצ"ז) בשם שדי חמד (והובא החרם במלואו בספר משא חיים להגר"ח פלאג'י, מנהגים מע' נ' אות ק"נ) וזה לשונו: "בשנת תר"כ בעיר גדולה סלוניקי ראו רבני העיר ובראשם הרב הגדול מהר"א קובה שהתחילו ללבוש איזה לבוש, וע"י זה באו לגלות חלק מהשערות, וגזרו בחרם גמור בגזירת נח"ש, ובאו על החתום כל החכמים ורבנים וטובי העיר שלא לשנות כלל לא בענין המלבושים ולא בגילוי שיער ואפי' קצת חוץ לצמתן, ואשר יעשה בזדון ולבבו פונה היום באמרו כי אין איסור בזה הרי הוא מופרש ומובדל מעדת ישראל ומין ואפיקורס הוא, לא יאבה ה' סלוח לו" וכו'. עכ"ל.

    ולשונות כאלה לא נמצא בשום מקום.

    ג. מה שכתב שהגר"א התיר פאה מכוסה, לא מיניה ולא מקצתיה, כי בביאורו לשו"ע הביא ראיה למג"א (שהתיר פאה) מ"חוטי שיער", הגלויים ברה"ר, ולא מפאה נכרית המוזכרת במשנה.

    ד. לרמב"ם אין גרסה אחרת בגמ'. הוא רק פירש שהפאה היא קישוט. אליבא דאמת, אין מחלוקת בין הרמב"ם לשאר הראשונים (אבל כמובן שהיה יכול לחלוק עליהם). לא מובן מה רוצה המגיב.

  9. יש מחלקות בין הרמב"ם לראשונים לפירוש הפאה הנכרית הרמב"ם והמאירי פירשו שזה כמו מגבעת ידבקו בו שיער בדרך עראי ותשים אותו האשה על ראשה כדי להתקשט ורש"י ועוד ראשונים פירשו שזה קליעות שיער והרמב"ם לא יכול לחלוק עליהם פה כי גם הגאונים בדעת הראשונים וגם הפאה הייתה מכוסה וכן כתב התספות ישנים וכן מדברי רש"י, רבינו ירוחם, בעל הטורים בהלכות שבת סימן שג' (הבן של הרא"ש) , רבי עובדיה מברטנורא (תלמיד המהר"י קולון), רבינו יהונתן מלוניל, רבינו ניסים על הרי"ף (הר"ן), שהרי השלטי גיבורים הביא את פירוש הרמב"ם שכן הייתה לו גרסת גמרא אחרת

  10. ההבדלים בין פירוש הרמב"ם לראשונים אחרים, אינם מצריכים 'גרסה אחרת בגמרא'. מדובר בסך הכל בפירושים שונים לשימוש בפאה נכרית.

    וכשם שבימינו יש שימושים שונים לפאה נכרית, כך גם אז היה. יש נשים שחובשות זאת ככיסוי ראש, יש נשים שחובשות זאת כי נשרו שערותיהן, ויש נשים שחבשו זאת לקישוט.

    וגם רש"י עצמו שביאר בערכין (דף ז) "דרגילות היו נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן והוא פיאה נכרית", כתב בסנהדרין (דף קיב) "פאה נכרית – גדיל של שערות דעלמא שעושין לנוי" דהיינו שהוא תכשיט, כפירוש הרמב"ם.

    [ולגבי מה שהמציא המגיב 'נהוראי' בשם הראשונים והגאונים, אין אף גאון או ראשון שכותב שהפאה היתה מכוסה, אלא רק בכת"י שנמצא בזמננו (ידועים דברי החזו"א על ההתייחסות הראויה לכת"י שנמצא בזמננו ואכמ"ל) של תוספות ישנים. והתוספות עצמו כותב בשבת ס"ד שהפאה היתה גלויה לחלוטין, במילים מפורשות, כדלהלן].

    ואמנם, על השאלה מה יעשה השלטי גיבורים עם פירושי הראשונים שהפאה שימשה דוקא בעלות מום, תירצו האחרונים בפשטות שהולך כפירוש הרמב"ם שציטט בעצמו, אבל אליבא דאמת אין שום צורך לזה, וגם אין הכרח שיש מחלוקת בין הרמב"ם לשאר הראשונים. ובלאו הכי, יש בעיה קשה אם נפרש שהפאה היתה כיסוי ראש נפוץ בזמן הגמרא.

