לתרומות מתנות לאביונים לחץ כאן

יום הפורים – זהות והתכללות

בענין מעשה המגילה ומצוות יום הפורים, נראה להעיר כמה הערות ידועות, שלכאורה ע"י ביאור ענינם, מתחרזות הן זו בזו.

א. ראשית, ידועים הדברים שעיקר גזירת המן באה לישראל על שנהנו מסעודתו של אותו רשע. והשאלה הנשאלת, וכי איסור כה חמור היה זה עד שדין הוא לגזור מחמתו כלייה מוחלטת על כל העם היהודי? בפרט, שכבר אמרו בגמרא במסכת מגילה "כרצון איש ואיש – כרצון המן ומרדכי", ואם היו המאכלים לרצונו של מרדכי, בודאי לא היה ספק כל שהוא בכשרותם… אלא כך היתה הנהגתו של אחשורוש לתת לעם ישראל מאכלים הכשרים וראויים להם לפי דתם בבחינת "אין אונס" וכדרשת חז"ל בענין זה, וא"כ צ"ע מדוע נחתם גזר דינם בעוון אותה סעודה.

ב. הנהגתו של מרדכי עם המן אף היא טעונה ביאור, מדוע הכניס עצמו לסכנה כה גדולה ויחד עמו את עם ישראל כולו, ולא השתחווה להמן, לכל הפחות היה לו להמנע מלפגוש בו? ואדרבה, ממעשה המגילה נראה שהיה משתדל בדוקא לשבת בשער המלך כדי להכעיסו. וגם על כך נאמרו ביאורים רבים, ואין רצוננו כאן בדרוש ובפלפול אלא בהבנת תוכנו של יום הפורים הבעל"ט.

ג. עוד יש להבין, מה ראה מרדכי לצוות על אסתר שלא תגיד את עמה ואת מולדתה, הרי אדרבה, אם יגרום הדבר לכך שימאס בה המלך, טובה גדולה היא לה, ואם לא ימאס בה, טובה גדולה תצמח מכך שידע אחשורוש ש"אחות לנו בבית המלך". ורחוק הדבר לומר שלכתחילה צפה את השתלשלות הדברים כפי שהם מתוארים במגילה ומשום כך נהג כך.

ד. תקנת ימי הפורים אף היא צ"ע בתרתי: האחד, מה ראו על ככה לקבוע יום חג לכל ישראל לדורותיו? גזירות רבות היו בהיסטוריה של עם ישראל, בהן גזירת השואה הארורה, וכי מוטל עלינו לקבוע חג לדורות על כל אחד מניסי ה' איתנו, עד שיעשה הדבר כחלק ממועדי ישראל ומצוות התורה ממש? וכי נכון יהיה לומר שבעצם יש לקבוע חג ציבורי כללי לדורות על כל נס אלא שאין כח בידינו לקבוע לו יום טוב? דבר זה אינו מסתבר לגמרי, משום שאם כן, אדרבה, אחר שכבר ראינו שקבעו חז"ל יום טוב על נס פורים ונס חנוכה, שוב אין מקום לטענת "העדר הסמכות" בקביעת מועדים על הנסים המאוחרים יותר, שכן אין אנו מחדשים בכך דבר מדעתנו, ואדרבה, חובה היא לנו ללכת בדרכי אבותינו ולקבוע חג על כל נס לאומי שכזה, וכפי שנהגו אבותינו. ההימנעות מקביעת מועד מיוחד על נס שכזה, היא זו שתחשב סטייה מדרכי אבותינו שאין אנו רשאים לסור מהם.

ומעתה עלינו לדון, האם נכונה הטענה שתקנת המועדים חנוכה ופורים מחייבת קביעת מועד על שיבת ישראל לארצו, או על ניסי מלחמת ששת הימים וכדומה [ומעתה יהיה הדיון רק על מהותו של נס זה שאינו שלם, ולא על עצם קביעת המועד על פי ההנחה שאכן נס גדול נעשה לנו]?

שנית יש להבין, לענין עצם תוכנו של יום הפורים ומצוותיו: הא ניחא קריאת המגילה, פירסום הוא לנס שנעשה לאבותינו והוא מענינו של יום, אבל מה ראו לתקן מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים? מה ענינן של אלו לעיצומו של יום? בפשטות ניתן להבין וכך מובא בספרים, שהרעיון הוא שיהיו כל ישראל שמחים יחד, באופן שלא יחסר לאחד מהם את הנצרך לקיום השמחה, והכל מכוון לצרכי הסעודה, אבל נראה שיש בזה תוכן נוסף וכדלהלן [בימי הפסח גם כן נדרשים אנו לדאוג שלא יחסרו ארבעת כוסות אפילו לעני שבישראל, אולם שם הוטל הדבר על קופת הצדקה המנוהלת ע"י גבאים הממונים על כך, ולא מצינו חובה מיוחדת על כל אדם לדאוג לענין זה כפי שמצינו בפורים].

זהות יהודית שורשית

ונראה לבאר, שהנה, כאשר מעיינים בתוכנה של המגילה, נמצא שעיקר העימות בין המן וטענותיו על עם ישראל, הוא בתביעה כלפיהם "ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים", טענה שלעצמה טעונה ביאור:

ראשית יש להבין, מה חסרון יש בכך שדתם של עם ישראל שונה משאר דתות, וכי פוגע הדבר בכבודו של המלך אחשורוש שעם ישראל עובד את בוראו על פי דתו? הא ניחא אם היה ניתן צו מסויים על ידי אחשורוש, שכל בני מאה ועשרים ושבע המדינות מחוייבים לאותה הדת בה הוא עצמו מאמין, ניתן היה להבין שהכפירה בדתו של אחשורוש מהווה פגיעה באמונתו, אבל הרי ודאי באותם ימים כל עם היה עורך פולחן לאליליו ע"פ איפיונים ואמונות שונות, ובמה גרעו בענין זה עם ישראל משאר אומות.

מכאן גם יש להבין מה שאמר "ודתיהם שונות מכל עם", הרי כל דת שונה מחברתה, ובמה יגדל השוני בין דת ישראל לדתי האומות כולן, עד שהיא עומדת כנגד כל אלו כיכול דת אחת היא להם.

ואם המדובר הוא על חוקי המלכות ולא על הפולחן האלוקי, כלל אינה מובנת דלטוריא זו, שהרי עם ישראל מן הסתם קיים את חוקי המלכות ללא כחל וסרק, ומה גריעותא מצא בהם לענין זה. ניתן כמובן לבאר שאכן בחינם התגולל עליהם ושנאת חינם זו שירדה מסיני – עשו שונא ליעקב – היא שעמדה לו שיתקבלו דבריו אצל אחשורוש, אבל נראה שעומק נוסף יש בדברים.

חג הפורים אינו רק יום של הודיה על נס הצלתם של ישראל מגזירת הכלייה בימי אחשורוש. יום הפורים הוא השמחה והתכללות בזהות היהודית מבחינה דתית ולאומית!

חטא ההנאה מסעודתו של אותו רשע, לא היה מחמת שאלת כשרות המאכלים! אחשורוש חוגג את מלכותו, כינון מלכות פרס ומדי ושליטתה על העולם כולו, דבר שבהכרח מנוגד לגמרי למציאות אליה מכוונת אמונת ישראל של ל"והיה ה' למלך על כל הארץ", "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". הנאה ושותפות באותה שמחה, אינה רק בזיון לכבוד שמים, אלא היא מהווה הזדהות לאומית ותחושת שייכות עם בני העם הפרסי! כאן החטא! על כך נחתם גזר דינם!

היו אלו הימים שבין מקדש ראשון למקדש שני, עם תום שבעים השנים שנקבעו לגלותם, וכאן עמדו למבחן, האם שואפים הם להגאל, או שמא שקועים המה במדמנת הגלות, נהנים ממנה וממנעמיה, נבללים ומזדהים עם בני העם שתחת צילם הם חוסים?! לעולם לא תבוא גאולה לעם שאינו נכסף ושואף לכך! וללא הזכות להגאל אין טעם לקיומם חלילה.

מכאן תובן הנהגתו של מרדכי עם המן. אמת, אמרו חכמים שהסיבה להימנעותו של מרדכי להשתחוות להמן, היתה מחמת אותה עבודה זרה שהיתה חקוקה על לוח ליבו, אבל כבר הערנו, שאם כן יכול היה להמנע מלפגוש בו! מטרתו של מרדכי היתה להביע שאט נפש מאותה הזדהות של עם ישראל עם כל המסמל את מלכות אחשורוש, ודוקא כבודו של המן בעיני המלך, הוא שגרם למרדכי לנהוג בו באופן מתנשא ושונה, כדי לחדד שאין לנו אלא מלכו של עולם ותורתו, ולעולם לא נקבל עלינו את מלכות אחשורוש ואת סמליה.

השוני בין דת ישראל לשאר דתות, אינו בפולחן השונה ובאופן עבודתם את אלוקיהם. אלא שאצל כל עמי העולם הדת מנותקת מן הלאום, ומן התפיסה הכללית ביחס לקיום העולם ותהלוכותיו. לפי השקפתם, העולם עצמו הוא חומרי וגשמי, מתנהל על ידי אדם המשמש מלך [אחשורוש], אלא שיש בו השגחה עליונה שכדי לקבל ממנה שפע או להמנע מעונש יש לערוך לו פולחן. אצל עם ישראל הלאום הוא הדת, ה"הזדהות הלאומית" היא עם בורא עולם והנהגתו, וענין זה משליך על כל תפיסת מציאותו של העולם הזה. וזו היתה טענת המן על בני ישראל. כאן חברו התפיסה הדתית והלאומית של עם ישראל יחדו, ובכך נעשו "שונות מכל עם".

מעתה נבין את הוראת מרדכי לאסתר שלא תגיד את עמה ואת מולדתה. מלחמתו של מרדכי היתה על עצם הזדהותם של עם ישראל עם מלכות אחשורוש, לפיכך, אין דבר גרוע יותר מאותה ידיעה שאחשורוש לוקח לו מלכה יהודיה בת ישראל… הרי באופן זה כל עם ישראל יוסיפו לו אהבה על אהבתם… "אחות לנו בבית המלך"… את זאת רצה מרדכי למנוע.

מכאן הקביעה של חג הפורים לדורות. עם ישראל אינו קובע חג כללי ולאומי כהודיה על נס. הודיה שכזו יש לה את גדריה ההלכתיים, כל אדם שניצל ממאורע שכזה מחוייב לקבוע לו אותו יום להודות בו לבוראו, אבל אין לזה ענין עם קביעת חג לדורות עולם עם מצוות שונות שנעשות חלק מדת ישראל והתורה הק' [בפרט שהודגש הדבר במגילה שהחג נקבע "על כל הנלווים עליהם" אלו הגרים, שכלל לא היו אבותיהם באותו הנס]. כל אחד ממועדי ישראל יש לו תוכן יחודי בעצם אמונת ישראל, כאשר הנס שנעשה בו אינו אלא הגילוי של אותה נקודה אמונית כיצד היא באה לידי ביטוי אלוקי, והיא הסיבה לקביעת אותו מועד בנקודת זמן זו דוקא.

חג הפורים ענינו – "חג הזהות היהודית השורשית". המועד בו עם ישראל מזהה את עצמו כעם ה', וחי לכל הפחות יום אחד את חיי העולם הבא או ימות המשיח, בו החיים היהודיים המשותפים הם חיים של עם עצמאי החי על פי דת ישראל באהבה בשמחה ובשיתוף והתכללות, בשפע וכל טוב, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, חיים אמיתיים של עולם המתוקן במלכות ש-די, כפי שעוד נזכה במהרה בימינו.

משום כך תיקנו חכמים את כל אותן מצוות חברתיות, שתכליתן לאחד בין שדרות העם, עשירים ועניים, תלמידי חכמים ושאינם כאלו, השמחה פורצת גבולות מאחדת ומחברת ונותנת שפע ושמחה לכולם, כי כולנו עם אחד, בעל זהות ועצמאות משלו.

בכך יבואר גם ענין קבלת התורה מאהבה בימי הפורים, דבר הטעון ביאור, היאך אהבת הנס גורמת לקבלת התורה? באופן פשוט הביאור בזה הוא שמתוך פרץ ההודיה על נס הצלתם באו לידי אהבה גמורה לבורא עולם, ומכאן קבלת תורתו בשמחה וברצון, אבל לפי המתבאר יש בזה עומק נוסף. קבלת התורה מאהבה, ענינה קבלה מתוך הזדהות עמוקה עם התפיסה שכל מציאות חיינו הלאומית הגשמית היומיומית, הכל מכוון ומזוהה עם מלכות ה' וחיי התורה והמצוות, הדת והלאום דבר אחד הם ואינם מנותקים זה מזה. אהבה מקורה בתחושת השייכות וההזדהות[1].

ממילא, כל זמן שארץ ישראל אינה מונהגת על פי דת ישראל, נכון הדבר, רואים אנו בה ניסים גדולים דבר יום ביומו, ניצוצי גאולה והשגחה מופלאה של הארת פנים נהדרת בעצם היכולת לכונן בה חיים יהודיים למי שחפץ בכך, אבל הודיה על נס אינה ענין עם חג לאומי! החגים חנוכה ופורים ענינם הוא כינון זהות יהודית לאומית, וענין ה"זהות" בארץ ישראל כיום אינו דתי! לכן, אדרבה! כל שמחה לאומית כזו שאינה מבוססת ובנויה על מציאותינו כעם ה', עם אחד שכל ענינו שאיפתו ומגמתו לכונן חיים יהודיים מלאים עצמאיים על אדמת הקודש, אין לו ענין עם שמחת הפורים, אלא להיפך שותפות מלאה היא בסעודתו של אחשורוש… שמחה בלאומיות חילונית עקרה מתוכן, או שותפות בה, הוא בבחינת עיקר חסר מן הספר.

שמחת הפורים והגילוי הגדול שנעשה על ידי מרדכי היהודי ואסתר המלכה, לא היה רק נס הצלת הגופים, אלא היה ההכנה המוכרחת והטבעית לגאולה הבא לאחריה, כאשר זמן קצר מאוד לאחר אותו נס, עם ישראל שב לארצו ובונה את בית המקדש השני על ידי עזרא והנלוים אליו. כינון הזהות היהודית הוא המאפשר והמחייב את הגאולה, והוא הגילוי המיוחד של יום הפורים.

יה"ר, שבזכות ימי הפורים הבעל"ט וקיום מצוותיו, נזכה אף אנו לראות בימינו בבני בית המקדש והגאולה השלמה!

[1] מדברי הגמרא נראה כביכול האהבה היא היפך הכפייה, והשאלה בזה ידועה, שהרי כבר בזמן מתן תורה היתה קבלתם ברצון, שכן הקדימו נעשה לנשמע, וכבר דנו בזה התוס' ועוד ראשונים. ולפי המתבאר נראה שאהבה אינה המידה ההופכית של הכפייה, ההיפך מן הכפייה הוא הרצון, וזה אכן היה כבר במעמד הר סיני, אלא שגם רצון לעיתים חסר את תחושת השייכות והחיבור, עשוי הוא להיות נובע מאמונת השכל במציאות הבורא המחייבת קבלת תורה ומעוררת את הרצון לכך בהיותה רצון המאציל ותכלית קיום העולם, האהבה והחיבור נובעים מתחושת הרגש, על פיה כל הזהות האנושית והחיים הארציים והלאומיים הם סביב התורה ותכניה.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *