שאלה:
שלום רב,
הוה עובדא, וחמותי שתחי' נתנה לאשתי במתנה צמיד זהב בשווי כמה אלפי שקלים, היינו בטוחים שזה צמיד שהיא קנתה במיוחד, אך לפני זמן לא רב היא סיפרה לו שלמעשה היא מצאה את הצמיד לפי כעשר שנים כשהלכה לחתונה באולם בבני ברק, והצמיד היה בחניון של האולם, היא דיווחה למשטרה על המציאה, ולאחר שעברו מספר שנים בלא דורש היא נתנה אותו במתנה לביתה היקרה…
השאלה היא האם יש עלינו כעת חיוב השבת אבידה או לא?
[ואצרף כאן קצת ממה שחשבתי בזה- למעשה ייתכן שהצמיד הספציפי הזה מוגדר כדבר שיש בו סימן (אך צריך בירור עם מוחים לתכשיטים), אבל לכאו' גם אם כן הוא אכתי יש לפטור מהשבה מתרי טעמי: א. הצמיד נמצא במקום שהרבים מצויים, ואומנם להלכה בעינן רוב גויים, אבל כאן ייתכן שיש לומר דחשיב כרוב נוכרים אף שהוא באזור דתי, כיון שפעמים רבות עובדי התחזוקה והנקיון של האולם הם גויים או חילונים, אלא שלכאו' אין זה ודאי שרובם כך, אבל אולי יש לצרף גם דעת הראב"ד שגם ברוב ישראל הוי יאוש, והוי כספק ספיקא. ב. מסתמא כיון שזה הגיע לידי אשתי לאחר כמה וכמה שנים מן הסתם היה אז כבר יאוש, ולידיה של אשתי זה הגיע לאחר יאוש "ובהיתרא אתא לידה", וכן ראיתי סברא זו בדברי משפט סי' רס סעי' ט]
תשובה:
שלום וברכה,
צמיד הינו דבר שאין בו סימן, אלא אם כן הצמיד מעוצב בעיצוב ייחודי שאין כמותו בשוק.
גם אם יש סימן בצמיד אם יש מנקים גויים אין חובה להשיב כמבואר בשו"ע סימן רנט סעיף ט.
מש"כ שאחר עשר שנים נחשב בהיתר אתי לידיה לא ראיתי את דברי משפט אולם נראה שאם אכן יש סימן לא יועיל להעביר ליד אחר, כיון שהמוצא הוא שומר אבדה וידו כיד בעלים ולא יועיל שיעביר לאחר. אא"כ המוצא הגביה ע"ד שלא להשיב שאז אינו שומר אלא גזלן ואחר שהעביר לאחר יש יאוש ושינוי רשות. או מצד ייאוש שלא מדעת שאצה השני מותר לו לזכות בו.
אולם כאמור נראה שמותר לקבל את הצמיד משום שאין בו סימן, ואין חשש של ייאוש שלא מדעת משום שתכשיט הוא דבר יקר ובדבר יקר המאבד מבחין מיד.
בהצלחה.