    כי בפשטות, הפולמוס ההלכתי אודות הפאה החל לפני כחמש מאות שנה, ולפני כן לא היה המנהג מצוי. ולא הוזכר בשום מקום כי הפאה שימשה ככיסוי ראש, ולא הובא הדבר לא בגמרא ולא בראשונים, אלא ששימשה כקישוט (ואמנם במסכת נזיר דף כ"ח מוזכרת פאה שלמה ששימשה תחליף מושלם לשיער הטבעי לאשה המגולחת, אך מסתבר שגם זה היה מכוסה ברה"ר ככל הנשים). וכמו כן גם לא דנו האם אסור או מותר פאה משום דת יהודית או משום מראית העין, וממילא לא נראה שבזמן הגמרא והראשונים כיסו הנשים את ראשן בפאה.

    ועוד קשה, כיצד כתבו חלק מן הראשונים כי הפאה שימשה את הנשים החולות שנשרו שערותיהן, על מנת שיראו בעלות שיער כחברותיהן. הכיצד בזה נדמו לחברותיהן שכיסו את ראשן בסבכה כמנהגם בזמן ההוא? ומדוע לא נאסר הדבר משום "מראית העין" שיאמרו שהולכת בשערותיה המחוברות לראשה? ואם כל הנשים הלכו בפאה, מדוע ציינו הראשונים שהפאה שימשה נשים מסויימות? והכיצד חששו בגמ' שתשלוף הפאה ברה"ר ותראה לחברותיה, הלא תבוש להישאר בגילוי ראש? ואמנם לכל הנ"ל יש תירוצים באחרונים, אך אין זה מניח את הדעת.

    וגם לאידך גיסא, אם תאמר שהפאה תחת הכיסוי, כפי הביאור הרווח בספרי האוסרים בכל חמש מאות השנים האחרונות, הרי לא כן מוכח מדברי התוספות במסכת שבת (סד:) דמחכו עלה, ומבואר שהפאה היתה מגולה לחלוטין, ומפני זה היה חשש דמחכו עלה. וכן בתוספות הרא"ש לשבת (שם), וביאר מדוע מחכו עלה: "בשלמא זקנה בשל ילדה שבח הוא לה, פירש הרב ר' פורת דמשום הכי איצטריך לאשמועינן דאסור, דשבח הוא לה, דדומה לילדה ודרכה לצאת בו, מ"מ אסיר דזימנין דמחכו עלה ואתיא לאתוייה [דהיינו יצחקו עליה שהיא זקנה ויוצאת בשערות ילדה], אבל ילדה בשל זקנה מה צריך לאשמועינן איסור בדבר זה דלעולם לא תצא בהן דגנאי הוא לה". עכ"ל.

    וכן בחידושי רבינו פרחיה ב"ר ניסים כתב שילדה לא תצא בפאה נכרית של זקנה, כי תתבייש מחברותיה. וכן הריטב"א (שבת נז.) הקשה "ואם תאמר כיון דכבול למטה מן השבכה הוא אמאי אסרי רבנן לצאת בו דהא אי אפשר לסלקו בלא סילוק השבכה", ולא הקשה כן על פאה, ומשמע שלא היתה תחת השבכה. וכן מוכח ממש"כ רש"י (שבת סה.) "למטה מן הסבכה – כגון כיפה של צמר", ולא כתב "כגון פאה נכרית". וכן מוכח ממש"כ הר"ן (שבת כט. מדפי הרי"ף) "למטה מן השבכה. כגון אצטמא וכיפה של צמר", ולא כתב "כגון פאה נכרית".

    וכן ביארו חלק מהראשונים שהפאה שימשה עבור מי שהיה שערה לבן, ורצתה להתנאות בשיער שחור, ובוודאי אין תועלת לזה כשהוא תחת הכיסוי, ואיירי בפאה מגולה. וכן מדברי הרמב"ם "שיער נאה… שתתקשט בשיער", משמע שהיה השיער גלוי, כי תחת הכיסוי אין צורך בשיער נאה. וכעין זה מובא עוד בראשונים. וכן תוס' רי"ד כתב "שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה", ואם איירי תחת הסבכה ונועד רק לייצר נפח, כפי שניסו לטעון, אינו מובן מדוע צריך קליעות שיער (דהיינו צמות). וכן רש"י כתב "שנראה כמו שהוא שערן", ואין צורך בזה אם איירי תחת הכיסוי. ואם תאמר שכל זה רק "בחצר", כמו שרגילים לדחות, הרי מהגמ' והראשונים הנ"ל מוכח שיצאה עם הפאה לרשות הרבים, וכמבואר באחרונים בכמה מקומות באריכות, שלא יתכן כלל לומר כך. ויש עוד שהוכיחו שהחצר המוזכרת במשנה היא חצר הרבים ולא חצר היחיד. וכהנה וכהנה יש קושיות רבות על כל אחת מהשיטות, כאשר יראה הקורא.

    אלא כתב לבאר בהקדמת ספר "חן וכבוד", שבזמן הגמ' כיסו הנשים את ראשן בסבכה, והוציאו שערותיהן מאחור, כאשר החלק האחורי ובו קליעת ראשן היה מגולה (כמנהג כמה מארצות המזרח עד לאחרונה), והוא הנקרא "חוץ לצמתן" שהיתרו מפורש בראשונים וכפי שהביא בשו"ת מהר"ם אלשקר (סי' ל"ה): "שאלת ממני הידיד אם יש לחוש לאלו הנשים שנהגו לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו… כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו בברכות זה לשונו… שערה חוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד… וכן נמי כתב בעל ארחות חיים… שערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה אין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהן. וכן שמעתי שכתב בעל המכתם. ואין זה צריך לפנים, דלדברי כולם אין בו צד איסור כלל, אדרבה, שהתירוהו בפירוש, ואפילו לק"ש, והעידו שנהגו לגלותו" (ואין זה כדעת הזוהר הקדוש, שאין לאשה לגלות אפילו שערה אחת משערותיה, כי לא נפסק להלכה כמותו בתלמוד בבלי ובראשונים). ומלבד הרשב"א בשם הראב"ד, והארחות חיים ובעל המכתם, כתבו כן גם השיטה מקובצת (ברכות דף כ"ד) והמאירי (שם) ובספר אוהל מועד (שער ק"ש דרך ה' נתיב ה', והוא אחד מן הראשונים) להתיר גילוי שיער שחוץ לצמתה.

    וכן כתב הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, בשו"ת "אור לציון" (חלק א' סימן י"א), וזה לשונו: "הרשב"א בחידושיו לברכות (דף כ"ד) הביאו הבית יוסף (ריש סימן ע"ה, ד"ה טפח), כתב דמותר לקרות נגד שיער של אשה שמחוץ לצמתה שאינו מתכסה, ואין חוששין להם, מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, והובא להלכה ברמ"א (סי' ע"ה סעיף ב'), ופשטות דבריו מורין שאין האשה חייבת לכסות כל שערותיה, ומותרת לגלות צמותיה והיינו שערותיה הקלועות לה מאחוריה".

    וכתב הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בשו"ת "אגרות משה" (אורח חיים סי' קי"ב), שאין הגבלה לאורך הצמה שמותר להוציא מהכיסוי לדעת הרשב"א, ויש להתיר אף בטפח ויותר, כי אין זה ערוה כלל. ורק ראוי להחמיר כדברי החת"ס, לא לגלות אף שערה אחת: "וכוונת הרשב"א ברכות דף כ"ד שכנגד השערות שמחוץ לצמתה שאינה מתכסה אין חוששין להם מפני שהוא רגיל בהן ולא טריד, אפשר הוא אף ביוצאות טפח… והשערות שמחוץ לצמתן שאינן ערוה הוא אף ביותר מטפח".

    וממילא, מפני שמנהג הנשים בזמן ההוא היה לגלות צמתן מאחור, לכן אותן נשים שנשרו שערותיהן מחמת מחלה וכדומה, הוצרכו לתקן לעצמן פאה נכרית, המכסה את הראש כולו ונראית כדוגמת הפאות שיש בימינו, וכך היו בבית ובחצר, כיון שכל הנשים בזמן ההוא גילו ראשן בחצר, וכמו שמובא בגמ' כתובות (דף ע"ב) "ואלא בחצר, אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה", ובפירוש התוספות שם, "אפי' בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש". ובצאת אותן הנשים לחוץ, כיסו את ראשן בסבכה וגילו מאחור את הפאה הנכרית (ולפ"ז יתבאר הלשון "פאה", מלשון קצה וסוף) וכך נראו ככל הנשים האחרות שכיסו ראשן וגילו מאחור את צמתן. ועתה יובן גם מהו "חוטי שיער", שפירש רש"י שקולעת בהן שערה, ובגמ' אמרו שלא תצא ילדה בשל זקנה, שגנאי הוא לה. ותמוה כיצד קולעת בהן שערה, ומאידך יוצאת לרה"ר ונראים החוטים. ולדברינו מבואר, שאת הצמה הגלויה היו קולעות בחוטי שיער, ופשוט.

    ומפני שכל הנשים בזמן ההוא (כולל הנשים הגויות, כמובא ברש"י סנהדרין דף נ"ח) כיסו את ראשן בסבכה, לא עלה על דעת אף אחת מהנשים הכשרות לכסות את ראשה בפאה ולהשתמש בזה ככיסוי ראש. ואם היתה אחת יוצאת כך לשוק, אולי היה בזה משום מראית העין ומשום דת יהודית, ואף פריצות כיון שהיתה יוצאת דופן. אבל בימינו, שרוב נשות העולם מגלות ראשן, וגם בקרב היהודיות לצערנו עדיין רובן מגלות הראש לגמרי, ממילא היה צורך ברעיון של פאה המכסה את כל הראש, וכך פשט המנהג בקרב כל ישראל, עד שהפך לענין של הידור – כאשר המטפחות בזמן הזה אינן מכסות הראש כדבעי.

    ולפ"ז מבוארות כל הקושיות כמין חומר, ולא נותר בהם נפתל ועיקש. ומובן מש"כ בחידושי רבינו פרחיה ב"ר ניסים (למסכת שבת סד:), שהוא אחד מהראשונים: "ובפאה נכרית. כלומר שמתקשטין בו מי שאין להן שיער ארוך". כי מי שלא היה לה שיער ארוך, לא היתה יכולה לגלות את צמתה מאחור, כשאר הנשים.

    ולפ"ז מבואר פירוש רש"י, "פאה נכרית רגילים היו נשים ששערן מועט לקשור שיער נכרית לשערן, שנראה כמו שהוא שערן". וכן כתב הברטנורא (בביאורו למשנה במסכת שבת). והביאור הוא שהיו קושרות פאה נכרית לשערן, ולמרות שהראש מכוסה כשאר הנשים, הרי הצמה מאחור דומה לכולן, ולא ניכר ששערן מועט.

    ולפ"ז מבוארים דברי רש"י עה"פ בישעיה (ג', ט"ז) "הלוך וטפוף תלכנה… היו קושרות פאות נכריות קליעת שערות תלושין כורכות עם קליעותיהן שיראו גסות וטפופות". ולכאורה צ"ע, דאם ראשן מכוסה כיצד יראו קליעותיהן. ולפי דברינו מבואר, כי היו מוציאות כל הנשים את קליעת שערותיהן מבעד לכיסוי, ואותן הנשים היו מוסיפות על זה עוד קליעות של פאה נכרית כדי שיהיו הקליעות גסות באופן מוגזם.

    וכן לפ"ז מבואר שאר פירושי הראשונים, וכגון הערוך שכתב בערך פאה: "כל מידי דמקיף ולא מגין ומכסיא כולה, קרו לה פאה וכו', וכן פאה נכרית דמקפת הראש ולא מכסיא ליה". וכן בתוס' רי"ד (שבת דף ס"ד): "פירוש פאה, קליעות של שער, שאשה שאין שערה מרובה מביאה קליעות שער של חבירתה וקושרת בראשה על שערה, כדי שתיראה בעלת שער". וכן הר"ן והר"י מלוניל (שם) כתבו, "פאה נכרית היא כעין כיפה שעשוי משער חברתה, לפי שיש לה שער מועט, אי נמי – דיש לה שער לבן ושער חברתה שחור". וכן פירש המאירי. וההכרח לדבריהם לפרש שהשיער היה גלוי, ולקחה קליעת שיער מחברתה וקשרה לראשה, ובכך היתה יכולה להוציא צמתה מחוץ לכיסוי, ונראית ככל הנשים ששערן שחור, או ככל הנשים ששערן מרובה.

    ולפ"ז מבואר הסתירה בדברי התוספות, שכתבו שאסורה לצאת עם הפאה בשבת, ומילתא דפשיטא היא כיוון ד"וודאי דמחכו עלה", ומוכח שהפאה היתה גלויה ברשות הרבים, ומאידך גיסא מובא בתוספות ישנים (הנמצא לאחרונה בכת"י) שהפאה היתה תחת הסבכה. ולדברינו מבואר, שאמנם הפאה בעיקרה היתה תחת הסבכה, אבל היתה מגולה מאחור כעין צמה או שיער אסוף, ועל זה כתבו התוספות דמחכו עלה. וכן בדברי תוס' ישנים (ר"י הזקן) מפורש כן, שכתב "פאה שהיא משערות תלושות ואי חזו להו כלל מחייכי עלה", זאת אומרת שהפאה היתה גלויה לכל הרואים ואינה מכוסה, למרות שעיקרה היה תחת הסבכה.
    ולפ"ז מבואר מה שמשמע מהריטב"א (שבת נז.) ורש"י (שבת סה.) והר"ן (שבת כט. מדפי הרי"ף) שהפאה לא היתה תחת הסבכה (והבאנו דבריהם לעיל). כי אכן היתה צמה קלועה המגולה מאחור.

    ולפ"ז מיושב קושיית מהר"י קצנלנבוגן, שהרי רש"י והערוך פירשו שפאה נועדה רק לאשה ששערה מועט, וא"כ על כרחך איירי בפאה מכוסה, דוודאי מכסה שערה, שהרי כל מטרתה להיראות ככל הנשים ששערן מרובה, והן ודאי מכסות שערותיהן כהלכה. ולפי דברינו, אדרבה, ע"י גילוי שיער הפאה מאחור היא נדמית ככל הנשים, למרות שראשה מכוסה. ואכן, רק אשה ששערה פגום או מועט נזקקה לזה, ולא כל אשה. אבל אם נאמר שהפאה היתה מכוסה לגמרי, לא מובן מדוע יש צורך בפאה, והרי כאשר היא מכוסה בסבכה הרי היא דומה לכל הנשים, והרי כאשר היא מכוסה בסבכה הרי היא דומה לכל הנשים, וגם יכולה לקפל את הסבכה וליצור נפח גדול כאילו יש לה שיער תחתיה (כאשר עושות הנשים בימינו במטפחות).

    ולפ"ז מיושב מה שהקשה בשו"ת הסבא קדישא, ובשו"ת עדות ביהוסף סי' כ"ט מהגמ' בשבת, שאם מדובר בפאה נכרית מגולה, למה אסרו ברה"ר מחשש "דילמא שלפא", הרי לא תגלה שערה, כמבואר במשנה (דף נז.) שמותר לצאת בסרביטין אם הם קשורים, דלא חיישינן שמא תסירם, שהרי לא מיגליא שערה, ע"ש ברש"י. וכן ב"כיפה של צמר שפיר דמי", פירש רש"י "דכיון דמיגליא שערה לא שלפא ומחויא". ולדברינו, אכן מדובר שראשה מכוסה, ושערה לא מתגלה למרות שמסירה הפאה.

    ולפ"ז מבואר הסתירה בדברי הגר"א, שפירש את המשנה שמדובר בפאה נכרית מכוסה, וזה לשונו: "ומכנסת תחת הצעיף כדי שתתראה כבעלת שער" (והרב המו"ל כתב בהערה שבא לאפוקי מביאור השלטי גיבורים), ומאידך גיסא פסק בשו"ע סי' ע"ה כדעת המג"א להתיר פאה והביא מקור לדבריו. ולדברינו מבואר, שאמנם הכניסה עיקר הפאה תחת הצעיף אבל צמתה היתה מגולה ברשות הרבים, וזוהי גם כוונתו של בעל שלטי הגיבורים כנ"ל, שהביא סמך מהגמ' שכבר בימי קדם נהגו להשתמש בפאה נכרית להתנאות, וזה לשונו: "היוצאות בכיסוי שערות שלהן כשהן נשואות, אבל במקום קליעת שערן נושאות שערות חברותיהן".

    (יש עוד רשימה ארוכה של קושיות המתבארות כמין חומר, ואכמ"ל, ועיין בהקדמת ספר חן וכבוד).

  11. אם תאמר לפי פירוש שזה היה מגולה והיא הייתה קושרת לשערה הרי זה כיסוי אחד ואתה שהולך לפי פירוש הרמב"ן שבוודאי לא תסיר ותראה שערה כי אין דרכן לגלות שערן בדרך פריצות אז אתה אומר שאם היא מורידה משערה רואים שערה כי הרי אם זה קשור לשערה זה תחת סבכתה ואיך יכול להיות להתנאות בפאה תחת סבכה? (עזוב שכתבת את זה על סברת כרס) משום שזה מגעיל את בעלה שהיא נראת כקרחת וככה היא נראה כבעלת שיער וברבינו יהונתן מלוניל מפורש שזה תחת הסבכה וכך גם בתוספות ישנים ועצם העובדה שזה קשור לשערה מוכיח שזה תחת סבכתה כי אין דרכן להסיר ולהראות שערן כדרך פרוצות וגילוי ראש כמובאר בדברי הרמב"ן והפרק בישיעה שהבאת לי מדבר על הנשים שהחטיאו את עם ישראל (פעם הבאה אל תבדוק בחוברות צבעוניות) מעבר לכך שאחרי תקופת האמוראים לא ניתן לפסוק על פי התנ"ך ואם תשים לב יש הבדל בין פירוש הגמרא לפירוש רש"י בהרבה מקומות אז רש"י לא זוכר את הגמרא או שהוא מפקפק בגמרא? רש"י לא זאת בדרך פסיקה מפני שהרי ידוע לו שהוא לא יכול לפסוק על פי זה הלכה אלא כדרך פירוש פשטי וגם לא כתב שהיו מכסות הקליעות פה וכתוב שאיפה שזה היה שם תהיה המכה וינשור שערן (סרטן) וגם גם אם תנסה לתרץ לי את זה עם החוברות הצבעוניות שלך לא פוסקים הלכה על פי תורה כבר מימי האמוראים וגם הראשונים לא פירשו כדרך הגמרא תמיד כמו שכתבתי למעלה למשל רש"י על שיר השירים לא פירש כמו הגמרא ובמקורות מפה ועד מחר לא פירש כמו הגמרא

  12. הדבר הוא פשוט בתכלית: הפאה קשורה בשערה תחת הכיסוי, ומשתלשלת החוצה, וכך נראית האשה כמו כל הנשים שהוציאו צמתן החוצה ברה"ר.

    ורק תוספות ישנים כתב שהוא תחת הסבכה (כת"י שהתגלה בימינו ואמינותו מוטלת בספק), ולדבריי אין שום סתירה בתוס' אלא אדרבה הכל מיושב באופן נפלא, כי עיקר הפאה היה תחת הסבכה ובחוץ יוצאת הצמה העשויה מפאה.

    ואין אנו צריכים כלל לנביא בישעיה, אלא לאחר שבחוברות התעמולה הצבעוניות נגד פאה נכרית הביאו את הנביא בישעיה כפוסק שאוסר פאה (ומה רב הגיחוך), כתב הגאון רבי בנימין זילבר שאדרבה, משם ניתן להוכיח להתיר פאה, כי עיקר הקפידא של הנביא היא שהיו מבליטות עצמן ע"י תוספות שיער של פאה נכרית, ללא שום קשר לכיסוי ראש נפוץ כמו שהפאה משמשת בימינו, ללא שום הבלטה.

    אבל אם נלך לפי דרכנו הנ"ל, יבוארו דברי רש"י כמין חומר: שמנהג כל הנשים בזמן ההוא להוציא את קליעת שערן מחוץ לכיסוי, ואותן נשים היו משתמשות בפאות נכריות כתוספות שיער, לעבות את קליעתן באופן מוגזם כדי שיביטו בהן, ועל כך דיבר הנביא.

    ובאופן כללי מכל מה שאתה כותב ניכר שאתה מאוד מבולבל, ורצוי שתלמד את הנושא בעיון ובמתינות ללא דעות קדומות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל