לתרומות לחץ כאן

כיסוי הערוה בברית מילה

שאלה:

איך אפשר למול בביכנ"ס למה לא חל על זה איסור גילוי ערוה מול ספרי קודש וכ"ש בבית מקדש מעט?
איך אפשר לברך על המילה מול הערווה המגולה ולאחר שהמוהל נגע בערווה ולא נטל ידיו?

תשובה:

שאלותיך שאלת חכם הן, ובספר משנת הגר לרבי משה קליין עסק בכך בהרחבה, בס"ד אנחנו עוסקים כעת בעריכתו של הספר מחדש, נושא זה עדיין לא נעשתה בו עריכה מחודשת, אבל אני מצרף לך מהספר הקיים:

כיסוי הערוה בשעת המילה במילת גדול ובמילת קטן

בשו"ע (הל' מילת עבדים סי' רסז סעי' יג) כתב גבי מילת עבדים: "צריך לכסות ערותו בשעת הברכה כיון שהוא גדול". והיינו, דכיון שעבד או גר זה הנימול עתה הוא גדול ואסור להזכיר כנגד ערותו דבר שבקדושה, דכתיב: "ולא יראה בך ערות דבר", יש לכסות ערותו בשעת המילה. (בפרטי הלכה זו עיין שו"ע או"ח סי' עה).

מיהו, לענין מילת קטן הכרעת השו"ע (סי' רסה סעי' ח) שאין צריך לכסות ערותו בשעת הברכה (ודלא כב"ח שם בשם ראבי"ה שכתב להחמיר בזה היכא דאפשר), ויש לבאר מה חילוק יש בדבר.

והנה, אף דבהל' מילת גרים לא הביא השו"ע הלכה זו, אין ללמוד מכאן לחלק בין מילת עבדים למילת גרים, דהא חד טעמא להו, אלא דכנראה סמך השו"ע עמש"כ בהל' עבדים, ולא חש לחזור ולשנות דבריו, נבאר הדברים בקצרה.

 

מקור הדברים

מקורה של הלכה זו הוא בדברי הרי"ף (שבת נה ע"ב מדפי הרי"ף), שכתב: "ומאן דמהל גר ועבד, ניכסי ערוה וניבריך על המילה, והדר לימהול". מדבריו למדנו, שדוקא במילת גר ועבד שנימולים בגדלותם צריך לכסות את הערוה בשעת הברכה, אבל במילת קטן אין צריך לכסות ערותו. וצ"ב מהו יסוד חילוק זה.

ואכן, יש מן הראשונים שחלקו על שיטת הרי"ף בזה, ונקטו שגם במילת קטן צריך המוהל לכסות את הערוה קודם הברכה, הובאו דבריהם ברא"ש (ברכות פ"ג סי' נב) ובטור סו"ס רסה.

 

באור הטעם שלא הקפידו על כיסוי ערוה בשעת מילת קטן והנפק"מ בזה

ובבאור הטעם שלא הקפידו על כיסוי הערוה בשעת המילה בקטן, כתב הרא"ש שם בשני אופנים:

א. בשם רבינו יונה כתב, שערות קטן בן ח' ימים אינה נחשבת ערוה, ומותר להזכיר כנגדה דברי קדושה.

ב. עוד כתב לחדש, דכיון שהמקור לאיסור הזכרת דברי קדושה כנגד ערוה למדנו מן הפסוק "ולא יראה בך ערות דבר וכו' והיה מחניך קדוש", כאן שגילוי הערוה נעשה לצורך תיקונה וקדושתה, אין הדבר מחסר ב"קדושת המחנה", ומותר לברך כנגדה.

ובדברי חמודות שם לבעל התוס' יו"ט כתב דשתי נפק"מ יש בין שני פירושים אלו:

א. לטעם הראשון שערות קטן בן ח' ימים אינה נחשבת ערוה, נמצא שבמילת גר או עבד גדולים צריך לכסות את הערוה בשעת הברכה, וכמו שחילק הרי"ף. לעומת זאת לטעם השני שיסודה הקולא בזה הוא משום סיבת גילויה של הערוה, גם במילת גדול א"צ לכסות את הערוה כיון שגילויה היה לצורך קיום מצות מילה.

ב.  נפק"מ נוספת יש בזה, האם מותרת אמירת קריאת שמע או שאר ברכות כנגד ערות קטן בן ח' ימים. לטעם הראשון שערותו אינה בכלל האיסור ד"לא יראה בך", ה"ה שמותר לקרות את שמע כנגדה, אבל לטעם השני, דוקא כאשר נתגלתה לצורך המילה התירו, אבל אם נתגלתה ערותו שלא לצורך מצוה אסור לקרות את שמע כנגדה, דערות קטן נמי ערוה היא. נמצא לפי זה, דהרי"ף נקט כפירושו הראשון של רבינו יונה, ולפיכך חילק בין מילת גדול למילת קטן.

בשיטת הטור בזה נסתפק הדרישה (סו"ס רסה ס"ק ח), דמעצם לשונו של הטור שהזכיר רק את טעמו של רבינו יונה ולא הזכיר כלל את טעמו של הרא"ש, משמע שהכריע בזה כדעת הרי"ף, מאידך, מסתימת לשון הטור באו"ח סי' עה, שלא הזכיר להתיר אמירת ק"ש כנגד ערות קטן משמע שלמד כשיטת אביו הרא"ש, שדוקא במילה התירו, וא"כ צ"ע דדבריו סותרים אלו את אלו.

וכתב לפרש, שלדעת הטור שני הטעמים נצרכים, דלעולם לא התירו הזכרת דבר שבקדושה כנגד ערוה אלא במילת קטן ולא במילת גדול, אולם גם בקטן לא התירו אלא בשעת קיום מצות מילה שאין בזה חסרון משום "והיה מחניך קדוש", ולא בשעת אמירת ק"ש ושאר ברכות.

ולענין הלכה הכריע הבית יוסף (או"ח סי' עה) בזה כדעת המחמירים, שלענין אמירת קר"ש אין להקל לקרות כנגד ערות קטן, וציין שכן היא גם דעת הרמב"ם (הל' ק"ש פ"ג הל' טז), אלא שסיים דבדיעבד אם קרא כנגדו אין מחזירין אותו, הואיל ויש לסמוך על כל הנהו רבוותא שהקלו בזה. אולם בדרכי משה שם נקט שאף לכתחילה יש לסמוך להקל בזה דערות קטן לא חשיבא ערוה.

אמנם, אף שכתב שם הרמ"א שאינו רואה טעם להחמיר בזה, רבים מגדולי פוסקי קהילות אשכנז חששו בזה לשיטת השו"ע, ראה מש"כ בזה החיי אדם (כלל ד סעי' א), אליה רבה (ס"ק ו) בשיטת הלבוש והרדב"ז (ח"ב סי' רס), ובקיצור שו"ע (סי' ה סעי' טו).

 

ביאור שיטת הרמב"ם בזה

הנה נתבאר, דהטעם שלגבי ברכת המילה התיר הרמב"ם לברך כנגד ערות קטן (ראה הל' מילה פ"ג הל' ה) ואילו לגבי אמירת קריאת שמע סבר שאין לחלק בזה בין ערות קטן לערות גדול, משום דהכל הולך אחר התכלית, וכיון שנתגלתה הערוה לצורך קיום מצוה סבר שמותר להזכיר כנגדה דבר שבקדושה, משא"כ גבי קריאת שמע שגילוי הערוה לא נעשה לצורך מצוה אין להזכיר כנגדה דבר שבקדושה.

אכן, בתשובות הרדב"ז (ח"א ללשונות הרמב"ם סי' נה) עמד אף הוא על חילוק זה שמצינו בדברי הרמב"ם אלו, ופירש דברים בכמה אופנים שונים:

א. שאני קריאת שמע דבעיא כוונה יתירה יותר משאר ברכות וע"כ יש להחמיר בה יותר, שמא תטרד כוונתו מחמת ראיית הערוה.

ב. שאני מוהל דרגיל טובא בראיית ערות קטן וגם טרוד במלאכתו, וע"כ אין לחוש בראייתו שמא יבוא לידי הרהור[1], משא"כ סתם בני אדם. (והיינו, דמשום והיה מחניך קדוש מותר בכל גווני, דערות קטן אינה ערוה, אלא שמשום חשש הרהור יש לאסור, ובזה יש להקל במוהל מן הטעמים הנ"ל).

ג. אמירת קריאת שמע בג' פרשיותיה נמשכת זמן רב וע"כ יש להחמיר בה יותר מאמירת ברכה שזמנה קצר ולא חיישינן שמא תופרע כוונתו מחמת ראייתו.

נמצא, דלפירושו הראשון והאחרון חומרא מיוחדת היא בקריאת שמע, אולם שאר ברכות רשאי לומר גם לשיטת הרמב"ם כנגד ערות קטן, ואילו לפירושו השני רק במילה הקלו ובשאר אזכרות אסור.  (אכן עיקר דבריו צ"ע, כיון דסבר שערות קטן אינה בכלל איסורא ד"והיה מחניך קדוש" מנין למד לאסור זאת משום הרהור).

ומ"מ נראה, שכאן לכו"ע די בעצימת עינים לחודא ואין צריך להסב גופו הימנה (ראה ברוקח סי' שכד שהחמיר בעצימת עינים כנגד ערוה, וראה מש"כ בזה במור וקציעה סי' עד), שכן גם המחמירים בזה כנגד ערוה טעמם משום "והיה מחניך קדוש" ולא מטעם הרהור, אבל כאן דלכו"ע אין כאן דין ערוה וכל החשש הוא רק משום הרהור כיון שעצם עיניו שוב אין לחוש לזה, ופשוט.

 

עד אימתי ערות קטן לא חשיבא ערוה   

לענין מה שנתבאר בדברי רבינו יונה, שערות קטן בן ח' ימים אינה נחשבת ערוה ומותר להזכיר כנגדה דברי קדושה, דנו הפוסקים מאימתי דינו כגדול שאסור לקרות את שמע כנגד ערותו. ויעויין בבית יוסף (סי' רסה סעי' כא) בשם רבינו פרץ, שעד גיל תשע אין לחוש לזה אא"כ הוא מטונף בצואה (שבזה יש להחמיר מטעם אחר).

יסוד לדבריו מצינו בדברי הטור עצמו שם בשם העיטור, שכתב דערוה שאינה ראויה לביאה אינה ערוה, והלכ  פסוקה היא דהזמן הראוי לביאה הוא בן תשע שנים ויום אחד כמבואר בש"ס בכמה מקומות. ולפי"ז אמירת ברכה כנגד ערות קטנה אסורה כבר מעת היותה בת ג' שנים ויום אחד, שמזמן זה ראויה היא לביאה[2].

 

***

אחיזת הערלה בידו בשעת הברכה

במג"א (או"ח שם ס"ק ח) כתב, דאע"פ שיש להקל ולברך כנגד ערות קטן, מ"מ לא יאחז את הערוה בידו בשעת ברכת המילה. אמנם באליה רבה שם חלק עליו בזה, וכתב דכיון דלא חשיבא ערוה עדיף טפי שיאחזנה בידו בשעת הברכה שיוכל למולו מיד תיכף לברכה. ובפרי מגדים שם האריך לקיים דבריו וכתב דכיון שאין אנו בקיאים היום כ"כ יש לחוש שאם לא יאחזנה בידו יבוא הקטן לידי סכנה[3].

טעם נוסף י"ל בזה, ע"פ מאי דקימ"ל דמעיקר דיני הברכה נאמרה הלכה, שיאחז את החפצא של מצוה בשעת הברכה בידו (ראה מש"כ בזה התוס' במנחות לה ע"ב וסוכה לט ע"א), וא"כ ה"ה כאן[4].

אכן, יש שכתבו דלענין מילה לא שייכא כלל הלכה זו, וטעמם בזה, דהערלה לא חשיבא כחפצא של מצוה, דעיקר המצוה היא בביטולה וכריתתה ומשום כך אין כל טעם לאוחזה בידו בעת הברכה.

סברא נוספת יש בדבריו של האליה רבה, ע"פ מה שכתב התשב"ץ (ח"ב סי' רעז) שיש לכרות את הערלה תוך כדי אמירת הברכה או לפניה ולא להמתין לסופה. וטעמו בזה, משום דכיון דקיי"ל "המל ולא פרע כאילו לא מל", אין להפסיק בין הברכה לפריעה[5]. ומחמת דבריו אלו נהגו במקצת מקומות להסיר את הערלה תוך כדי המילה כדי שתהא הברכה עובר לעשייתן לגמרי ולא אחר הסרת הערלה, ולמנהגם ודאי יש לאחוז הערוה בידו בשעת הברכה. אלא דזהו דוקא במילת קטן, אבל במילת גר ועבד ודאי חייב לכסות הערוה קודם הברכה.

ולכאורה מחלוקת המג"א והאליה רבה תלויה בשני הטעמים הנ"ל, דהא ניחא לשיטת העיטור ורבינו יונה שערות קטן אינה ערוה, אכן צדקו דברי האליה רבה, דכיון שאין זו ערוה מאי שנא ערלה זו משופר ולולב שצריך לאוחזם בשעת הברכה. אבל לפירושו של הרא"ש שערות קטן אף היא בכלל האיסור, אלא דכיון שנתגלתה לצורך מצוה אין איסור לברך כנגדה, אפשר שזהו רק לענין אמירת הברכה כנגדה, שבזה הקילו מהטעם הנזכר, אבל לאוחזה בידו בשעת הברכה אפשר דאסור כיון שדין ערוה לה. (אמנם מדברי המחצית השקל שם נראה להדיא שלא חילק בזה, ולהבנתו בשיטת הרא"ש היתר גמור הוא לאחוז את הערלה בידו בעת הברכה).

עוד יש להסתפק בזה, לשיטת המג"א, האם רשאי לאחוז את הערלה ע"י הפסק דבר החוצץ, דאי שרי בכה"ג אפשר שיתקיים בזה גם דינו של הא"ר לאחוז את החפצא דמצוה בשעת הברכה. מיהו יעויין במשנ"ב בסי' קסז (ס"ק כג) שכתב, דכיון שראוי לאחוז המאכל בידו בשעת הברכה, אם לבוש הוא בבתי ידים נכון שיסירם קודם הברכה כדי שלא יחצצו בין ידו למאכל, ומשמעות דבריו שלקיום הלכה זו לא מהניא כ"כ אחיזה שע"י חציצה. (וראה מש"כ בזה עוד בסי' רעב ס"ק כח ובסי' קפג ס"ק טו)[6].

 



[1] כעין זה כתב ראבי"ה (ח"א סי' עו) דמותר לקרות קר"ש כנגד שער של בתולה, דכיון שרגילין בכך לא יבוא לידי הרהור.

[2] ראה בשו"ע אבהע"ז סי' כב סעי' יא לענין יחוד, ובסי' קסז סעי' א גבי קיום מצות יבום.

[3] וכ"כ במחצית השקל ובהגה' הגרעק"א שם, וכן דעת החתם סופר בתשובותיו (או"ח סי' יח).

[4] ומ"מ פשיטא שיאחז את הסכין ביד ימין ואת הערלה ביד שמאל, שלא כפי הנהוג בדרך כלל שאוחז את החפצא דמצוה ביד ימינו.

[5] ראה בתשובות החת"ס (יו"ד סי' רמט) שדחה דבריו, וכתב דאף שעיקר המצוה בפריעה אין החיתוך מהווה הפסק, ועיי"ש שבי' שיטתו בכמה אופנים. כמו"כ כתב בחכמת אדם דהמנהג לחתוך את הערלה בעת אמירת הברכה מנהג בורות הוא וראוי לבטלו. מיהו בערוך השולחן (סי' רסה) האריך לקיים מנהג זה עיי"ש.

[6] ראה בפרמ"ג שם שיש נוהגים לאחוז הערלה ע"י צבת. ומ"מ אין להוכיח מדבריו דפליג בזה ע"ד המשנ"ב, דאפשר דסבר, דכיון דסו"ס יש כאן חשש ערוה למקצת שיטות וכדלעיל, עדיף טפי לאחוז ע"י צבת ולצאת ידי כולם לכה"פ בדיעבד.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל