לתרומות לחץ כאן

פיקניק בשבת [חלק ב]

בס"ד

מאמר השבוע עוסק בשאלה מה מותר ומה אסור כשעורכים פיקניק או יוצאים לטבע בשבת?  האם מותר לרוץ על הדשא? מה הדין כאשר בודאות יתלש עשב בריצתו? מה הדין אם יתלש בודאות, אך לא בכל פסיעה יתלש עשב? ומה הדין כאשר יש נמלים רבות על הרצפה ובהליכתו הוא ירמוס חלק מהם? והאם יש הבדל אם בכל פסיעה האו רומס נמלים או שבמהלך הליכתו ירמסו אך לא בכל פסיעה? האם מותר לקחת פטריות הגדלות בטבע? או להסיר אצות הגדלות על סלע? מה הדין להסיע עגלת תינוק בשדה? זרוע או עומד לזריעה? והאם יתכן שעל הדשא יותר קל להסיע עגלת תינוק למרות שהוא עושה חריץ בקרקע? האם מותר להתנדנד בערסל התלוי באילן? ובאיזה אופן מותר? האם העירוב העירוני כולל את הפארק באופן אוטומטי? והאם הוא מוקף לדירה? האם מותר להריח פרח או פרי ריחני בטבע? והאם מותר להחזיק את הפרח המחובר? האם מותר להשליך גרעין בחוץ בשבת? ומה הדין בשנת השמיטה? בשאלות אלו ועוד במאמרנו השבוע.

פיקניק בשבת [חלק ב]

פרשות ויקהל פקודי עוסקות בעשיית המשכן בפועל, אולם בתחילת פרשת ויקהל חזרה התורה והזהירה (שמות לה ב): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת'. מכאן למדו חכמים שהתורה הזהירה שאת מלאכת המשכן אין לעשות ביום השבת, וכל המלאכות שנצרכו לעשיית המשכן, הם הם המלאכות האסורות בשבת. חכמים פירטו שהיו במשכן 39 מלאכות שונות, ומלאכות אלו נחשבות כמלאכות חשובות שנאסרו בשבת.

במאמר של שבוע שעבר פרשת ויקהל עסקנו בשאלה האם בשבת שמזג האויר מאפשר זאת ניתן לצאת לפארק או יער סמוך לבית ולערוך במקום פיקניק, ובכך לענג את השבת בחיק המשפחה באויר הצלול של הטבע. או שמא יש בכך בעיה? ואם כן כיצד נעשה זאת נכון?

יש מספר נושאים שיש לתת עליהם את הדעת בפיקניק בשבת, שבוע שעבר פתחנו עם הנושא שמוזכר בשולחן ערוך (או"ח סי' שלו סעיף ג) השקאת הגינה, ועסקנו האם מותר ליטול ידים בגינה, להשתמש בברזיה באופן ששאריות המים זורמים לקרקע הגינה, לרוקן שאריות של בקבוק בגינה, לירוק בגינה, או לעשות את צרכיו בין העצים, וכדומה. השבוע נשלים את המאמר עם בעיות נוספות שיש להזהר בעת פיקניק בחיק הטבע בשבת.

אינו מתכון ופסיק רישא

על מנת להרחיב בהלכות אלו, נשנן שוב כלל חשוב בהלכות שבת שהובא גם שבוע שעבר, אך נוגע למרבית הנושאים של השבוע, ונסכם אותו בקצרה:

להלכה נפסק שלא נאסר לעשות בשבת פעולה שהוא אינו מתכון לתוצאה האסורה, לדוגמא אדם שרץ על הדשא ותולש בכך עשב שהיא מלאכה האסורה בשבת, אולם אין בכוונתו לתלוש עשב, הדבר אינו אסור, אך אם בוודאות יתלש העשב בריצתו על הדשא, הדבר אסור, חכמים המשילו זאת לנער קטן משחק להנאתו בחגב [משחק נפוץ לקטנים באותם ימים] והוא חותך את ראשו של החגב, אולם הוא רוצה שהחגב ימשיך לחיות, אולם כרגע לצורך המשחק חשוב לו להניח את הראש במקום אחד והגוף במקום אחר, אף שהוא אינו מתכון כלל שהחגב ימות, הדבר אסור מהתורה, ואין על כך את ההיתר של אינו מתכוון. בלשון חז"ל הדבר נקרא 'פסיק רישא' כלומר שהנער חותך את ראש החגב אך אינו מתכוון שהחגב ימות.

כאשר האדם אינו רוצה את הפעולה

אולם יש תנאי נוסף לאסור פעולה שנעשה ב'פסיק רישא', כלומר שהוא אינו מתכון לכך אך היא תעשה בודאות, שהאדם גם שמח בכך שהפעולה נעשית. כלומר אם אדם רץ על גבי עשבים שוטים בגינתו, שהוא רוצה לעוקרם במוצאי שבת, והוא נהנה מכל עשב שנתלש מאליו, ובמקרה זה הדבר אסור מהתורה. אולם במקרה והאדם רץ על הדשא ומצטער שהדשא נהרס מעט ונתלשים עשבים, אולם ההנאה מהריצה חשובה לו יותר, אך היה מעדיף שלא יתלשו עשבים, במקרה זה לא נאמר הכלל של 'פסיק רישא'. ונחלקו האם גם באופן שלא אכפת לו, אין לו הנאה אך גם לא מפריע לו הדבר, האם גם במקרה זה נאמר הדין של 'פסיק רישא'. ראה שולחן ערוך (או"ח סי' שכ סעיף יח).

כעת נפרט מקרים שונים המצויים בשהות בגינה:

תלישת עשבים בריצה על הדשא

האם מותר לשחק על הדשא בשבת תופסת?

באופן עקרוני אסור לרוץ בשבת, אולם במקרה ומדובר בצעירים המתענגים מהריצה, והם עושים זאת לשם עונג שבת, הדבר מותר. (שו"ע סי' שא סעיף א-ב). אולם בריצה בדשא יש בעיה נוספת משום שהריצה לעיתים תולשת עשבים המחוברים לקרקע, מצד שני הוא אינו מתכוון לכך, וגם אינו רוצה לתלוש את הדשא, במקרה כזה הדבר מותר בתנאי שאינו 'פסיק רישא', כלומר במקרה והוא בודאי יתלוש דשא הדבר אסור, אולם במקרה ואין הדבר ברור שהוא יתלוש דשא הדבר מותר.

כאן נשאלת השאלה מה הגדרה שבודאי יתלש דשא, במקום שהאדם יודע שכאשר יעבור את הגינה הוא בודאי יתלוש כמה עשבים, אך בכל פסיעה ספציפית אין ודאות שהוא יתלוש עשב בפסיעה זו, הורה הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך (שמירת שבת כהלכתה פכ"ו הערה סב) שאם בכל פסיעה שהוא פוסע הוא בודאי יתלוש עשב, הדבר אסור, אולם אם יש ספק על כל פסיעה שמא בפסיעה זו הוא לא יתלוש שום עשב, אף שבמהלך כמה פסיעות בודאי יתלוש עשב, הדבר מותר.

השולחן ערוך (או"ח סי' שלו סעיף ג) פסק שמותר ללכת על עשבים בין אם הם לחים ובין אם הם יבשים, משום שאין ודאות שהוא יתלוש עשבים. אך המשנה ברורה (שם ס"ק כה ובבה"ל) כתב, שאם הוא רץ על דשא ארוך, הדבר אסור משום שבודאי יתלשו עשבים, והוסיף ויתכן שאף אם הוא הולך מהר על דשא ארוך אסור. למעשה הדבר תלוי מאד בסוג הדשא, אורכו, לחותו, סוג הנעל, מהירות ההליכה, ובמקרה של ספק ניתן לפבדוק ביום חול האם בכל פסיעה הוא בודאי תולש עשבים, או שרק לעיתים נתלש עשב ונדבק לנעל או לרגל.

עוד כתב המשנה ברורה (ס"ק כד) שבמקרה ונתלשו עשבים ונדבקו לרגלו או נעלו, העשבים מוקצה, ואסור לסלק אותם בידיו ממש, ולכן יסירם ע"י שמגרד את הרגל או הנעל על דבר אחר וכדומה.

תלישת פטריות בפארק בשבת

אדם שמטייל בפארק או בחורשה לאחר הגשמים, ומוצא פטריות אכילות, והוא רוצה ללקט אותם, למרות שהלכתית פטריות אינו נחשב דבר שמחובר לקרקע, [אף שיש לו שורשים מיקרוסקופים הדבר נחשב כדבר תלוש, ולכן מברכים עליו שהכל ולא בורא פרי האדמה]. ונשאלת השאלה אם הם תלושים האם מותר לתולשם בשבת?

בשולחן ערוך (או"ח סי' שלו סעיף ה) נפסק התולש פטריות או כל נבגים או אצות הגדלים על דבר מסוים, אף שאינם מחוברים, יש בכך איסור מהתורה משום שהוא עוקר דבר ממקום גידולו, והדבר נאסר כתולדה של תולש.

טלטול עגלה או שולחן כבד על גבי הקרקע

יש איסור לעשות חריצים בקרקע המיועדת לזריעה, אך אדם דוחף להנאתו עגלת תינוקות בשדה המיועדת לזריעה, אם לא ברור האם משקל העגלה תעשה חריצים בקרקע ותקל על מלאכת הזריעה, ולאדם אין שום כוונה לעשות כך, אין בכך איסור. אולם אם מדובר בקרקע רכה והעגלה בודאי תעשה בה חריצים, או שהאדם סוחב שם שולחן כבד מאד שבודאי תעשה חריצים, ותקל על הזריעה העתידית בקרקע, או לחילופין בקרקע זרועה תאפשר למים\אויר\מינרלים שונים להגיע לזרע בצורה מיטבית הדבר אסור, והוא חילול שבת גמור מהתורה, אף שהאדם לא התכוון לכך, בדיוק כפי שנער שחתך את ראש החגב חייב אף שהוא לא התכוון שהחגב ימות.

אמנם החזון איש (שביעית סי' יח סק"ב ד"ה ולפ"ז) כתב שקרקע זרועה אף שיש חרישה וריפוי הקרקע, הנזק לצמח גדול מהתועלת, ולכן איסור של חורש משום שלא השביח את הקרקע. ולפי זה אם רוצה להעביר עגלה על דשא במקרה והיא אינה תולשת בודאות את הדשא, למרות שהעגלה עושה חריץ בקרקע, אף שהיא מועילה למחזור הבא של הזריעה, הדבר נחשב סך הכל כנזק לקרקע, ואין כאן איסור של חורש.

פסיעה במקום נמלים

במקום שיש נמלים רבות המטיילות על הרצפה, ולא שייך לעבור במקום בלי לרמוס כמה מהם, הגאון רבי ניסים קרליץ (חוט שני ח"א קונ' מלאכת מחשבת אות ח) פסק שאם בכל פסיעה שהוא פוסע הוא בודאי יהרוג נמלה, הדבר אסור, אולם אם יש ספק על כל פסיעה שמא בפסיעה זו הוא לא יהרוג שום נמלה, אף שבמהלך כמה פסיעות בודאי יהרוג נמלה, הדבר מותר, כיון שהריגת נמלה היא רק איסור דרבנן, ובזה יש להקל כיון שאין כוונתו בכך, ובכל פעולה יחידנית כלומר כל פסיעה בפני עצמה אין כאן ודאות שהוא יעשה את האיסור – נחשב שאין פסיק רישא, והדבר מותר, ואף אינו צריך להתבונן על הקרקע שאין נמלים ואין חייב להתאמץ לצעוד רק במקום שאין נמלים.

שימוש באילן בפארק

יש איסור להשתמש באילן בשבת, ולכן אסור להשען על העץ ובודאי שלא לטפס עליו, וכן להשען על יתד התקוע בעץ, או ערסל התלוי על העץ.

אולם במקרה ויש מסמר ויתד התלוי בעץ, ומונח דבר על אותו יתד, מותר להשתמש באותו דבר, ולכן אם יש ערסל התלוי מערב שבת על וו התקוע בעץ, מותר להשתמש בערסל, אולם אסור בשבת להניח את הערסל על הוו, כיון שהוא משתמש בוו בשבת.

הגדרת עץ הוא כל צמח שאינו רך הגבוה 30 ס"מ.

עירוב בפארק

המשנה ברורה (סי' שלו ס"ק ל) עמד על בעיה נוספת בפארק וחורש טבעי, משום שלעיתים גודלו הוא 35 מטר על 35 מטר, ובמקרה כזה העירוב העירוני לא יעזור למקום זה, משום שהוא לא הוקף לדירה.

אמנם בפארק ציבורי כתב האגרות משה (ח"א סי' קלט סק"א) שנחשב שהוקף לדירה, משום שהוא נועד שבני העיר יאכלו שם, וישבו על הספסלים לנוח, ואף האמהות מנענעות את העגלות ומרדימות בכך את התינוקים, והדבר נחשב הוקף לדירה.

אמנם לעיתים מסיבות שונות המקום אינו כלול בעירוב, וצריך לברר פרט זו לפני שיוצאים לפארק או חורש טבעי. כמו כן כאשר יוצאים מחוץ לעיר מעט, יש לוודא שעדיין נמצאים בתוך תחום שבת [הרחבנו בכך במאמר בפרשת וישלח תשפ"א].

הרחת פרח מחובר

אדם שנמצא בפארק ורוצה להריח שיח ריחני המחובר לקרקע בלי לתלוש אותו, במקרה והפרח או העלים אינם ראויים לאכילה, מותר להריח ובלבד שיזהר שלא לתלוש אותם. אמנם במקרה ומדובר בדבר אכיל כגון פרי ריחני, אסור להריח אותו מחשש שמא יתלוש אותו בטעות. (שו"ע או"ח סי' שלו סעיף י משנה ברורה ס"ק מח).

במקרה והוא רוצה להחזיק את הצמח כדי להריחו היטב, כתב המשנה ברורה (סי' שלו ס"ק מח; רמ"א שם סעיף א ומשנה ברורה ס"ק יג-יד) שאם הצמח רך וגם אינו עתיד להתקשות, מותר, ובלבד שיזהר שלא לתולשו, אך אם הוא קשה או עתיד להתקשות אסור.

השלכת זרעים בגינה

אדם שסיים לאכול בגינה, האם מותר לו להשליך את הגרעינים על קרקע הגינה?

השולחן ערוך (או"ח סי' שלו סעיף ד) כתב שאסור להשליך זרעים במקום לח שהם יכולים לצמוח שם. המשנה ברורה (ס"ק לב) ביאר שיש שני חששות, אחד שהגרעין ינבט כאשר הוא שורה במקום לח, והשני שהוא יפול בחור באדמה ויתחיל לצמוח.

האחרונים עמדו על כך שיש כאן שני איסורים שונים ויש להם דינים שונים, יש איסור אחד להשליך זרעים במקום שהם יכולים לנבוט, ויש איסור נוסף להשליך זרעים במקום שהם להשריש בקרקע ולצמוח. [ראה נשמת אדם (שבת כלל יא סק"א); שבט הלוי (ח"ז סי' צד סק"ו); פסקי תשובות (סי' שלו אות יב); ועוד].

מצד אחד הגרעין מנביט הרבה יותר מהר מאשר הוא משריש שורשים בקרקע וצומח, וכן הוא מנביט גם כשאינו מונח בקרקע, אלא במקום רטוב ולח, ומצד שני הוא זקוק למקום לח במיוחד כדי להנביט. ואילו כדי שהגרעין יקלט בקרקע ויצמח יש צורך שהוא ישאר שם יותר זמן, וכן שהוא יקלט בתוך אדמה בין אדמה בקרקע, ובין אדמה בעציץ. ונפרט את החילוקים ההלכתיים בכך.

השלכת זרעים במקום שלא יצמח

השולחן ערוך (או"ח סי' שלו סעיף ד) כתב, שמותר להשליך זרעים למקום שלא יצמח, והביא שני דוגמאות: א. שמשליך לתרנגולים כמות מועטת של זרעים שהם יסיימו אותו תוך יומיים, ולכן אף שהזרעים יכולים להקלט בקרקע ולצמוח שם, כיון שאנחנו משערים שהתרנגולים ינקרו וימצאו את כל הזרעים לפני שהם יספיקו להשריש בקרקע, הדבר מותר. ב. כשמשליך את הגרעינים במקום שאנשים עוברים שם תמיד, ומונעים בכך מהגרעין לצמוח.

המשנה ברורה (ס"ק לג) כתב שאם משליך כמות של זרעים שהתרנגולים יאכלו אותו בשלשה ימים הדבר אסור, שהרי נחלקו הפוסקים (יו"ד סי' רצג סעיף ג פתחי תשובה סק"ד-ה) האם זרע של תבואה נקלטת ומושרשת בקרקע לאחר חודש מהזריעה, לאחר שבועיים, או לאחר 3 ימים, ולכן יש להחמיר שלא להשאיר בקרקע גרעין שיאכל ע"י התרנגולים רק לאחר 3 ימים, משום שבינתים הגרעין כבר הספיקה להשריש.

[מסתבר שהמחלוקת אינה מציאותית, אלא מחלוקת על איזה שלב ורמה של השרשה הגרעין הדבר כבר נחשב מבחינה הלכתית שהזרע השריש בקרקע].

אמנם בשבט הלוי (ח"ז סי' קפ סק"א) כתב שהאיסור הוא רק במקום שבמציאות קרוב הדבר שהגרעין יקלט באדמה ויצמיח, אולם הזורק גרעין של אפרסק על הגינה, ואין כוונתו לזרוע את הגרעין אלא רק להשליכו, כיון שלא מסתבר שיצמח מכך עץ, אין בכך איסור, ככל דבר שאינו מתכון ואינו 'פסיק רישא', ורק גרעין שהשלכתו לגינה קרוב הדבר יצמח מעט אסורה, למשל שמשליך גרעין של צמח הנובט בקלות יתירה, ובפרט כשהגינה לחה.

השלכת זרעונים וגרעינים במקום שיכולים לנבוט

אולם כל זה לגבי מקום שהגרעים יכול לצמוח בו, אולם במקום שמחמת לחותו הגרעין יכול לנבוט, ובסוג גרעינים שנוטה לנבוט כאשר הוא שרוי במקום לח, כתב המגן אברהם (סי' שלו ס"ק יב; שעה"צ ס"ק מו) שגם בחצי יום הוא כבר מתחיל להשריש, ולכן אסור להשרות חיטים ושעורים או גריעיני תבואה וקטניות במים או במקום לח גם למשך חצי יום. אמנם הנשמת אדם (שבת כלל יא סק"א; משנ"ב ס"ק נא) כתב שבמקרה ואין לו כוונה שהגרעינים ינבטו, אלא משרה אותם שהבהמות יאכלו אותם, ובדעתו לתת אותם לבהמות לפני שהם נובטים, ניתן להשרות אף מעט יותר מחצי יום.

אמנם שניהם מודים שאם משרה את הגרעינים כדי שהם ינבטו, משום שרוצה להכין מהם בירה וצריך שהגריענים ינבטו ויצרו שמרי בירה, או שרוצה לאכול נבטים, אסור להשרות אותם כלל במים.

בשנת השביעית

השנה שהוא שנת השמיטה נשאלת השאלה האם אדם שסיים לאכול פרי או ירק, מותר לו להשליך את הגרעינין בשדה או בגינה בארץ ישראל, מחשש שמא הוא זורע בשנת השמיטה, דבר שאסור לעשותו.

וכתב המרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א (דרך אמונה צה"ל שמיטה פ"א ס"ק יח) שהחזון איש היה נזהר בשנת השמיטה שלא לזרוק גרעינים למקום שיכול להשתרש באדמה ולצמוח. אמנם בשבט הלוי (ח"ז סי' קפ סק"א) כתב שהדברים אמורים רק כאשר סביר הדבר שהגרעין יקלט, אך באופן שרחוק הדבר שהגרעין יקלט, אינו מתכוון ואינו פסיק רישא, והדבר מותר גם בשנת השמיטה.

והוסיף עוד ששנת שמיטה קלה יותר מאשר שבת, משום שגרעין שלא ישריש אך יתחיל לנבוט מעל הקרקע, בשבת אסור, אך בשביעית מותר להשליכו למקום כזה, כשאין כוונתו לזרוע.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.