בס"ד

ברשה נלמד כי איסורי שבת הם אותם מלאכות שהוצרכו לעשותם במשכן, מאמרנו השבוע עוסק האם וכיצד ניתן לעשות פיקניק בשבת בגינה פרטית או ציבורית או בחורשה טבעית, המאמר מתחלק לשני חלקים, חלק ראשון השובע נתמקד כיצד ניטול ידים נשתה מהברזיה בלי חשש שהמים משקים את הצומח? האם מותר ליטול ידים על דשא, כאשר אני לא רוצה להשקות את הדשא, אלא רק ליטול ידים? איזה הבדל יש לי שייך הדשא? מהו הבדל בין דשא של חבר קרוב לסתם אדם? מה דינו של גינה ציבורית? האם מותר להתפנות מעל צמחים? האם מותר לשתות כשמי הברזיה נשפכים בסופו של דבר לצמחים? ומה הדין לרוקן שאריות בקבוק? האם יש הבדל מה הבקבוק הכיל? מה הדין כשהאדמה רוויה? והאם יש לנו דרך לדעת זאת? ומה הדין ביום השנה שהיא שנת השמיטה? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

פיקניק בשבת [חלק א]

פרשת השבוע עוסקת בעשיית המשכן בפועל, אולם בתחילת הפרשה חזרה התורה והזהירה (שמות לה ב): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה', כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת'. חכמים למדו מכאן שהתורה הזהירה שאת מלאכת המשכן אין לעשות ביום השבת, וכל המלאכות שנצרכו לעשיית המשכן, הם הם המלאכות האסורות בשבת. חכמים פירטו שהיו במשכן 39 מלאכות שונות, ומלאכות אלו נחשבות כמלאכות חשובות שנאסרו בשבת.

מאמרנו השבוע עוסק בשאלה האם בשבת שמזג האויר מאפשר זאת ניתן לצאת לפארק או יער סמוך לבית ולערוך במקום פיקניק, ובכך לענג את השבת בחיק המשפחה באויר הצלול של הטבע. או שמא יש בכך בעיה? ואם כן כיצד נעשה זאת נכון?

יש מספר נושאים שיש לתת עליהם את הדעת בפיקניק בשבת, השבוע נפתח עם הנושא שמוזכר בשולחן ערוך (או"ח סי' שלו סעיף ג) השקאת הגינה, ושבוע הבא נשלים את המאמר עם בעיות נוספות שיש להזהר בעת פיקניק בחיק הטבע בשבת.

שפיכת מים בגינה

בשולחן ערוך (או"ח סי' שלו סעיף ג) נאמר שאדם האוכל בגינה חייב להזהר שלא ליטול את ידיו לסעודה מעל גבי עשבים הצומחים שם, משום שהוא משקה אותם. הרמ"א הוסיף כיון שקשה להזהר בשעת האכילה שלא לשפוך מים על הצמחים, טוב להחמיר ולהמנע מלאכול בגינה בשבת. במאמרנו נרחיב את ההלכות בפרט זה.

אינו מתכון ופסיק רישא

על מנת להרחיב בהלכות אלו, עלינו להקדים כלל ידוע בהלכות שבת, שכדאי לשנן אותו כעת שוב.

יש מחלוקת בין רבי יהודה ורבי שמעון במקרה ואדם עושה פעולה בשבת שאין בה אחד ממלאכות המשכן, אולם כתוצאה מכך נעשה פעולה שיש בה מלאכת שבת, לדוגמא: אדם נוטל את ידיו לסעודה ואין בכך איסור, אולם המים נשפכים על גבי הגינה ומשקים אותה בשבת, שהוא מלאכה האסורה בשבת, אדם דוחף להנאתו את עגלת התינוק בחורשה, אולם העגלה יוצרת חריצים בקרקע ומכינה אותה לזריעה פעולה האסור משום מלאכת חורש. רבי יהודה אוסר פעולות אלו אף שאינו מתכון כלל, ואילו רבי שמעון מתיר זאת, וסובר שרק מלאכה שהאדם מתכון לעשותה נאסרה בשבת. להלכה נפסק כדעת רבי שמעון.

