לתרומות לחץ כאן

כיצד יש לבקר את ניהול כספי הציבור לאור ההלכה? [חלק א]

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק באופן הניהול הנכון של קופת צדקה וכספי ציבור, מדוע נצרכו במשכן שגם בצלאל וגם אהליהב יקחו יחד את הזהב והצמר הצבוע בתכלת ארגמן ותועלת שני מאת בני ישראל? מה החובות של כל קהילה להקים קופת צדקה? וכיצד התנהלו הדברים בימי חז"ל? כיצד התנהלו הדברים בימי הראשונים? כיצד בדורות המאוחרים? וכיצד בימינו? ומהו התצורה האידאלית לנהל קופת צדקה קהילתית? במקרה ויש קופה צדקה קהילתית, האם מותר להקים לה קופה מתחרה ובכך יתמעטו התרומות לקופה הרשמית? כמה נאמנים זקוקים לחלוקת הכספים? כמה לגביית הכספים? כמה למינוי גזברות לפיקוח על הכספים? האם ניתן למנות קרובי משפחה לכך? אם חלוקת הכספים נחשבת דיני נפשות מדוע אין צורך בבית דין של 23 דיינים? מה הדין בימינו מדוע נהוג לגבות צדקה גם בגבאי בודד? מה הדין בקרן צדקה פרטית? אדם שהשאיר עזבון לטובת קהילה מסוימת, ומינה שני נאמנים, ואחד מהם נפטר, האם הקהילה יכולה לכוף על הנאמן השני להכניס נאמן נוסף לפקח עליו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

כיצד יש לבקר את ניהול כספי הציבור לאור ההלכה? [חלק א]

פרשתנו מספרת על עשיית בגדי הכהונה ע"י חכמי הלב, ועל כך נאמר בפסוק (שמות כח ה): 'וְהֵם יִקְחוּ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן וְאֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְאֶת הַשֵּׁשׁ'. הגמרא (ח:) לומדת מכאן שאין לתת תפקיד ציבורי האחראי על ממון הציבור בפחות משני אנשים, ולכן התורה נוקטת בלשון רבים 'והם יקחו', משום שעל גביית התרומות של הזהב והצמר הצבוע בצבעי היוקרה והפשתן, יש צורך למנות שני גזברים שיקחו יחד את התרומה. רבינו אברהם בן הרמב"ם (שו"ת סי' קי) הנמוקי יוסף (ב"ב ח:) והפרישה (יו"ד סי' רנו אות א) כתבו ש'הם' הכוונה בצלאל ואהליהב יקחו יחד את התרומה.

מאמרנו השבוע עוסק בשאלה כיצד יש לנהל כספי ציבור? והאם מותר לאדם בודד לנהל כספי ציבור?

מקור האיסור לגבות כספי ציבור ביחיד

בגמרא (ב"ב ח.) נאמר שאין עושים שררה על הציבור בדבר של ממון בפחות משני אנשים, כלומר שאין לתת לאדם תפקיד שהוא יכול לקבוע דיני ממונות של הזולת בפחות משנים. ולכן גביית הקופה של צדקה צריכה להיות בשנים.

והמקור לכך הוא שבצלאל ואהליהב הוצרכו לקחת יחד את הזהב. ומוסיפה הגמרא שאין כאן בעיה של נאמנות, וגם היחיד נאמן להיות מופקד על כספי הציבור. ומוכיחה זאת מכך שרבי מינה שני אחים על קופה של צדקה, וקרובים נחשבים כאדם אחד. אולם בגביית הצדקה, כיון שיש כאן שררה על הציבור, שהרי לגבאי צדקה יש סמכות לגבות מנכסיו של אדם שמסרב לתת את הקצבה שהטילו עליו בית הדין לתמוך בעניי העיר.

והגמרא מקשה על כך והרי אסור ללחוץ על אדם לתת צדקה, ובודאי שלא לכוף אותו ולרדת לנכסיו, וכיצד הגבאים גובים מנכסי המסרב להשתתף במגבית השבועית? ומתרצת הגמרא שבאדם שאינו אמיד, אף שחייב בצדקה, כשאינו נותן אסור להפעיל עליו לחץ, אולם אדם אמיד יש מצוה בכך.

על מנת לפרט את הדברים נקדים מה הם סוגי קופת הצדקה בזמן חז"ל, וחילוקי הדינים כמה צריך בכל תפקיד, וכלל דיני הנאמנות של גבאי צדקה. ואח"כ נעבור לפרט את הדין בימינו אנו, והנושאים האקטואליים הנוגעים לימינו אנו.

סוגי קופות הצדקה שהיו נהוגות בזמן חז"ל

חכמים תיקנו שבכל עיר שיש בו יהודים יש חיוב שיהיו שני קופות צדקה:

קופה אחת קרויה תמחוי [קערה גדולה], וגבאי הקופה אספו בכל יום מכל יהודי בעיר מצרכי מזון מוכנים לאכילה, כלחם ותבשילים שונים, את המצרכים הניחו בתמחוי. לגבאי הצדקה היתה גם סמכות לקבוע לכל אחד כמה עליו לתת למגבית זו, כפי הצורך באותו יום, וכפי הערכת עושרו ונכסיו של אותו יהודי, וכל אחד מבני העיר חייב לתת כפי שהוטל עליו.

קופה זו שימשה לחלוקה יום יומית של דברי מאכל מוכנים לאכילה לכלל העניים שהיו בעיר, הן ענים תושבי העיר, והן עניים עוברי אורח הנאלצים לנדוד ממקום למקום לצורך פרנסתם, ואין להם מזון בדרכם. והגבאים תוך כדי אסיפת המצרכים גם חילקו אותו לנצרכים.

קופה שניה היתה קרויה קופה של צדקה, קופה זו אספו בכל ערב שבת מכל תושבי העיר כסף או מוצרים יבשים כחיטה, לאחר שאספו מכל בני העיר את הנצרך לחלוקה, חילקו לכל עני מתושבי העיר קצבה של כסף או מוצרי מזון אשר יספקו אותו לשבוע הקרוב למחיתו וכן לקניית בגדים וצרכים נחוצים נוספים. קופה זו היתה מיועדת רק לעניים תושבי העיר, שאחריות תושבי העיר כלפיהם גבוהה יותר.

בגמרא (סנהדרין יז:) אף נאמר שכל עיר שאין בה גבאי צדקה, אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה. ונפסק ברמב"ם (דעות פ"ד הכ"ג).

בימינו אנו

הרמב"ם (מתנות עניים פ"ט ה"ג) כתב: 'מעולם לא ראינו ולא שמענו בקהל מישראל שאין להן קופה של צדקה, אבל תמחוי יש מקומות שנהגו בו ויש מקומות שלא נהגו בו. והמנהג הפשוט היום שיהיו גבאי הקופה מחזירים [על הפתחים] בכל יום [לגבות עבור הקופה] ומחלקים [לעניים את הקצבה למחייתם] מערב שבת לערב שבת'. והובאו דבריו להלכה בשולחן ערוך (יו"ד סי' רנו סעיף א).

אמנם החכמת אדם (כלל קמז ה"ד) כתב שבימינו אנו אין לנו גם קופה של צדקה מסודרת כפי שהיה בימי חז"ל, אך כל קהילה חייבת למנות גבאי צדקה שידאגו לצורכי העניים, ויגבו מהתושבים את הנצרך.

בערוך השולחן (יו"ד סי' רנו ה"א) מתאר ביתר הרחבה את המציאות בזמנו, וכתב: 'ועתה בעוונותינו אין לנו לא קופה ולא תמחוי שמפני לחץ הפרנסה וריבוי העניים אינו באפשרי. רק כל יחיד מישראל נותן צדקה מכיסו. ורבו עניים לאלפים המחזרים על הפתחים, וכל אחד נותן לו פרוסת לחם או מטבע קטנה, ורבו המעשים בכל עיר ועיר, שכמעט בכל שבוע הולכים שני אנשים לקבץ נדבות על איזה יחיד, ועם כל ריבוי הצדקה שבימינו אלה, עם כל זאת אין הקומץ משביע את הארי, ושמענו שיש באיזה ערים שעשו כעין קופות, ומתנהג בכבדות'.

יש להוסיף על כך שבימינו אין סמכות חוקית לגבאי הצדקה לגבות בכפיה, כפי שהיה בימי חכמים, שאף בגלויות שונות היתה אוטונומיה לקהילה היהודית, והיתה להם סמכות מצד השלטון לגבות מחברי הקהילה מיסים שונים לצרכי הקהילה.

בימינו בקהילות רבות אכן הקימו קופה של צדקה עירונית או שכונתית, ובה הגבאים משתדלים לאסוף את צרכי עניי השכונה, הן ע"י הוראות קבע של התושבים, דבר המאפשר לגבאים לאמוד מראש כמה הכנסות יכנס לקופה, ומאפשר להודיע מראש לעניים על גובה קצבה קבועה בסיסית שתסייע להם. והן ע"י איסוף מתמיד בתוך השכונה או העיר, ובמקרה הצורך בפרט בשכונות עניות בפניה לנדיבי עם מחוץ למקום שיסייעו לצורכי המקום.

אמנם כמעט בכל המקרים אין בכח הקופה לקיים את כל חיובה ע"פ ההלכה, ולרוב אינם יכולים לספק לכל נצרך את מלא התמיכה לה הוא זקוק כדי להשתקם ולמצוא פרנסה ראויה, או לחולה לעבור את תקופת חוליו ללא דאגה כלכלית. אולם ככל שהקופה יותר מסודרת וזוכה לתמיכה של תושבי המקום זוכים לתמוך ולסייע בעניים ובמסכנים תושבי המקום בדרך של כבוד.

ניהול קופה עצמאית

החכמת אדם (כלל קמז הכ"ד) כתב שבכל מקרה ויש מטעם הקהילה קופת צדקה, אסור לאדם אחר גם אם יש לו סמכות בקהילה לתבוע כספי צדקה שלא ברשות הגבאים בתור דרישה מחייבת. אולם אם אינו תובע בתור דרישה מחייבת אלא משתדל להשפיע על אנשים לתרום את כספי הצדקה שלהם דרכו, מותר אף שממעט בכך את הכנסות הקופה הכללית.

והוסיף החכמת אדם, שהיה מעשה בזמן השערוריה בווילנה [מסתבר שכוונתו למחלוקת הידועה בתקופתו על רבנות העיר], שהוא אסף צדקה והגבאים רצו למנוע ממנו, והורה לו מחותנו הגאון מווילנה שלא יתייחס אליהם, ואף שלא יאמר להם למי הוא חילק מכספי הצדקה שאסף ולמי לא. הגר"א אף ביקש מהחכמת אדם שימסור לו ממעות הצדקה שאסף לחלק לעניים הידועים לו שאינם מקבלים תמיכה ראויה.

כמה נאמנים נזקקים לכל קופה

בגמרא (ב"ב ח:) נאמר שקופה של צדקה נגבית ע"י שנים ומתחלקת ע"י שלושה. ואילו תמחוי נגבית ע"י שלשה ומתחלקת ע"י שלשה.

הסיבה שקופה ותמחוי מתחלקים ע"י 3 גבאים משום שהמחלקים אחראים לקבוע לכל עני מהו גובה הקצבה המגיעה לו, ולכן צריך בית דין של שלשה דיינים לקבוע את הדבר.

הירושלמי (פאה פ"ח ה"ו) הקשה הרי הדבר דיני נפשות, משום שאם נפחית לנצרך מהסכום לו הוא זקוק הוא עלול למות, וישנו הלכה שאסור לדון בדיני נפשות בפחות מעשרים ושלשה דיינים, ומדוע די בשלשה? והירושלמי משיב אכן היה ראוי שהצדקה תתחלק ע"פ 23 גבאים, כדי לנהל דיון מדויק כיצד נוכל להציל כמה שיותר חיים בסכום שביד הגבאים, אולם יש חשש שאם יצטרכו 23 גבאים עד שתתקבל החלטה העני ימות ברעב, ולכן תיקנו חכמים שדי בשלשה דיינים. אולם הדבר מלמד אותנו את גודל האחריות שיש לגבאי צדקה בהכרעתו כמה לאשר לכל נצרך, לדאוג שכל עני יקבל את מלא התזונה הנצרכת לו, וכל חולה את מלא העזרה הרפואית לה הוא זקוק.

אולם קופה של צדקה נגבית בשני גבאים בעוד שהתמחוי נגבית בשלשה גבאים.

הסיבה שיש צורך בשנים משום שיש בכך שררה על הציבור כאמור לעיל שהם לעיתים גובים בכפיה ממי שאמיד ומסרב לתת את הסכום שנקבע לו בבית הדין של הקהילה.

ואילו בתמחוי נחלקו הדעות מדוע צריך שלשה לגבותו, דעת רש"י (ב"ב ח: ד"ה שגבויה) שהטעם משום שמחלקים את המאכלים תוך כדי האיסוף, ולא רצו חכמים שהחלוקה תתעכב כשיצטרכו למצוא את הגבאי השלישי, ולכן תיקנו שמראש כבר באיסוף יהיו שלשה גבאים. והמאירי (שם) הוסיף שהם גובים תבשילים המתקלקלים במהרה, ואם ימתינו עד שימצאו שלישי התבשילים שגבו בקערה הגדולה עלולים להתקלקל.

אולם דעת רוב הראשונים (רי"ף ב"ב ח: רמב"ם מתנות עניים פ"ט ה"א; תוס' ב"ב ח: ד"ה ומתחלקת; יד רמה ב"ב ח: אות צ; רא"ש ב"ב פ"א סי' כט) שבקופה של צדקה המיועדת רק לעניי העיר, ומחלקים קצבה שבועית, ניתן לשער מראש כמה כל אחד חייב לתת, ולגבאים אין סמכות לקבוע כמה כל אדם חייב לתת, אלא רק כפי שנקבע מראש, ולכן די בשנים. אולם התמחוי הוא דבר דינמי המשתנה מידי יום כפי כמות העניים שהגיעו לעיר באותו יום, וכפי כמות צרכיהם, ולכן ההכרעה כמה כל אחד חייב לתת מסורה לידי הגבאים שצריכים לקבוע במקום כמה מוטל על כל אחד להשתתף במגבית היומית, ומשכך יש צורך בשלשה דיינים.

להלכה השולחן ערוך (יו"ד סי' רנו סעיף ג) פסק כדעת רוב הראשונים, אולם הגר"א (שם) והחתם סופר (שם) כתבו שבירושלמי (פאה פ"ח ה"ו) משמע כפירוש רש"י ולכן פסקו כדעתו.

מינוי יחיד כגזבר

בגמרא (ב"ב ח:) נאמר שאין בעיה של נאמנות ליחיד. ופירש רש"י שלכן ניתן למנות יחיד כגזבר על כספי הקופה, ורק לגביית הקופה יש צורך בשנים, לפי שאין עושים שררה על הציבור אלא בשנים.

בפירוש הגמרא ניתן לבארו בשני אופנים:

  • שיש בעיה טכנית בגביה כיון שלעיתים כופים את האדם לתת בניגוד לרצונו, ואין אפשרות שיכפה יכפה, ונלמד מהפסוק שצריך שנים. אולם ככל שהיחיד גובה ברצון ואין צורך בכפיה, וכן במקרה ויש שני אחים שאמנם אין להם נאמנות של שנים, אולם בפועל הם שנים, אין בעיה גם שיגבו, שהרי אין כאן בעיה של נאמנות.
  • בגביה יש שני בעיות ליחיד לגבות, גם מצד הנאמנות, וגם מצד שאין ליחיד זכות לכפות את הרבים, וכן לשני קרובים ישנו בעיה זו. אולם לאחר שכבר גבו את הכספים וספרו אותם, אין בעיה למנות יחיד או שני קרובים כגזברים על הכספים ואין לחשוד בהם שימעלו בכספים.

מינוי קרובים

הטור (יו"ד סי' רנו) הדרישה (שם אות ז) והש"ך (שם ס"ק ה-ו) פסקו שניתן למנות שני אחים לגבות את כספי הקופה, משום שהבעיה היא רק שאין עושים שררה על הציבור בפחות משנים, אולם שני אחים אף שלגבי נאמנות הם נחשבים כאחד, לגבי קיום הדין שאין עושים שררה על הציבור הם נחשבים כשנים.

אולם השולחן ערוך (יו"ד סי' רנו סעיף ג) התיר לשני אחים רק להתמנות לגזברים ודייקו בעל האור החיים הקדוש (ראשון לציון שם) והערוך השולחן (שם הי"ג) שלדעתו אין למנותם לגובי הקופה. ומה שהגמרא מספרת על כך שרבי מינה שני אחים לגזברים, מעשה שהיה כך היה, ובאמת ניתן למנות גם אחד, ומבחינת הלכה לדעה זו שני אחים נחשבים תמיד למינוי של אדם אחד.

גבית כספי צדקה בימינו

פוסקים רבים [המאירי (ב"ב ח: ד"ה כבר ביארנו); הרדב"ז (מתנו"ע פ"ט ה"ו); הבית יוסף (יו"ד סי' רנו סעיף ג); הראשון לציון (שם) והחתם סופר (שם)] כתבו שבימינו שאין לנו סמכות לכפות את הנותנים לתת את הקצבה שהוטלה עליהם, אין בעיה שיחיד יגבה את הכספים. אולם השולחן ערוך אף שכתב בבית יוסף שנראה לו שבימינו אין הדבר נוהג, סתם בשולחן ערוך ולא ציין שבימינו שאין לנו סמכות לכפות גם ליחיד מותר לגבות.

הרדב"ז (מתנות עניים פ"ט ה"ו) והחתם סופר (קובץ תשובות סי' פג) אף הוסיפו כאשר הגבאי מגיע אם רשימה מוכנה שבו נכתב גובה הסכום שכל אחד צריך לתת כפי החלטת הממונה, הרי שליח בעלמא, ואין לו כל בעיה להיות גובה. יתירה מזו כתב החתם סופר שאין גם בעיה שהגובה היה קרוב משפחה של הממונה. והתנאי היחיד שצריך שהגובה יהיה אדם נאמן.

וכתבו בצל החכמה (ח"ב סי' לו) ושבט הקהתי (ח"ו סי' שלט) שבימינו נהגו לסמוך על המתירים כיון שאין סמכות לכוף את מי שאינו רוצה לתת, ולכן גם גבאי יחיד גובה את כספי הצדקה של הקופה הפרטית.

קרנות צדקה פרטיות

הדברים אמורים לגבי מינוי של קופה של הקהילה, אולם כמובן אדם יכול לתרום מכספו ולמנות אדם בודד שיהיה גזבר על כספי הקרן, ולאדם זה יש את כל הסמכויות על כספי הקרן. אולם נשאלת השאלה כאשר אדם תורם סכום כסף להקמת קרן צדקה פרטית לדאוג לצרכי קהילה מסוימת, ומעביר את סמכות הניהול על הקרן לשני נאמנים, ואחד מהם נפטר או התפטר מתפקידו, והקהילה דורשת למנות נאמן נוסף לצידו של הנאמן הקיים, ומאידך הנאמן הקיים טוען כי מייסד הקרן מינה אותו ואת חברו, ואין לקהילה סמכות לצרף להם נאמן שלישי, והוא רוצה לנהל את הכספים לבדו.

הרמ"א (יו"ד סי' רנח סעיף ה) פסק שאכן בסמכותו של היחיד לנהל את הקרן לבדו, ואין כח לקהילה לכוף עליו למנות נאמן נוסף שיפקח עליו. אולם הט"ז (שם סק"ה) נחלק עליו לאור דברי הרשב"א שבימינו הנאמנים מועטים, והרבה אפוטרופוסים כילו ממון של יתומים שהופקדו בידם, ולכן במקרה ומראש מונו שני נאמנים, יש סמכות לקהילה לדרוש שימונה נאמן נוסף במקום הנאמן שנפטר או התפטר מהקרן.

במאמר שבוע הבא נשלים את הדברים בעזרת השם, ונוסיף דיני נאמנות נוספים שבהם חייבים גבאי הצדקה לנהוג, ונפרט על מה יש לתת בהם אימון, ומתי יש לדרוש מהם שקיפות, ונסכם את הדברים הנוגעים למעשה בימינו, הן בכספי צדקה, והן בשאר כספי ציבור, או כסף קבוצתי כועד הבית, קופת כיתה, ועד עובדים ועוד.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.