צוואה שלא נמסרה ליד המוטב

שאלה:

אם מוריש כתב צוואה מחמת מתנה (הוא מחק במפורש את החלק של הודאת חוב) ולא הפקיד את הצוואה בידי אחר( הצוואה נמצאה בבית שלו) האם הצוואה מתבטלת בגלל חוסר בגמירות דעת?
דבר שני כשהוא כתב את הצוואה הוא אמר למוטב (אחד הילדים שלו הוא הוריש הכל) לא לספר על הצוואה לשאר בני המשפחה כדי שלא יהיה מריבות האם הצוואה מתבטלת בגלל מתנה טמירתא?
שאלה שלישית כשהמוריש ערך את הצוואה הוא אמר למוטב לבוא איתו לעו"ד אך המוטב חשב שזה לא הוגן כלפי כל האחים והתכוון( כך הוא אמר) לחלוק שווה השווה.
לאחר פטירתו של המוריש(לאחר השבעה רק) שינה המוטב את דעתו ורוצה לקיים את הצוואה. האם יש איזה בעיה בכך לחזור בעצמו כשבזמו ההקנאה הוא לא רצה לקבל?

תשובה:

שלום וברכה,

1. אם כתוב בצוואה שנותן כו"כ, הרי הצוואה הוא שטר מתנה ואם לא נמסר ליד המקבל, לא חל הקניין ולא נותנים למוטב אלא ליורשים. אולם ברוב הצוואה היום כותבים שהיה קניין ומקנים בכל אופן המועיל, ונמצא שהקניין הוא לא על ידי השטר אלא מקנה המצווה למוטב, והצוואה הוא שטר ראיה בעלמא, ולכן נותנים ליד המוטב אפילו אם לא נמסר לידו. וכדי לפסוק בדבר יש לבדוק את נוסח הצוואה.

2. מתנה טמירתא אינה מתנה, ולכן אם אמר לעדים תתחבאו המתנה בטלה. אולם אם נותן טעם למה אמר לעדים שיתחבאו, כדי שהבנים שלו לא ישמעו המתנה קיימת.

3. אם המוטב אמר שלא מעוניין לקבל את המתנה, אזי בטלה המתנה. אבל אם אמר בפיו שלמרות הצוואה הוא יחלק שווה בשווה, אין כאן סירוב לקבל את המתנה והמתנה קיימת, ואם חזר מדיבורו לא מחייבים אותו לתת.

אם היו כוונות בליבו ולא אמר בפיו אין שום משמעות למחשבות ולא חייב לקיימם.

נ.ב. אם הצוואה נעשתה אצל עו"ד כדאי לבדוק אם היא נערכה כהלכה. אם לא נערכה כהלכה אין משמעות לצוואה כדין מתנה על מה שכתוב בתורה שתנאו בטל.

בהצלחה. 

מקורות:

1. ראה שו"ע סימן רמג סעיף יג מי שמת ונמצא בידו שטר מתנה שכתב לתת, לא נותנים למקבל אלא ליורשים כיון שהשטר לא הגיע ליד המקבל לא חלה המתנה. וכתב הסמ"ע שזהו דווקא בשטר מתנה שהשטר הוא פועל את קניין המתנה. אבל שטר שכתוב בו שהיה קניין והשטר הוא לראיה, כיון שהקניין חל מזמן הקניין נותנים למקבל. וז"ל הערוך השולחן (שם סעיף יג): שטר שכתוב בו שנתן קרקע לפלוני בקניין אף על פי שלא בא שטר זה ליד המקבל אלא לאחר מיתת נותן קנה ולא אמרינן אין שטר לאחר מיתה דזהו אם לא היה כתוב קניין בהשטר והקניין הוא ע"י השטר וודאי דאין שטר לאחר מיתה אבל כשכתוב בו קניין זכה המקבל בה משעת הקניין והשטר הוא לראיה בעלמא דזכין לאדם שלא בפניו ואף אם הוחזר השטר ליד הנותן לא נתבטלה המתנה [טור] כמ"ש בסי' רמ"ה ולכן מי שמת ונמצא אצלו מופקד שטר מתנה שנתן ראובן קרקע פלונית לשמעון וראובן מת אם אין כתוב קניין בשטר יחזרו ליורשי הנותן ואף שיש להסתפק שמא כבר בא השטר ליד המקבל והמקבל הפקידו אצלו מ"מ כיון דאין ראיה לזה מוקמינן המתנה בחזקת הנותן ואף אם המקבל טוען כן אינו נאמן בלא ראיה אבל כשיש בו קניין נותנין אותו להמקבל ואם היורשים טוענים שהיה איזה תנאי ולא נתקיים התנאי אין נאמנים בלא ראיה אם לא שיש הוכחה שכן הוא כגון ששטר הזה קשור או כרוך בשארי שטרות המיוחדין להנותן דאז אף אם אינם טוענים הב"ד טוענים בעדם דטוענים ליורשים ועמ"ש בסי' ס"ה [עי' סמ"ע והגר"א] שבשטר מתנה שנמצא ביד הנותן.

לפ"ז צריך לבדוק את הלשון של הצוואה, כיום לרוב מקובל שבצוואה כותבים שהיה קניין ומקנים בכל אופן המועיל, וא"כ הצוואה הוא רק לראיה בעלמא, וזכה בו המוטב מחיים ולכן נותנים למוטב את הכתוב בצוואה. ועל כן יש לבדוק היטב את הכתוב בצוואה.

2. מתנה טמירתא – שו"ע סימן רמב ס"ב. וכתב בהגהות רע"א שאם נותן טעם למה שאמר לעדים שיתחבאו המתנה קיימת.

3. שולחן ערוך חושן משפט הלכות מתנה סימן רמה סעיף י

המקבל את המתנה וזכה בה, ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר: איני רוצה בה, או: איני מקבלה או: הרי היא בטלה, או: מום זה נראה לי בה, לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים, אלא הרי היא הפקר וכל הקודם בה, זכה. ( ואם יש לו בעל חוב גובה ממנה) (טור). אבל אם היה צווח מעיקרו, לא קנה המקבל וחוזר לבעלים הראשונים. הגה: וכל זה באומר אחד מן הלשונות שמשמעותו שאינו רוצה בה. אבל אם אמר לשון דמשמע שלא היתה מתנה מעיקרא, אף על גב דשתק תחלה נאמן בהודאתו, ואפילו חב לאחרים כגון שיש לו בעל חוב עליו, מ"מ מאחר שלא היתה בחזקתו עד עתה נאמן עליה. אמר: אי אפשי בה, אם המתנה מטלטלין הוי ליה הפקר; ואם היה קרקע, מאחר ששתק תחלה אין בדבריו כלום (הכל בטור).