אולם גם רבי שמעון אוסר במקרה והוא אינו מתכון לעשיית המלאכה אולם אין אפשרות אחרת, והפעולה בודאי תגרום למלאכה, הדוגמא שהגמרא הביאה היא "פסיק רישא ולא ימות", כלומר נער קטן משחק להנאתו בחגב [משחק נפוץ לקטנים באותם ימים] והוא חותך את ראשו של החגב, אולם הוא רוצה שהחגב ימשיך לחיות, אולם כרגע לצורך המשחק חשוב לו להניח את הראש במקום אחד והגוף במקום אחר, אף שהוא אינו מתכון כלל שהחגב ימות, הדבר אסור מהתורה, ואין על כך את ההיתר של אינו מתכוון.

ולכן בדוגמאות שהובאו לעיל, אם אדם דוחף להנאתו עגלת תינוקות בשדה המיועדת לחרישה, אולם לא ברור האם משקל העגלה תעשה חריצים בקרקע ותקל על מלאכת הזריעה, ולאדם אין שום כוונה לעשות כך, אין בכך איסור אף אם בפועל בסופו של דבר העגלה תחרוש את השדה. אולם אם מדובר בקרקע רכה והעגלה כבדה ובודאי תעשה בה חריצים, או שהאדם סוחב שם שולחן כבד מאד שבודאי תעשה חריצים, ותקל על הזריעה העתידית בקרקע, או לחילופין בקרקע זרועה תאפשר למים\אויר\מינרלים שונים להגיע לזרע בצורה מיטבית הדבר אסור, והוא חילול שבת גמור מהתורה, אף שהאדם לא התכוון לכך, בדיוק כפי שנער שחתך את ראש החגב חייב – אף שהוא לא התכוון שהחגב ימות. ולכן כאשר רוצים להגדיר מלאכה שתעשה בודאות, ולכן אין היתר שאינו מתכוון, משתמשים בביטוי "פסיק רישא".

וכן אדם שנוטל את ידיו בגינתו, אולם הוא נוטל את ידיו על מקום מרוצף או בתוך כלי, ולא ברור שחלק מהמים יגיעו לחלק הזרוע בגינה, והוא גם אינו מתכון לכך אין בכך איסור. אולם אם הוא נוטל את ידיו מעל לצמחים, אף שאין לו כוונה להשקות אותם, יש בזה חילול שבת גמור מהתורה.

כאשר האדם אינו רוצה את הפעולה

אולם יש תנאי נוסף לאסור פעולה שנעשה בפסק רישא, כלומר שהוא אינו מתכון לכך אך היא תעשה בודאות, שהאדם גם שמח בכך שהפעולה נעשית. כלומר אם אדם סוחב שולחן בשדה שהוא מתכנן לזרוע אותה, ובודאי השדה תחרש מעט ותהיה מעט יותר נוחה לזריעה, אף שהאדם אינו מתכון לכך, והוא לא משקיע מאמץ לסחוב שולחן עבור תוצאה זו, אולם הוא ישמח אם אכן הדבר יקרה, הדבר אסור מהתורה. אולם במקרה והאדם אינו סוחב שולחן בשדה של אדם שלא אכפת לו ממנו כלל, ולא מעניין אותו האם יהיה לאדם זה יותר נח לזרוע, נחלקו האם גם בכך נאמר דין פסיק רישא. ראה שולחן ערוך (או"ח סי' שכ סעיף יח).

באיזה גינה יש איסור בשפיכת מים על זרעים

אדם שנוטל ידיו על הקרקע, והוא אינו מתכוון שהעשבים יצמחו היטב, אם מדובר בגינתו הפרטית או אף של חברו האהוב, ולכן אם אכן העשבים יגדלו היטב הדבר נחשב צורך של האדם, וזה אסור משום "פסיק רישא".

אך המשנה ברורה (או"ח סי' שלו ס"ק כז) כתב שיש מתירים אם אדם נוטל ידיו על שדה של אדם אחר שאין לו שום ענין שהמקום יצמח, [אף שהוא מפרגן לכל אדם שהגינה שלו תהיה מטופחת], אולם סיים שלמעשה לכתחילה אין להתיר גם "פסיק רישא דלא ניחא ליה" – דבר שבודאות יקרה אך הוא אינו מעוניין בתוצאה, ולכן גם מקרה זה אסור לכתחילה.

וכמובן שאף בחצרו הפרטית, כאשר גדלים עשבי בר וקוצים, אשר צמיחתם מפריעה לאדם, אולם אין לו מקום אחר ליטול את ידיו, דינו קל יותר, ויש מתירים, אך להלכה לכתחילה יש להמנע מכך.

באז נדברו (ח"ו סי' לז תשו' ג) כתב, שגם בגינה ציבורית שהוא רוצה שהגינה תהיה מטופחת ומלאה דשא, והוא נהנה מכך, הדבר נחשב גינה של אדם שהוא אוהב, וזה אסור.

אמנם כשאדם מזדמן במקרה לגינה במקום שאינו עתיד להיות שם בקרוב שוב, אף שהוא מפרגן לכל גינה שתהיה מטופחת, אינו מוגדר כהנאה שלו, ודינו כגינת אדם זר.

קרקע שהשקו אותה כל צרכה

היראים (סי' רעד) כתב שדין זה אמור בקיץ, שאז בודאי השקיה מועילה לזריעה, אך בחורף אין תועלת בהשקיה השדה, וכשאינו מתכוון אין איסור. למעשה בימינו קשה לתת כללים של קיץ וחורף, אך בכף החיים (או"ח סי' שלו ס"ק כט) כתב שלאחר שהשדה רוויה אין איסור להשקות את השדה, לפי שריבוי המים רק מקלקלים את השדה. ולכן כתב הגאון רבי ניסים קרליץ (ח"א פ"י סק"ד) שאם ידוע בצורה ברורה שאכן המים מזיקים, אין צורך להקפיד שלא ישפך מים על העשבים.

לדוגמא במקום שיש גנן המשקה את השדה כל צרכה בצורה מדויקת, או בחורף כשיורדים גשמים, וידוע שהשקיה נוספת כעת גורמת נזק לצמחים, אין חשש. וכן מצוי בגינה ציבורית שבאיזור הברזיה ניתן לראות שהצמחיה דלילה יותר עקב הנזק שגורמים עודף המים, ובמקרה כזה אין חשש שנשפך מעט מים לקרקע.

עוד כתב ההר צבי (או"ח סי' קלה) והובא בשמירת שבת כהלכתה (פכ"ו הערה כא) שאם השדה כעת רוויה, אך עודף המים לגרום תועלת לצמחים לאחר שבת, אין בכך איסור. ולכן במקום שיש למשל שלולית ליד הברזיה או בגינה, והוא נוטל שם את ידיו, אינו צריך לחשוש שהמים שישפוך עכשיו יסייעו לצמחים בעוד כמה ימים כשהמים הקיימים יתייבשו, כיון שהדבר יקרה לאחר השבת, ואין כאן פעולת השקיה בשבת. ולפחות במקום שאינו מתכון וגם אינו דרך השקיה, אפשר להתיר.

אמנם במקרה ויש צמחיה רבה ליד הברזיה אלא שריבוי המים גורם לצמחיה לגדול יותר מדי, וגדל פרא ואינו יפה כשאר הגינה, הדבר תלוי בשיטות לעיל, לדעת הסוברים שכאשר הצמיחה מפריעה לו, ואינו מתכוון, מותר, כאן הדבר מותר, אולם לשיטות שגם כאשר אינו רוצה שיצמח לכתחילה יש להמנע, אף כאן יש להמנע.

ברזיה או אסלה שמימיו מגיעים בסופו של דבר לצמחיה

אחד השאלות המצויות הוא לשתות בגינה ציבורית, כאשר המים מהברזיה בסופו של דבר נשפכים לאיזור הצמחיה, והאם הדבר אינו נחשב שמשקה את השדה?

הר צבי (או"ח ח"א סי' רז; טל הרים זורע ד) והגאון רבי שלמה זלמן אויערבך (שמירת שבת כהלכתה פי"ב סעי' יט) התירו כשהמים אינם נשפכים ישירות, משום שהוא רק גרמא. וכן אין איסור של הוצאה (ראה שו"ע סי' שנז סעי' א' ומשנה ברורה סק"ח), אם המים של נשפכים ישירות לרשות הרבים, אלא מתעכבים בדרך.

איסורים נוספים בשפיכת מים בפארק או בחורשה טבעית

אולם גם כאשר אדם נוטל ידיו על קרקע שאין בה כרגע צמחים, כתב המשנה ברורה (סי' שלו שעה"צ ס"ק יח) שיש איסור לשפוך מים, משום שהמים מרכך את הקרקע ומכינו לזריעה, והדבר אסור משום חורש. דוגמא מצויה אדם שנמצא בפארק שהעשב במקום נהרס כבר ואינו קיים, אולם העירייה עומדת לזרוע את המקום שוב בעשב, או מקום שהוכן כבר לזריעת עשב או צמחים, אולם עדיין לא הספיקו לזרוע שם כלום.

אולם החתם סופר (הג' שו"ע או"ח סי' שלו מג"א סק"ז; סי' רנב מג"א סק"כ) כתבו שאם הקרקע תייבש ותתקשה לפני שיזרעו אותה, אין תועלת בשפיכת המים הללו, והדבר נחשב כקרקע שאינה עומדת לזריעה. [וראה אגלי טל (זורע סי' יד)]. וע"פ זה כתב הגאון רבי ניסים קרליץ (חוט שני שבת ח"א פ"י סק"א) שמותר ליטול ידיו באופן שאינו מתכון להכשיר את הקרקע לזריעה, משום שמסתבר שעד הזריעה לא יהיה תועלת מנטילתו.

במקרה והוא יוצר בוץ ע"י שפיכת המים, יש איסור נוסף משום שיצירת בוץ אסורה משום לישה, וכתב המשנה ברורה (סי' שכא ס"ק נז) שלכן אין להשתין על קרקע רכה, אף שאינו מתכון ליצור בוץ יש בכך פסיק רישא. אמנם המשנה ברורה הוסיף שבמקום הצורך אפשר להקל כשאינו רוצה כלל את הבוץ שנוצר. אך האיסור הוא רק במציאות שאכן נוצר בוץ, וראה שמירת שבת כהלכתה (פכ"ג הערה כ) בשם הגרש"ז אויערבך.

שפיכת משקים שונים בגינה

כאשר אדם שותה בגינה מיץ או משקה אחר, ונשאר מעט בכוס או בבקבוק והוא רוצה לרוקן את הכוס או הבקבוק, הדבר תלוי האם המשקה הנשפך יכול להצמיח את העשבים.

המשנה ברורה כתב שמי דבש [משקה המקובל בזמנם שנותר מבישול מים ודבש ותסיסה קלה] ובירה המכילים מים בודאי מצמיחים, וכן נראה בשתיה קלה של ימינו המכילה מים, אלא אם הוא שמע מגנן מקצועי שסוג שתיה זו מכיל חומצות במזיקות לצמח. ואילו יין שהוא חזק והאלכוהול שורף את הצמחים מותר, וכן כל משקה המכיל אחוז גבוה של אלכוהול.

לגבי שאר המשקים כדוגמת מיץ טבעי, שמן, ועוד, המשנה ברורה (סי' שלו ס"ק כט) כתב בשם המגן אברהם שצריך לחשוש שהם מצמיחים. אולם הוסיף (שעה"צ ס"ק כה) שיש להתיר בגינה של חברו שאין לו ענין שהצמחים יצמחו, וכל שכן אם מדובר בעשבי בר בחצרו, שהוא רוצה שהם לא יצמחו.

עוד התיר הגאון רבי ניסים קרליץ (חוט שני פ"י סק"ד) לירוק על גינה, וכן אדם שנרטב ונוטף משערותיו וזקנו טיפות מים אינו צריך להקפיד אם מעט מים נופל על צמחים, משום שאינו דרך השקיה בכך, ואינו מתכון, ובפרט במקום שאין לו ענין שהצמחים יצמחו.

עשיית צרכיו

השולחן ערוך (או"ח סי' שלו סעיף ג) פסק שמותר להטיל מי רגלים על צמחים, כיון שהחומציות שבהם מזיקה לצמח. אך התפארת ישראל (כלכלת השבת, זורע) כתב שבימינו אסור לעשות צרכיו על גבי צמחים, כיון שהמדע בימינו גילה שהדבר מסייע לזיבול הקרקע ולצמח, ובהכרח צריך לומר שהשתנה הטבע. אך המשנה ברורה (סי' שלו סעיף ג בה"ל ד"ה או) הכריע שהדבר מותר.

החזון איש (שביעית סי' יח סק"ב ד"ה ולפ"ז) כתב שבקרקע זרועה אף שיש חרישה וריפוי הקרקע ע"י מי הרגלים, הנזק לצמח גדול מהתועלת, אולם בקרקע העומדת לזריעה, התועלת של הרפיית הקרקע גדולה מהנזק שהחומציות של מי הרגלים גורמים לקרקע, ואסור. אך במקום כבוד הבריות אף אם יש מלאכת חרישה, כיון שהוא "כלאחר יד" – אין הדרך לחרוש ולהרפות כך את הקרקע, התירו באינו מתכון, אף אם יש "פסיק רישא" ויש בודאי תועלת לקרקע.

סיכום ההלכות

בכל מקום כשאדם רוצה ליטול ידו, או שיש לו מעט מים בבקבוק ורצה לרוקן את הבקבוק, יש חילול שבת גמור לשפוך את המים למקום מתוך מחשבה שהוא יעזור לצמח, אף שעיקר המטרה שלו הוא ליטול את ידיו או לרוקן את הבקבוק, מכיון שהוא מכוון את שפיכת המים למקום שיעזור לצמח, אף אם מדובר במקום שלא אכפת לו כלל האם הצמחים יצמחו, והוא מרוקן את המים מעל צמח מתוך הרגל שמים שופכים לצמחים כדי שיגדלו.

במקרה ואין לו כוונה שהדבר יסייע לצמח, ואף לא ברור שיגיעו מים לצמח, לדוגמא כשאדם שותה מברזיה שיתכן והמים ישפכו לדשא מסביב, ויתכן שלא, או שהוא נוטל את ידיו לתוך כלי ורק יתכן שמעט ישפך מחוץ לכלי, אין בכך איסור, כיון שאינו מתכון ואינו "פסיק רישא".

במקרה ואין לו כוונה שהדבר יסייע לצמח, אך ברור שיגיעו מים לצמח, ומדובר בגינה פרטית שלו, או גינת חבר שהוא אוהב, או גינה ציבורית שהוא נהנה מכך שהיא תהיה מטופחת, והצמחים זקוקים למים, יש בכך חילול שבת גמור.

במקום שלא אכפת לו האם הצמחים יצמחו במקום [גם אם הוא אדם טוב והוא מפרגן לכלום שכל העולם יהיה יפה] יש מחלוקת האם נאסר שפיכת מים ללא כוונה. והמשנה ברורה כתב שלכתחילה יש להמנע מכך.

במקרה והמים אינם מסייעים לצמח, כיון שהקרקע כבר רוויה, לדוגמא לאחר הגשם, או במקום שהושקה היטב, וברור שתוספת מים אינם מסייעים לצמח, אין איסור.

שפיכת מים על קרקע יבשה העומדת לזריעה, במידה וכמות המים תקל על הזריעה לאחר השבת, אסור, אולם אם עד שיבואו לזרוע במקום לא תהיה השפעה למים אין איסור.

שפיכת מים בקרקע יבשה היוצר בוץ וטיט, במקום שיש לו ענין בבוץ יש בכך חילול שבת גמור, אך גם כשאין לו שום ענין בבוץ, לכתחילה יש להמנע מכך. אולם כששותה מברזיה ולא ברור שיווצר בוץ חדש, אין איסור.

עשיית צרכיו במקום של צמחים, כל עוד ואין לו כוונה לסייע לצמחים, ואין לו ידיעה שהדבר מסייע לצמחים הללו, הוא יכול לסמוך על השיטות שהדבר מזיק לצמחים. אך בקרקע העומדת לזריעה צריך שאינו מרכך את הקרקע ומסייע להכנתה לזריעה, וכן שאינו יוצר בוץ. אמנם כשאין לו כוונה לכך ואינו רוצה בתוצאה, במקום הצורך אפשר להקל בצירוף שאין זה הדרך להכין את הקרקע לזריעה או הדרך ללוש עפר במשקה, וכאשר זה אינו דרך המלאכה ואינו רוצה בתוצאה ואינו מתכון לכך, ניתן להקל בקום הצורך.

כיון שמצוי הרבה תקלות בענין כתב הרמ"א (או"ח סי' שלו סעיף ג) שטוב שלא לאכול בגינה, כיון שקשה להזהר. אמנם במשנה ברורה (סי' שלו סק"ל) מבואר שבגינה של חברו שאין לו ענין שהצמחים יצמחו, אף שלכתחילה צריך להזהר שלא יגיע מים, אין צריך להחמיר שלא לאכול שם שמא יכשל.

בערוך השולחן (או"ח סי' שלו סעיף כב) סיים את הלכות הללו שהנזהר מלאכול בגינה כדי שלא יכשל, זכות השבת יגן עליו.

בשנת השביעית

במאמר המוסגר נציין בקצרה כי השנה שנת השביעית יש להזהר שלא להשקות את הצמחים בארץ ישראל, גם בימות החול, אולם יש כמה פרטים שבהם הלכות שבת שונות מהלכות שביעית, והלכות אלו מצריכים מאמר בפני עצמו. [וראה דרך אמונה (שמיטה פ"א צה"ל ס"ק יח)].

במאמר של שבוע הבא נפרט על חששות נוספים ודברים נוספים שעלינו להזהר בפיקניק בשבת בפארק או חורשה טבעית.