לתרומות לחץ כאן

איזה כלים אי אפשר להכשיר לפסח ולכל השנה [חלק א]

בס"ד

מאמרנו עוסק השבוע איזה כלים לא ניתן להכשיר לפסח ולכל השנה? מנין נלמד הדבר? מה דינם של כלי חרס? כיצד ניתן להוציא את טעם לווי מכלי חרס? ומדוע לא ניתן להכשיר כך את כלי החרס? איזה כלים כלולים בכלל כלי חרס? מה דין כלי אדמה? שיש קיסר? האם יש מקום להקל בהגעלת צלחות וכוסות מחרס? והאם יש הבדל בין מסעדה לבית פרטי בענין? מה הדין בהפסד מרובה? כיצד נכשיר תנור טאבון? האם ניתן להכשיר כלי חרס בתנור? ומה הדין בהכשרתו בתנור פירוליטי? האם מותר להשאיר כלי מחרס בויטרינה בפסח? והאם יש חשש חמץ שעבר עליו הפסח בכלי חרס שאי אפשר להכשירו לאחר הפסח? בשאלות אלו ועוד עוסק מארנו השבוע

איזה כלים אי אפשר להכשיר לפסח ולכל השנה [חלק א]

טעם של מאכל אסור

פרשתנו עוסקת במאכלים הכשרים והאסורים, איזה בהמות חיות עופות דגים וחגבים מותר לאכול, ואיזה מינים מהחי אסור לאכול. אחת מההלכות הנלמדות בפרשה (ויקרא יא לא): 'אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם', ודרשו חכמים (תורת כהנים פרשה ב הלכה יב; חולין קיב: קכ. בכורות ו.) שלכאורה הטמאים לכם זה סתירה, או שעלינו לטמאות ולהרחיק אותם, או שמינים אלו הם לכם, ובנוסף תיבות אלו מותרות, ודרשו חכמים ש 'הַטְּמֵאִים' בא לאסור כל דבר שקיבל טעם או התערב במאכלים הטמאים, ואילו לכם בא להורות שאם הדבר התבשל עם המאכל הטמא או התערב בו, אך בשיעור מועט כל כך שהדבר לא השפיע על טעם התערובת, הרי הוא 'לָכֶם' – כלומר מותר באכילה.

בדומה מהפסוק (ויקרא יא יא): 'וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ, וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ', פסוק שלכאורה חוזר על עצמו, אולם חכמים דרשו מכל חזרה הלכה אחרת, בתורת כהנים (פרשה ג הלכה ח) נדרש מהמילים 'שקץ – יהיו לכם', שקץ מלמד שגם כל דבר שהשרץ נתן בו טעם אסור וצריך להיות משוקץ על ידנו, אולם אם הוא לא נתן בו טעם 'יהיה לכם' – כלומר מותר לנו לאוכלו.

טעם הבלוע בכלי

אחד מהדברים שהתורה מלמדת אותנו כי מאכל אסור שהתבשל בכלי מסוים ולאחר מכן בישלו בכלי מאכל אחר, המאכל הבא מקבל מעט מטעמו של המאכל הראשון שהתבשל בכלי, בלשון חכמים הדבר נקרא טעם הבלוע בכלי.

חשוב להדגיש כי ההלכה אינה צמודה לבדיקות המעבדה, משום שההלכה קובעת איזה טעם חשוב להחשב כטעם האוסר, ואיזה טעם כבר אינו חשוב ואינו אוסר, או שלא ניתן להרגישו בפה כלל. מסיבה זו אנחנו מוצאים לעיתים על מוצרי המזון את המשפט אזהרת באלרגנים אינה סותרת את הכשרות, כלומר קו יצור שוקולד חלבי שהוכשר לפרווה עדיין עלול להכיל עקבות של חלב, וכן קו חמץ שהוכשר לפסח עלול להכיל עקבות של גלוטן, אולם הלכתית לאחר ההכשרה אנחנו בטוחים שלא נותר טעם האוסר מבחינה הלכתית.

[בפועל כשרות מהדרין פרווה זה ערובה שהסיכון לאלרגנים חלבי קטן מאד, וכשרות מהדרין לפסח [לא שרויה וללא מצה או קמח מצה] זה ערובה שהסיכון לאלרגנים לגלוטן קטן מאד, ויכול להיות מקדם בטחון נוסף, אולם לא ניתן לסמוך עליו לחוד, ללא הוראת רופא מוסמך].

הגעלת כלים

שבוע שעבר אף קראנו בתורה (ויקרא ו, כא): 'וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר, וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם', כלומר התורה מלמדת אותנו כי כלי חרס שבושל בו מחטאת ישבר ולא מועיל להכשירו ע"י הגעלת כלים, אולם כלי מתכת שבושל בו חטאת ניתן להגעילו במים רותחים מבעבעים, ואז הטעם הבלוע בכלי יוצא, ולאחר מכן ניתן לבשל בו דבר אחר, והדבר ההוא אינו נאסר.

באופן כללי מרבית הכלים שהשתמשו עמהם לדבר אסור, גם בצורה שהדבר נטרף ונאסר עדיין יש אפשרות להכשירו באופנים מסוים, הדברים אמורים בין אם השתמשו בכלי למאכלות אסורות, בין אם השתמשו בכלי לבשרי או חלבי ורוצים לשנות את יעודם, ובין אם השתמשו בכלי לצורך חמץ ורוצים להכשירו לפסח. אם כי כל אחד מהאופציות הנ"ל יש בו מעט דינים שונים.

אם כי יש הגבלות שונות, למשל נהגו שלא להכשיר מחלבי ובשרי באמצע שנה אלא לפני פסח, וכן בפסח לעיתים אפשר להגעיל ולהכשיר את הכלי רק לפני ערב פסח, וכן יש כלים רבים בפרט אותם הזקוקים לדרגת חום גבוהה [הקרויה בשפת חכמים ליבון חמור] שפרקטי אין צורה להכשירם בלי להרוס את הכלי.

מאמרנו מתמקד השבוע בסוג כלים שאי אפשר להכשירם כלל, ומה ניתן לעשות עמהם, מה לעשות בשעת הדחק, ומה הדין בדיעבד אם השתמשו בהם. עם דגש מיוחד כיצד נכשיר כלים לפסח, ומה נעשה כאשר יש הכרח להשתמש בכלים שונים שאי אפשר להכשירם לפסח.

נפתח השבוע בהלכות כלי חרס שהוא המקור לדינים אלו, ובמאמר שבוע הבא נשלים את הדינים בכלי עצם וכלי זכוכית שנפסקו במפורש בשולחן ערוך, ולאור הדינים ההלו אחר כך נתקדם להלכות כלים נוספים שדנו בכך הפוסקים המאוחרים יותר עד לפוסקי זמנינו, כגון כלי חרסינה – פורצלן, כלי פלסטיק, כלי פיירקס דורלקס וכדומה, כלי גומי, ועוד. ואח"כ נפרט ציורים מעשיים.

כלי חרס

כאמור אין אפשרות להכשיר כלי חרס שהתבשל בו מאכל אסור, הדבר אמור בין אם התבשל בו מאכל אסור, בין אם התבשל בו חמץ והוא רוצה להכשירו לפסח, ובין אם התבשל בו חלבי והוא רוצה להכשירו שיהיה מותר לבשל בו בשרי, אולם המניעה להכשירו בנויה משני שלבים שונים:

  • הגעלה – הכשרת הכלי ע"י הכנסתו לדוד עם מים רותחים מבעבעים – אינה מועילה לכלי חרס, וכפי שקראנו בפרשה הקודמת: 'וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר, וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם', וכפי שנאמר בגמרא (פסחים ל: ע"ז לד.): 'והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם', כלומר כאשר נבלע בתוך כלי חרס טעם של מאכל, הכלי אינו מוציא את הטעם הבלוע בו לפי חוקים וכללים קבועים, ולכן גם לאחר הבישול הבא בכלי עדיין נשאר בו טעם בלוע, בעוד כלי עץ או כלי מתכת מוציא את הטעם בלוע בתוכו מיד בבישול הבא, ולכן ההגעלה מוציאה ומנקה את הכלי מהטעם הבלוע בו, ומה שנשאר לאחר ההגעלה אם נשאר כבר אינו נותן טעם ברמה האוסרת הלכתית.
  • אולם ליבון – הכנסת הכלי לאש ברמה שיוצאים ניצוצות או שהכלי מתלבן [בערך 500 מעלות צלזיוס] אכן מוציא את הטעם הבלוע גם מכלי חרס, ולאחר הכשרה כזו מעיקר הדין מותר להשתמש בכלי אף אם הוא עשוי מחרס. אולם כאן ישנו בעיה אחרת כיון שבמקרה כזה יש סיכוי גדול שהכלי יתקלקל, ובמקרה כזה האדם נוטה שלא לעשות את הליבון כהלכתו כדי שהכלי לא ישבר, ולכן אסרו חכמים (פסחים ל: זבחים צה:) להכשיר כלי חרס ע"י ליבון שמא לא ילבנו או כהלכתו מפחד שמא ישבר הכלי.

מה כלול בכלי חרס

כלי חרס הוא כלי המיוצר מאדמה מתאימה – חימר שנילושה במים, ומוכנסת לכבשן אש [לרוב בחום של 800-1250 מעלות צלזיוס]. ואכן כלי חרס הוא מוצר מאד נקבובי, הבולע את המוצרים שהמתבשלים בתוכו, ונותן טעם לוואי חזק למאכל הבא המתבשל אחריו.

אולם כמובן שאיכות המוצר תלויה מאד בסוג האדמה שממנה נוצרת הכלי, כמו גם בדרגת החום שהכלי יובש בו, ולפי נתונים אלו כמות הבליעות והפליטות של הכלי, נותנים אלו יוצרים את כמות טעם הלוואי שמוצר המתבשל מקבל מהטעמים של המאכל הקודם שהתבשל בכלי.

הגמרא (פסחים ל: ע"ז לג:) דנה על מספר סוגי כלי חרס, ובעוד כלפי הלכות פסח היא קובעת שכל כלי החרס שבלעו חמץ אסורים לגבי יין נסך יש סוגים שונים שהקלו בהם.

למעשה המשנה ברורה (סי' תנא ס"ק יח) פוסק שכל כלי המיוצר מאדמה ויבוש בתנור או כבשן יש לדונו ככלי חרס, אולם כלי אדמה שיובש בשמש ניתן להקל ולהגעילו. הדבר נוגע לשיש קיסר העשו משחיקת אבנים. אמנם החזון איש (או"ח סי' קכ סק"ב) החמיר בכך וסבר שרק כלי אבן טבעי ניתן להגעילו, אולם כלי העשוי מאדמה או אבן שחוק אף שיבשו בשמש ולא בתנור דינו ככלי חרס ואי אפשר להגעילו. אולם למעשה הגרי"ש אלישיב (סידור פסח כהלכתו פ"ט הערה 7) והגרש"ז אויערבך (הליכות שלמה פסח פ"ג ס"ד) והגרי"י פישר (אבן ישראל ח"ז סי' כא) הקילו כדעת המשנה ברורה.

האם ניתן להגעיל צלחת או כוס חרס

השולחן ערוך (או"ח סי' תנא סעיף א; יו"ד סי' קה סעיף ב) סבור שכל כלי חרס שבישלו בו על האש, או שעירו עליו מהכלי שבישלו בו על האש אי אפשר להגעילו. בלשון חכמים כלי ראשון [הכלי שהיה בעצמו על האש או גוף החימום – או עירוי מכלי ראשון].

אולם לגבי מאכל של חמץ או של איסור אחר שהיה רק כלי שני – כלומר שהאיסור או החמץ או החלבי חומם בכלי אחד, ואח"כ הועבר לכלי החרס בלי עירוי ישיר, במקרה זה יש מחלוקת רחבה האם הדבר אוסר ואין תקנה לכלי החרס, או שאפשר להגעילו משום שבמקרה זה הוא בולע רק מעט בשכבה העליונה של הכלי בלבד, והגעלה מועילה להוציא את הטעם מכלי זה, או שמא ניתן להשתמש בכך ללא הגעלה כלל, כיון שחום של כלי שני אינו בולע. [ראה שו"ע (יו"ד סי' קה סעיף ב) רמ"א (או"ח סי תנא סעיף א) מגן אברהם (שם סק"ג) חק יעקב (שם) פרי חדש (שם) כף החיים (שם ס"ק יז; ס"ק כ) בן איש חי (צו שנה א אות יד) ועוד].

