לתרומות לחץ כאן

סעודת ז' באדר – בזמן מגיפה

הגאון רבי מרדכי אורי אנגלמן שליט"א

רב מערב ראשון לציון וראש בית המדרש אהבת ישראל

עת צרה היא ליעקב וממנה יושע, אשר זה כמעט שנה אשר מחלת הקורונה מתפשטת והולכת ברחבי תבל, כי כל ראש לחולי וכל לבב דוי, ואין איתנו יודע מה ועד מתי, ואף הרופאים אינם יודעים די, אך מכל מקום מורים הם להימנע מהתקהלויות לצורך צמצום התפשטות המגיפה, ועוד מורים הם שכל איש יתרחק מזולתו כד' אמות, למען הרחק המחלה ממקומינו. וכבר נודע בשערים הוראת גדולי התורה, להישמר לנפשותינו מאד, ולהיזהר לקיים הוראות הרופאים היכא דאין הדבר נוגד את גדרי ההלכה.

ועתה בהתקרב יום ז' באדר, יום אשר בו נהגו אנשי החברה קדישא להתענות בו ולומר סליחות מיוחדות שנתקנו לאותו היום, ולאחר מכן בצאתו של אותו היום נהגו לערוך סעודה ולסעוד לבם בצוותא חדתא, קמה ועומדת לה השאלה, האם ראוי להחזיק במנהג זה גם השתא בשנה זו, אשר חרון אף המגיפה עומד עלינו, או שמא יש להימנע השתא מקיום סעודה זו, מפני החשש שמא כינוס אנשי החברה קדישא לסעודה יגרום להתפשטות המחלה ולסכנת נפשות חס ושלום. ובראשונה נצא לברר יסוד מנהג זה, אשר בהררי קודש חוצב, ועל פי זה נוכל לברר האם גם בזמן מגיפה המנהג על מקומו ניצב, או דהשתא אין לקיימו לרגל המצב.

 

מקור למנהג הסליחות

הנה מנהגי יום ז' באדר כבר הוזכרו בספרים קדמוניים, וגם שם הובא כן כמנהג עתיק יומין, וכדאיתא בהקדמה לסליחות שנדפסו בק"ק בריסק אשר בליטא, בשנת ה' אלפים תק"ס, ששם נכתב בזה הלשון: 'יען משנים קדמוניות מנהג ישראל בכל עיר ועיר וכו' לבחור להם יום אחד בשנה[1] וכו' להתאסף בו כל אנשי חברה קדישא גומלי חסד של אמת, למקטנם ועד גדולם, קיימו וקבלו עליהם להתענות ולומר סליחות' וכו'. ע"כ. וכן העתיקו בפנקס התקנות של החברה קדישא אשר בירושלים[2], בתקנה י"ג שם, ז"ל: תקנה נכבדה אחת ליקרי דשכבי וליקרי דחיי, אחת בשנה, אשר האנשים המתעסקים בחברא קדישא וכו' יקדשו יום אחד בשנה וכו' אשר יתענו תענית גמור ויתאספו כולם בבית כנסת אחד' וכו'. ע"כ. ובספר הדרת קודש שיצא לאור בשנת תרצ"א ע"י הגאון המופלא רבי יוסף שוורץ[3], הביא שמנהג זה הוזכר בפנקס התקנות דק"ק יארמאט משנת תקי"ב. ועיי"ש בעמוד 18 שהביא מקורות רבים למנהג זה[4].

 

מקור למנהג הסעודה

בסליחות הנ"ל משנת תק"ס גם הובא ענין הסעודה הנהוגה במוצאי אותו היום, 'ואחר מעריב מוליכין את הראשי דגלים והחברה קדישא למקום ששם הסעודה בכבוד גדול, ובאים כולם על הסעודה ואוכלים ושותים ושמחים בשירים וכו', וכל הראשי דגלים מכבדים ומשמשים לכל הקרואים בעת הסעודה, כראוי לסעודת מצוה' וכו'. וכבר בשנת תי"ט הוזכרה סעודה זו, על ידי רבי יוזפא שחיבר תחינה מיוחדת לחברה קדישא, ושם כתב 'ועושין ביום ההוא סעודה ויום משתה ושמחה'[5]. וכן ידוע מספרים הרבה על מנהג סעודת החברה קדישא.

ועסק גדול היו עושים בסעודה זו, כמבואר בהדרת קודש (עמ' 20), ז"ל: 'וחדרי הסעודה מקושטים להפליא, בפרכיות נאות מכל בתי הכנסת שבעיר, וכל מיני כסף וכלי זהב, וכן שאר קשוטי ספר תורה מונחים לפניהם. ובני החברה הישישים  וכו' ובראשם תחת כבוד החופה הרב דמתא ודייני בית דין הצדק עוטרים על ידו, וכו', ומי שמגיע תורו וכו' קוראים אותו בקריאה של חיבה בהכרזה של כבוד בפיוטים והחזן משורר לכבודו, ואם הוא בר אוריין דורש גם כן מענייני סעודת מצוה' עכ"ל.