ולמעשה נראה שבין לאשכנזים ובין לספרדים יש לנהוג כהכרעת המשנה ברורה (סי' תנא ס"ק יא) והכף החיים (סי' תנא סק"כ) ואחרונים רבים נוספים שלכתחילה יש להחמיר שלא להשתמש בכלי חרס אף אם השתמשו בו רק בכלי שני, יתירה מזו אף אם הניחו אוכל חם על הצלחת לכתחילה האוכל נאסר. אולם במקום של הפסד מרובה או של מניעת שמחת יום טוב יש להקל ולסמוך על המתירים. אולם היתר זה הוא רק לאחר שעברו 24 שעות מאז שהונח המאכל האסור על הכלי. אולם המשנה ברורה  (שער הציון סק"י) הוסיף שבמקרה של כלי שלישי יכול להקל אף בתוך 24 שעות.

ולכן במציאות המצויה שנהוג לעיתים לשפוך מהסיר או המחבת עצמם שבישלו בו לקערה או לצלחת או לכוס מחרס, לכל הדעות אי אפשר להכשיר אותם, ואסור להשתמש בהם, ובודאי בכף מחרס שלעיתים מערבבים עימו את הסיר הרותח כשהוא מעל האש.

אך הנידון הוא כאשר לעיתים שהכלים באו רק במגע של כלי שני, לדוגמא במוסדות או מסעדות שבו הצלחות והקערות מונחות בקביעות על השולחנות, ובמטבח לא מגישים ישירות לצלחת, אלא מגישים קערה מרכזית שבה דברי המאכל, וכן לא מקובל להוציא את הסיר לשולחן, במקרה זה המאכל תמיד כלי שני, ולעיתים קרובות אף כלי שלישי, במקומות שלא מקובל לערות מהקערה המרכזית.

הדבר מצוי לעיתים גם בבתים פרטים במערכת כלים יוקרתית שמוציאים אותו רק לשולחן שבת וחג, או בכל מקרה שאדם יודע שהדרך במטבחו הפרטי לא לערות ישירות מהסיר על הצלחת.

אמנם בימינו יש לשים לב כי במקום שיש מיקרוגל ובמקרה ומחממים את המאכל על הצלחת, הדבר נחשב שהמאכל התחמם בכלי ראשון, והצלחת נחשבת כסיר עצמו, ודינו חמור יותר.

במקרה שיש הפסד מרובה וצירופים נוספים כפי שנראה בהמשך לגבי דברים מסוימים שלא ברור שהם נחשבים חרס, ניתן לשאול רב האם יש מקום להתיר, אולם צריך לציין היטב לרב את הנתונים האם רוב התשמיש של הכלי היה בכלי ראשון, עירוי מכלי ראשון או רק בכלי שני, האם היה מקובל לחמם במיקרוגל, או שמא ברור שהשתמשו בכלי חרס רק באופן שהכלי היה בשימוש רק בכלי שני.

לסיכום: לכתחילה יש להחמיר בכל כלי חרס שנגע במאכלים חמים, אולם בהפסד מרובה או באופן של ממניעת שמחת יום טוב במקרה והמאכל היה על כלי חרס שתמיד השתמשו בו רק בכלי שני, ולא עירו עליו ישירות מהסיר, אפשר להקל בתנאי שכבר 24 שעות מהשימוש הבעייתי, במקרה ותמיד העבירו מהסיר לקערה מרכזית, ומהקערה המרכזית לצלחת חרס או לקערת החרס, [כלי שלישי] אז ניתן להקל בשעת צורך גדול אף אם לא עברו 24 שעות מהשימוש הבעייתי.

תנור טאבון מחרס

אמנם אם יש לאדם תנור טאבון מחרס או תנור לבנים כתב המשנה ברורה (סי' תנא ס"ק יג) שכיון שהדרך להסיקו תמיד מבפנים והוא מיועד לכך, ניתן להכשירו אף שהוא חרס, ואין מקום לגזור שהוא לא ידקדק להכשירו כראוי מפחד שכלי החרס ינזק, אך ידקדק שאכן הוא מחמם את התנור עד שהתנור יתלבן מבפנים.

הכנסת כלי חרס לתנור

השולחן ערוך (או"ח סי' תנא סעיף א) פסק עוד כי אם מכניס את כלי החרס לכבשן ששם מייצרים את כלי החרס, הדבר מועיל להכשירו, וניתן לעשות בו לאחר מכן שימוש בפסח או להכשירו בכל ימות השנה לאחר שימוש אסור. אולם כתב השולחן ערוך שאין היתר להכניס את כלי החרס לתנור אף שמשאירו בתנור עד שכלי החרס מתלבן ומגיע לרמת החום של ליבון. וביאר המשנה ברורה  (ס"ק יד) בשם הט"ז את החילוק משום שבכבשן הכלי חרס מתלבן מהר, ואין חשש שיוציאו קודם הזמן מחשש שישבר, ואילו בתנור שלוקח לכלי זמן עד שיתלבן יש מקור להחמיר שמא יוציא את הכלי לפני הזמן מפחד שהכלי ישבר בחום התנור.

אמנם בתנור פירוליטי – תנור שיש לו תוכנית ניקוי עצמי והוא מגיע לחום 500 מעלות צלזיוס, וכל הלכלוך והשומן בתנור נהפך לאפר שהוא דרגת ליבון חמור יש מקום להקל, משום שהתנור מגיע לחום של 500 מעלות צלזיוס והוא ננעל למשך שעה וחצי או 3 שעות לפי התוכנית, ולא ניתן לפתוח את התנור לפני סיום התוכנית, ומשכך אין חשש שיוציא את כלי החרס קודם.

דיני כלי חרס בפסח

אולם נשאלת השאלה לאחר שלמדנו שבתוך כלי החרס בלוע חמץ שלא ניתן להוציאו, נשאלת השאלה מה נעשה אם כלי החרס שבבית האם מותר עלינו לבער הכל בביעור חמץ, שאלה זו נוגעת גם לכלים שניתן להכשירם בהגעלה, אולם יש לנו מערכת כלים לפסח ואנחנו לא רוצים להכשיר אותם.

במקרה זה פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תנא סעיף א) שמותר להשהותם בביתו לאחר נקיון יסודי, למרות שיש בתוכו חמץ בלוע. יתירה מזו אף כלי שמחמת פקוח נפש או שגגה השתמש בו בפסח עם חמץ, והכלי בלוע בחמץ בפסח, ניתן להשהותו בבית. וניתן אף להשתמש בהם לאחר הפסח ללא חשש, למרות שנפלט מהכלים בליעה של חמץ שעבר עליו הפסח.

אך במקרה ומאיזה סיבה השתמשו בכלי בשביעי של פסח או באחרון של פסח לבני חוץ לארץ לבישול חמץ, יש להמתין שיעברו 24 שעות מהשימוש של חמץ בפסח עד לשימוש הבא לאחר הפסח.

אחסון כלי החמץ בפסח

אולם השולחן ערוך כתב שצריך לנקות כל לכלוך חיצוני ולהצניע את הכלים במקום שאינו רגיל ללכת לשם, כדי שלא ישתמש בהם בפסח. וטוב לנעול את החדר ולהחביא את המפתח. וביאר המשנה ברורה (סק"ח) שאם יחפש את המפתח יזכר שהם חמץ.

ולכן אין להשאיר כלים שלא עברו הכשרה לפסח למשל בוטרינה, אף שמדובר בכלי נוי. אולם במקרה ומשאיר את כלי הנוי על מדף גבוה שיש צורך בסולם להורידם, כתב המשנה ברורה (סי' תנא סק"ז) שאין למחות בלמי שמשאיר אותם כך, אולם מי שמצניע את אותם תבא עליו ברכה. אך בכלי נוי קלאסיים לרוב לא בישל בהם חמץ, אלא לכל היותר הגיש בהם חמץ חם, או שרה בהם חמץ 24 שעות, או ששרה בהם ויסקי ומשקה חמץ חריף אחר, ובכלים אלו יש יותר מקום להקל.

כאמור במאמר זה פרטנו את מתי לא שייך להכשיר כלי חרס לפסח ולכל השנה, ומתי ניתן לעשות זאת. במאמר בשבוע הבא נשלים את הנידון, מה דינם של כלי פורצלן זכוכית ופלסטיק וכדומה, ובאיזה אופנים התירו, ומה לעשות כאשר יש צורך גדול מאד.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.