 

טעם המנהג

בביאור ענין עריכת הסעודה, נכתב בסליחות הנ"ל בזה הלשון, 'והוא חיזוק גדול להחברה, למען ילמדו ויזדרזו ויתחזקו להתעסק במצות קבורת מתים, ואיש לאחיו יאמר חזק וכו'[6]. ורמז לזה במשנה בראש השנה (פ"ב מ"ה) [לענין עדי קידוש החודש] 'וסעודות גדולות עושין להם כדי שיהיו רגילין לבוא' ודי למבין. כך שמעתי בשם ארי דבי עילאה הגאון רשכבה"ג רבי אריה לייב קצנלבוגן' וכו'. עכ"ל. וכן כתב בספר זיבולא בתרייתא בשם רבי זלמן בהר"ן, שמקור סעודה זו היא מהמשנה בראש השנה שם.

טעמים נוספים לסעודה זו: א. למען יהיה לסטרא אחרא חלק במצות קבורת המתים, ועל ידי כן תימנע מלקטרג[7]. ב. לחזק את האחווה בין אנשי החברה קדישא, שכן גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות[8]. ג. כל מצוה צריך לעשותה בשמחה, ובשעת קבורת אדם מישראל אי אפשר לשמוח בקיום המצוה, שכן צריך להצטער על פטירתו, ולהכי עבדינן לסעודה זו פעם אחת בשנה שלא בשעת הקבורה, כדי לשמוח על שזוכים לקיים מצוה זו[9]. ד. בפרשת המן נאמר (שמות טז יד) 'ותעל שכבת הטל', ואיתא עלה במכילתא (בשלח, מסכתא דויסע פרשה ג) 'עלה פלול תפלתן של אבותינו שהיו שכובים כטל על פני הארץ'. הרי שירידת המן היתה בזכות שוכני עפר, שיותר ממה שפעלו החיים, פעלו הם, דגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, וכדחזינן שבזכות המתים ניזונו החיים, ולהכי עבדינן סעודה גדולה לכבוד המתים כדי להזכיר כוחם. ולכן נהגו לעשות כן בז' באדר, שבו פסק המן מלרדת, כמבואר בקידושין (לח ע"א)[10].

 

גדרה כסעודת מצוה

אחר שראינו כי מנהג סעודת אנשי החברה קדישא במוצאי תעניתם, בהררי קודש יסודו, נשובה לעיין האם מן הראוי לעשות כן גם בזמננו, עת אשר מתפשטת והולכת לה מחלת הקורונה, או שיש למנוע מלערוך את הסעודה, כדי למנוע את התפשטות המגיפה.

והנה זאת כבר היה לעולמים, וכפי שכתב רבי יהושע ברוך רייניטץ בספרו מכתב הראשון והשני (עמ' יח בהערה), 'גם בעת אשר שלטה החולי רע רחמנא ליצלן, וגזרו הרופאים שאסיפת אנשים מתנגד לבריאות הגוף, נשאלו הרבנים הגדולים אם החברא קדישא יעשו סעודה ביום המוגבל לזה, וישיבו להם דבר, שאל יבטלו הסעודה סעודת מצוה, וכדאי היא מצוה זו להגן. כך שמעתי מפה גדולי הדור'. והיינו משום דנקטו שסעודה זו הוי ממש סעודת מצוה, וכמבואר מלשונו 'שאל יבטלו הסעודה סעודת מצוה'.

וכן כתב רבי שמואל רייניטץ במכתב המובא בספר הדרת קודש (ח"א עמ' 62) שסעודה זו הוי סעודת מצוה, והוסיף וכתב, 'ושמעתי מתלמידים הגונים גדולים בתורה, שאמרו בשם רבם הגאון בעל חתם סופר זצ"ל, שבשנת תקצ"א גזרו הרופאים שלא לאסוף אסיפות[11], ועל ידי זה בקשו גבאי החברה קדישא לבטל הסעודה, ומיחה בידם, ואמר שאין לבטל הסעודה בשום צד. ולעומת זה מצינו בתשובותיו לענין תפילת יום הקדוש ברבים שהקיל הרבה על דעת עצת הרופאים. ומשם מוכח כמה גדול כח הסעודה'.

כעין זה העיד רבי שלמה אהרן ורטהיימר, תלמידו של המהרי"ל דיסקין, בספרו שאלת שלמה (ח"ב סי' נ ד"ה פה), זה לשונו: פה עיר הקודש, מנהג חברה קדישא להתענות בז' אדר ולומר סליחות וכו' ולילך על מקום הקברות לבקש מחילה פן לא נהגו עמהם בשעת הטהרה והקבורה לפי כבודם וכו', ובלילה עושים סעודה לכל בני החברה קדישא. ופעם רצו לבטל את הסעודה בעבור היוקר הגדול שהיה אז פה, ובאו ושאלו את מורי הגאון המובהק מו"ה יהושע ליב דיסקין ז"ל וכו', וסיפר כי בעיר אחת וכו' היה שם לא עלינו ורחמנא ליצלן המחלה אשר היה אסור לאכול בשר, ובאו ושאלו להגאון אב"ד דשם, ואמר, כיון שבתקנת החברה קדישא הוא לעשות סעודה מבשר, לא ימנעו גם עתה מלעשותה כמנהגם, והשלחנות יהיו ערוכים מבשר מבושל כמנהגם. רק יכריזו כי מי שחושש על נפשו בל יאכל בשר, וממילא יפרשו מלאכול. וטעמו נראה כי זה היה אצלו כמו נדר לדבר מצוה שאין לו התרה'. עכ"ל. הרי שהעיד בזה שאף בעת שהסכנה היתה רק על אכילת בשר, אפילו הכי לא התירו לבטל את מנהג עריכת השולחנות בבשר דייקא, ורק התירו לומר שיכולים להימנע מלאכול הבשר מחמת הסכנה. ונראה דסברי דסעודה זו סעודת מצוה היא, ולהכי הוי כנודר לדבר מצוה, וכדברי המכתב הראשון והשני שהובאו לעיל.

כך מבואר עוד בתקנת חברה קדישא ווילנא (אות ב), ז"ל: 'מיד אחר התענית, כל האוכל ושותה כאילו התענה, וקבענו ליל זה כליל התקדש חג לה', והיא סעודת מצוה'. עכ"ל. וכן הוא בסליחות דבריסק הנ"ל, ז"ל: 'וכל הראשי דגלים מכבדים ומשמשים לכל הקרואים בעת הסעודה, כראוי לסעודת מצוה' ע"כ. וכו'.

 

טעם שנחשבת סעודת מצוה

בטעם הדבר דהוי סעודת מצוה, נראה לבאר על פי מה שהובא לעיל מהסליחות דבריסק וכן מהזיבולא בתרייתא בשם ר' זלמן בהר"ן, שענין הסעודה הוא לחזק את ידי העוסקים במלאכת קודש זו, שלא תיפול רוחם וימשיכו במלאכת הקודש, דומיא דסעודות הגדולות שהיו עושים לעדי קידוש החודש כדי שיהיו רגילים לבוא, דלפי טעם זה מסתברא מילתא דהוי בגדר סעודת מצוה, כיון שזהו קיומה של המצוה, שעל ידי הסעודה תתחזק רוחם להמשיך במלאכת קודש זו.

ואף לפי שאר הטעמים שהוזכרו לעיל, אפשר דהוי סעודות מצוה, שהרי המנהג הוא שבסעודה זו משתתף המרא דאתרא ונושא בה דברי תורה וחיזוק בקיום מצות קבורת המת[12], וידוע מה שכתבו החות יאיר (סי' ע) והים של שלמה (ב"ק פ"ז סי' לז), דכל סעודה שעניינה ליתן שבח והודיה למקום, הוי סעודת מצוה, ואם כן יש לומר דגם סעודה זו, שעיקר עניינה לטעמים המרוממים הנ"ל, וגם אומרים בה דברי תורה וחיזוק, שפיר חשיבא סעודת מצוה[13].

פירות הנושרים

העולה מן הדברים, שסעודת ז' באדר, סעודת מצוה היא, ולכן גם בעת מגיפה אין למנוע את קיום הסעודה, וכפי שהבאנו מדברי האחרונים שהקפידו מאד על קיום סעודה זו, לפי כל פרטיה ומנהגיה. ואף בעת מגיפת החולירע שהרופאים הזהירו מהתכנסויות, הורו גדולי הדורות שלא להימנע מקיום הסעודה, וכן בעת שהיתה סכנה באכילת בשר, הורה המהרי"ל דיסקין שיגישו בשר בסעודה. ולכן גם בשנה זו, עת התרגשה עלינו מחלת הקורונה, אין למנוע מלקיים סעודת מצוה זו, וכפי שנתבאר באחרונים הנ"ל. אלא דמכל מקום יזהרו ככל הניתן שלא יבואו לידי סכנה. ובזכות קיום סעודת מצוה זו, יזכו שיתקיים בהם קבלת הזקנים שהובאה בספר סדר ז' אדר, שסגולה יש בסעודה זו, שהמשתתף בה יינצל בשנה זו מסעודת הבראה של אבלים. ויהי רצון שיזכו כל המשתתפים בסעודת מצוה זו לאריכות ימים ושנים, בבריות גופא ונהורא מעליא, אמן ואמן.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

נספח

יום תענית לחברה קדישא

לפנינו קטע נבחר מה שמובא בספר שאול בחיר ה' מהגה"ק גאב"ד קאשווי, מה שתיאר על הנעשה ביום ז' באדר בעיירת קאשוי. וכך מסופר: ז' באדר יום שמת ונולד מרע"ה, הי' [בעיירת קאשוי] יום של החברה קדישא, כמנהג הקהלות במדינות אלו. נערכה סעודה גדולה לכל החברים בחברה קדישא. רבנו [הגאון רבי שאול בראך זצ"ל] דרוש דרש בבית הכנסת בין תפלת מנחה למעריב בענינא דיומא. לפעמים גם הספיד בדרשה זו גדולי הרבנים שנסתלקו באותה שנה.

מהו עניין הסעודות שנערכו במוצאי יום התענית על ידי אנשי החברה קדישא. וכך מבואר בספר זה:  בענין הסעודות של הח"ק בז' אדר כותב רבנו [הגאון רבי שאול בראך אב"ד קאשוי] בספרו "משמרת אלעזר" חלק ששון ויקר אות ז': …אמרתי ליתן טעם למנהגן של ישראל לעשות סעודה בעת התחדשות החברא קדישא. כי הלא ידוע שבכל מצוה שאדם עושה, אין די בעשיית המצוה לבד, כי הרבה עושים המצוה מפני שהורגלו כן מימי נעוריהם, ואין משימים על לב כלל שעושים זה בשביל מצות בוראם עליהן. נוסף על זה, העיקר הוא לעשות המצוות בשמחה ובחדות הלב, וצריך לשמוח כמוצא שלל רב, על שהוא זוכה לשרת ולעבוד את ה'. וכמה ישמח האדם לעשות איזה דבר, אם יצוה אותו מלך בו"ד, ועאכו"כ אם ממ"ה הקב"ה צוה אותו ככה. והנה דבר זה לעשות בשמחה אפשר לקיים בכל שאר המצוות, אבל במצות גמילת חסד של אמת עם המתים, מצוה זו א"א לקיים בשמחה, כי כל אדם מצטער בהסתלק נפש מישראל, כמאמר חכז"ל במכילתא על הפסוק (שמות יט) ונפל ממנו רב, דלכן אמר בלשון יחיד ונפל, שאפילו אחד מישראל שנפל, הרי זה כאלו נפלו הרבה ואבדן וחסרון גדול. וא"כ כשמקיימים מצות גמילות חסדים עם המתים במשך השנה, חסר העיקר מהמצווה שאין מקיימים אותה בשמחה. לכן הנהיגו לעשות פעם אחת בשנה סעודה של החברה, ואז שמחים על שזכו לקיים בשנה שעברה מצות גמ"ח, ומה שהחסירו בשעת עשיית המצוה שהיתה בלא שמחה, משלימים עתה בעת סעודת מצוה בשמחה.

 

ז' באדר ב"ישועות יעקב" מאה שערים ירושלים

לפנינו תיאור היסטורי מעניין מתוך הספר "מאה שערים שלי" שנכתב על ידי הרה"ח רבי בנימין קלוגר שליט"א:

 

בבית הכנסת היה תאריך קבוע בו התקיימו תפילות נרגשות בעבר ובהווה, היה ז' באדר – 'יום התיקון' של חברי החברא קדישא.

אחד הטעמים לקביעת ז' באדר כיום החברה קדישא, כיון שז' באדר לא יחול לעולם בשבת, ולכן בשנה מעוברת התענית בז' אדר שני, ולא באדר ראשון, שלפעמים חל בשבת.

 

טעמים לקביעת התענית לאנשי חברה קדישא

התורה העידה על משה רבינו "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", שהיה איש חסד של אמת. כך אמרו חז"ל במסכת סוטה (י"ג.) "תנו רבנן, בוא וראה כמה חביבות מצוות על משה רבינו, שכל ישראל כולן נתעסקו בביזה, והוא נתעסק במצוות, שנאמר (משלי י) "חכם לב יקח מצוות".

טעם נוסף, מפני שהחי יתן אל לבו, שאם משה רבינו מושיען וגואלן של ישראל מת, מי לא ימות. ועוד, משום ששנינו במשנה מסכת שקלים (פ"א) "באחד באדר משמיעין על השקלים, ובחמשה עשר בו קורין את המגילה בכרכים, ועושין כל צרכי הרבים, ומציינים על הקברות". לכך אנשי החברה קדישא מסדרים בז' באדר, צרכי הרבים של גמילות חסד של אמת.

 

בשנים עברו היו מתפללים בבית הכנסת שב"חורבה" ולאחר שעברו רוב התושבים מן העיר העתיקה לעיר החדשה, העתיקו את מקום ההתכנסות והתפילה בבית המדרש "ישועות יעקב" במרכז שכונת מאה שערים, והיא מאורגנת על ידי החברה קדישא הראשית והכללית דכוללות אשכנזים בירושלים, העומדת על המשמר שלא לשנות מכל המנהגים.

 

מקדישים יום זה לה'

וכך מובא בהמשך התיאור על יום זה אצל אנשי חברה קדישא הוותיקים: יום הסליחה מיוחד ומוקדש לחברה קדישא, רבני החברה, מנהליה וחברי ה"דגל" שעוסקים ביגיע כפיהם, מקדישים יום זה לה'. החברים מקבלים עליהם תענית בתפילת מנחה של יום ו' באדר, ואפילו אם חל ז' באדר ביום ראשון, מקבלים על עצמם תענית במנחה של יום השבת.

בז' באדר בבוקר הולכים לטבול במקווה טהרה. בשעה 7 בבוקר מתפללים תפילת שחרית. ארון הקודש מכוסה בפרוכת לבנה כמו בראש השנה ויום הכיפורים. כך גם המעיל לספר התורה, ועל השולחנות פרוסות מפות לבנות, כמו בשבת וחג. הנברשות בתקרת בית הכנסת מאירות, ומשרות אווירה עילאית ביותר.

לאחר חזרת השליח ציבור את תפילת שמונה עשרה, אומרים את סדר הסליחות המיוחדות ליום זה, ולאחר מכן מזכירים את הנשמות שנעדרו באותה שנה, כמו ביום כיפור, וקוראים "ויחל" כמו בתענית ציבור. כל חבר מקבל דף ובו רשומים כמה שמות שמזכיר בפיו, בעת שהחזן אומר "קל מלא רחמים", והחזן מזכיר רבנים ואנשי מעשה, שהסתלקו באותה שנה. גם בעזרת הנשים נמצאות הנשים שמתעסקות בחסד זה של אמת. ובחלל נשמעות בכיות כמו בימים הנוראים.

לאחר התפילה, עולים כל חברי החברה קדישא, הגבאים וראשי הדגלים וכל המתעסקים, לבתי העלמין בהר הזיתים ובהר המנוחות, ונושאים תפילה מיוחדת הכוללת בתוכה, בקשת מחילה מכל נפטרי ישראל שעסקו בקבורתם במשך השנה, בטהרה, בלוויה ובקבורה בחלקות הקדושים הי"ד ותינוקות שלא טעמו טעם חטא. לאחר מכן מסיירים בחלקת הקברים, לראות אם יש מצבה או חלקה הטעונים חידוש או שיפוץ.

אחר הצהרים מתכנסים שוב כל חברי החברה קדישא ומנהליה, לשמוע ולהאזין לדרשה מיוחדת מאחד מרבני החברה קדישא המעוטף בטלית. הרב נושא הספד מיוחד על כל הנפטרים במשך השנה, וכן על גדולי הדור שנפטרו במשך שנה זו. וכן דברי כיבושין והתעוררות בענין תפקידם של החברים, ולכבוד היום הגדול ז' באדר. לאחר הדרשה מתפללים תפילת מנחה, קורין קריאת "ויחל", ואומרים ההפטרה של תענית ציבור "דרשו ה' בהמצאו".

בעבר, השמיע מרנא ורבנא הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד את הנאום המסורתי. הגרי"ח זוננפלד שימש כרבה של ירושלים, ואף נמנה בין גבאי החברה קדישא. בספרי "מן המקור" – היישוב הישן על לוח המודעות – מופיעה מודעה משנת תר"צ בה נכתב על התפילה בבית הכנסת ה"חורבה", ומספד מר על חללי תרפ"ט: "אחר קריאת התורה יעורר מרן הגאון שליט"א נשיא החברה (הרב זוננפלד) מספד מר על חללי המאורעות ועל הרבנים שנפטרו בתקופת השנה הנוכחית. אחרי הצהרים יתקבצו לבית המדרש הנ"ל לדרשה מענייני דיומא כנהוג. אחר תפילת שחרית יערך מספד מר ואזכרה לעילוי נשמת חללי המאורעות, על ידי קברי הקדושים פה עיר הקודש".

בשנת תרצ"ד נדפס כרוז להשתתף בתפילה ביום זה, בבית הכנסת "ישועות יעקב", על ידי החזן המפורסם ר' שלמה זלמן ריבלין. קודם קריאת התורה יערך על ידי אחד מגבאי החברה קדישא מספד מר על הרבנים הגאונים שנפטרו במשך השנה הנוכחית, בייחוד על הגאונים הצדיקים מרנן ורבנן שרי התורה בעל ה"חפץ חיים", רבי מאיר שפירא, רבי משה מרדכי עפשטיין. רבי משה קליערס, ורבי ירוחם פישל פערלאו.

בסעודה במוצאי הצום ישנו שולחן מיוחד לילדי החברים, כשהמטרה לחנכם ולהחשיב בעיניהם גודל המצווה וחשיבותה. מלבד סל המזון שמקבל כל אחד מתנה לביתו, לוקח כל אחד ממנתו פריט אחד ומביאו הביתה כשיירי סעודת מצווה. כל חבר מקבל חפיסת סיגריות, וכל ראש דגל האחראי לקבוצה של מנין חברים, מקבל קופסה נוספת, לחלק לכל אחד והיה זה פיצוי על הימים והשעות בהם נעדרו מן הבית, בערב שבת, בפורים, בערב יום כיפור, או בליל הסדר.

אחד מראשי החברה קדישא, הרה"ח ר' מנחם קליין, נפל למשכב, ולפני ז' באדר הורה לו ד"ר משה ואלאך, שאסור לו להתענות, כיוון שבריאותו רופפת והוא עלול להינזק. ר' מנחם געה בבכיה מרוב עגמת נפש, שלא יוכל לקיים את מנהגו, לצום ביום זה. אי לכך שינה ד"ר וואלאך את דעתו והתיר לו להתענות בנימוק, כי אף שהצום והתענית לא ייטיבו לבריאותו, אולם הצער והכאב הגדול – יזיקו לבריאותו יותר. – עד כאן התיאור ההיסטורי שמובא בספר מאה שערים שלי.

מי שאינו יכול להתענות, יפדה התענית

במאסף הנרחב "משה רעיא מהימנא" העלה שאלה מעניינת במי שאינו יכול להתענות, וזה לשונו: חברא קדישא שנהגו להתענות, ורוצים לבטל התענית, מה עושים בכזה אופן?  בשו"ת מהרי"ץ (ח"א סי' פ"ה) נשאל מרן הגה"ק המהרי"ץ דושינסקי זצ"ל על ח"ק שנהגו להתענות ביום ז' באדר ועתה קשה להם ורוצים לבטל הדבר, האם מותר להם לבטל התענית, והשיב להם, שאם תקנה זו נעשית עפ"י חבר עיר הרב אב"ד, תקנה חמורה היא וחלה עליהם ועל זרעם, כמבואר בשו"ת הרשב"א (סי' תשכ"ט) ובש"ך (יור"ד סי' רי"ד), אבל אם התקנה היתה רק עפ"י בני החברה ולא עפ"י חבר עיר, יש לסמוך ולהתיר עפ"י פתח חרטה לכל אחד ואחד, ותחילה יתכנסו יחד בני החברה לבטל התקנה ולאחר מכן יוכלו להתיר לכל א' וא'.

 

אימתי מתענין  בשנה מעוברת

עוד שומה עלינו לברר אימתי יש להתענות בשנה מעוברת: הנה יש שכתבו שיענו בז' אדר ב', וחילם מדברי הילקוט שמעוני (פרק ה') שם נחלקו תנאים בדבר זמן פטירת משה רבינו ע"ה, ר"א המודעי אומר בז' באדר א' נפטר, ר' אליעזר אומר בז' בשבט, ור' יהושע אומר בז' באדר, והלכה כרבי יהושע, שכן מבואר (בקידושין ל"ח ע"א) שבסך הכל היו ל"ג ימים מיום פטירת משה עד שעברו את הירדן בי' בניסן, וא"כ אפילו את"ל שנה מעוברת היתה, כדברי ר"א המודעי, פטירתו היתה בז' אדר ב', וכ"ה בס' אהבת יהונתן (פר' זכור) בשם הירושלמי דמשה רבינו ע"ה נפטר בשנה מעוברת באדר שני [כ"כ בטעמי המנהגים סימן תתקמ"ד]. ועוד טעם מצינו לשיטה זו דכיון שנס פורים קשור בענין לידת ופטירת משה רבינו ע"ה כדאיתא בגמרא מגילה (יג ע"ב), יש לנו לעשות תענית פטירתו בז' אדר ב', כמו שאנו עושים פורים באדר ב'. ועוד בה שלישיה, דמשה רבינו ע"ה לא מת בשנה מעוברת באדר הראשון דהקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום, אלא או נפטר באדר שני או בשנה פשוטה ועכ"פ יש להתענות באדר שני שהוא עיקר אדר, ובתשובות חתם סופר (או"ח סימן קס"ג) כתב עוד כמה טעמים לסייע לשיטה זו. ולפ"ז הנוהגים להתענות ביום פטירת משה רבינו, יתענו בז' אדר ב'.

ואף בלא כל אלו הטעמים נקט המהרי"ו (בחי' דינים שבסוה"ס סי' ה') שיש להתענות ולנהוג פקודת השנה באדר ב', והביאו להלכה הב"י (סי' תקס"ח), וכן פסק הגאון החכם צבי הובאו דבריו בשאלת יעב"ץ ח"א (סי' קי"ז, ובמור וקציעה (שם) פסק לקבעו באדר ב', ומציין בהם למש"כ בתשובה שם והיינו לענין דהיכא דאחזיק לקבעו בראשון שלא לשנות המנהג אבל לכתחילה יש לקבעו באדר), וכן הסכים בשו"ת חת"ס (שם), וכן פסק הגאון רבי דוד פארדו בס' שכיות החמדה, וכ"ה בשו"ת אגורה באהלך (מובא בעיקרי הד"ט או"ח סי' ל"ו ס"ק י"ט ובפתחי תשובה), ורב ברכות (בסדר התיקון לז' באדר).

מאידך יש אומרים להתענות באדר הראשון כמו שכתב בתשו' מהרי"ל (סי' ל"א) שיתענו בז' באדר א', וע"פ זה הורה ג"כ שמי שנפטר לו אביו באדר, יש לו לעשות האזכרה והלימוד ביום פקודת השנה באדר א', וכ"כ בשו"ת תרומת הדשן (סי' רצ"ד), וראה עוד בתשו' מהר"י מינץ (סי' ט'), וכ"פ הרמ"א בהגה"ה באו"ח (סי' תקס"ח).

ויש מחמירין להתענות בשניהם, והטעם הוא כמו שכתב הרמ"א דיש מחמירים ביא"צ להתענות בשניהן, [כך מובא בכף החיים (ס"ק כ"ב) בשם מהר"י ברונא, ואף שמרן המחבר סתם שם להתענות רק בשני מ"מ כתב הכף החיים דמי שאפשר לו יש לו להתענות הן בז' אדר א' והן בז' אדר ב', וכן משמע  לפי דעת הגר"א בביאורו לשו"ע (סי' תקס"ח סעיף ז') שכתב דכן הוא העיקר מדינא להתענות יא"צ דאב ואם בשניהם דאין בין אדר א' לאדר ב' אלא סדר פרשיות ומקרא מגילה ומתנות לאביונים וכו' אבל הימים טובים דמגילת תענית שאסור להתענות בהם הוא בשניהם וה"ה דיש להתענות יא"צ בשניהם עיי"ש היטב. וכ"כ הבן איש חי בהקדמה לספר תיקון שבעה באדר.

ומנהג העולם להתענות באדר ראשון, כן כתב המשנה ברורה (סי' תק"פ ס"ק ט"ו). ובארץ ישראל נוהגים להתענות באדר שני. [כן כתבו לגבי תענית חברא-קדישא בז' באדר בספר הדרת קודש (חלק המכתבים סי' ח') ובספר מנהגי ארץ ישראל (עמוד קע"ב) ובלוח לארץ ישראל][14].

[1] בסליחות שם נתבאר שהתקנה היתה לקבוע יום אחד בשנה אשר לא יחול בשבת. ומבואר שעיקר התקנה לא ניתקנה על ז' אדר בדוקא, אלא על כל יום אינו חל בשבת. ואכן בקהילות רבות נהגו לקבוע את יום החברה קדישא ליום אחר בשנה, ורבו בזה המנהגים, כמובא בנטעי גבריאל (הלכות אבילות ח"ב פרק צח), ואכמ"ל. אך מכל מקום כיום כבר נתפשט המנהג בכל אתר ואתר, לעשות יום זה בז' באדר, יום פטירת משה רבינו.

[2] שנוסדה בשנת תרט"ז.

[3] הנודע בחיבורו זה העוסק בענייני החברה קדישא, וכן בחיבוריו 'גנזי יוסף', 'ויצבר יוסף', וכן במאסף הרבני 'וילקט יוסף' שהוציא במשך כעשרים שנה.

[4] וכבר בשנת תנ"ז הודפס בק"ק פרנקפורט דמיין, 'סדר והנהגה של החברותא קדישא האלופים הקברנים יצ"ו', ושם הובא שיום תעניתם נקבע ליום ב' שבפרשת שמות. ובעיר פרשבורג, קבע ר' יום טוב ליפמן בשנת ת"ל את יום תענית אנשי החברה קדישא בל"ב לעומר.

[5] כמובא במבוא לספר המנהגים דק"ק וורמיישא.

[6] וכן כתב בקצרה בגשר החיים (ח"א סוף פרק לג), ז"ל: 'בערב עושין סעודה גדולה בשביל כל החברים, ובסעודה דורשים ומחזקים זה את זה'. עכ"ל.

[7] ליקוטי חבר בן חיים (ח"ה בחלק השני עמ' קטו ע"ב ד"ה במוש"ק) בשם החתם סופר, והובא גם בהדרת קודש (עמ' 22).

[8] כן כתב ההדרת קודש (עמ' י), והוסיף שכך מבואר בשדי חמד באסיפת דינים מערכת אבילות סי' ר"ז אות א'. ושם כתב השדי חמד, ז"ל: 'הסעודות שעושים בימים נודעים יש להם סמך לחיזוק החברה קדישא'.

[9] כן כתב ההדרת קודש (עמ' י) בשם רבי חיים צוקר, ועיי"ש שעל פי זה ביאר שזהו הטעם שעושים סעודה זו במוצאי ז' אדר שהוא יום הסתלקותו דמשה רבינו. וכעין טעם זה כתב החמודי אפרים (פר' תרומה עמ' קכז), דכיון שענייני החברה קדישא הם ענייני צער, לכן תקנו להם אחת בשנה לשמוח ולסעוד ליבם, ובזה יהא להם לסימנא מילתא לכל השנה.

[10] הדרת קודש (עמ' יב).

[11] מחמת מחלת החולירע שהיתה באותו הזמן.

[12] ראה בדרשות חתם סופר, שם מובא כמה דרשות שאמר במהלך השנים בז' באדר, וכן בספר יערות דבש מרבי יהונתן אייבישיץ, ועוד רבים.

[13] ומכל מקום, מה טוב ומה נעים יהיה באם יוכל אחד מאנשי החברה קדישא לעשות סיום מסכת במעמד זה, ועל ידי כן ודאי תיחשב הסעודה לסעודת מצוה, ואף יתקיים בהם מאמר הגמרא (סוטה כא ע"א) 'תורה מגנא ומצלא'. ואף שמלכתחילה יתכן שלא היינו תרים ומחפשים אחר סיבה ליצור סעודת מצוה בזמן שיש להיזהר מסעודות המוניות, מכל מקום לענין סעודה שממילא יש לנהוג בה כסעודת מצוה, וכמבואר בפנים בשם כמה מהאחרונים, מן הראוי להוסיף בה סיבה ודאית שעל ידה ודאי תחשב הסעודה לסעודת מצוה. מה עוד שלפי המוזכר בפנקס התקנות של החברה קדישא בירושלים משנת 'שישו אתה משוש' (תרט"ו), מעיקר התקנה הוא לעשות באותה הסעודה סיום מסכת 'למען ייקרא בשם סעודת מצוה'.

[14] [וראה עוד בשו"ת יחוה דעת ח"א סימן פ"ג, שכתב ואע"פ שהגאון יעב"ץ בשאלת יעב"ץ כתב שלדברי האומר במס' סוטה (יב ע"ב) שמשה רבינו נולד בשנה מעוברת באדר א', מסתבר לומר שאם גם שנת פטירתו היתה מעוברת, בודאי שנפטר באדר א', כמו שכתוב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, היום מלאו ימי ושנותי, ומכאן סיוע לדברי מהרי"ל והתה"ד שכתבו להתענות באדר א', ע"כ. ושכן דעת הגרח"פ בלב חיים ח"ב (דקנ"ז ע"א) וכנ"ל.

אולם כתב היחוו"ד שם, דאין זה מוכרח, שאנו אין לנו אלא סתם דברי הגמ' (בקידושין ל"ח ע"א) שמיום פטירת משה עד שעברו הירדן היו רק ל"ג ימים, וזה היה בי' בניסן, וא"כ לא יתכן לומר שנפטר באדר א', וכבר כתב הגר"י חאגיז בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' קע"ג), שמה שאמרו שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, כיונו לומר במה שהוסיפו ודקדקו בלשונם ואמרו מחודש לחודש, שאפי' אם נולד משה בשנה מעוברת באדר א', לא נפטר אלא באדר ב', ולכן יש להתענות בז' באדר ב', וכ"כ המג"ן הובא בס' פתח עינים (ר"ה י"א ע"א). ואף היעב"ץ חזר בו ופסק בסידורו שיש להתענות באדר שני, כדברי מר אביו החכם צבי, וראה עוד בשו"ת מלמד להועיל (חאו"ח סי' קי"ג), ובשו"ת אמרי שפר (סי' ח'), ובשו"ת קרית חנה דוד ח"א (סי' צ"ב), ועוד. ואף העושה אזכרה ולימוד ביום פקודת השנה לעילוי נשמת אביו, יש לעשות כן באדר ב', אא"כ נפטר אביו באדר א' בשנה מעוברת שאז יש לעשות האזכרה והלימוד באדר א', וכיו"ב מבואר בפוסקים שנער שנולד באדר א' בשנה מעוברת, נעשה בר מצוה באדר א'. וכמ"ש מהר"י מינץ (סי' ט'), ומהר"ש הלוי (סי' ט"ז), והפר"ח והא"ר (בסי' נ"ה), ואע"פ שהמג"א (בסי' נ"ה סק"י) כתב שגם הנולד באדר א' בשנה מעוברת אינו נעשה בר מצוה אלא באדר ב', כבר השיגו עליו האחרונים והעלו כאמור. וכן הסכים השבות יעקב ח"א (סי' ט'). והעיד שכן מנהג פשוט אצל כל בעלי הוראה להורות כאמור. וכ"פ בשו"ת מעיל צדקה (סי' כ"א), וכן הסכים מרן החיד"א במחזיק ברכה (בקו"א סי' נ"ה), והכף החיים פלאג'י (סי' י"ג אות ב'), ועוד אחרונים. ובסיכום: מי שנוהג להתענות ולעשות לימוד בשבעה באדר, יש לעשות כן באדר ב', וכן אזכרה ולימוד שעושים לע"נ ההורים שנפטרו באדר בשנה רגילה, יש לעשותם באדר ב', כי אדר ב' הוא חודש אדר העיקרי, ואדר א' אינו אלא כתוספת לשנה המעוברת, אבל אם נפטרו באדר א' יש לעשות האזכרה באדר א].

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.