שאלה:
במקרה שצריכים להלכה לעשות קנין, האם צריך לעשות קנין בפועל, או שסגי שחותמים בהשטר שנעשה בקנין באופן המועיל, והודאת בע"ד כמאה עדים?
תשובה:
שלום וברכה,
אדם שחתם על שטר שכתוב בשר שעשה קניין באופן המועיל, החתימה מחייבת כדין הודאת בעל דין שעשה את הקניין ומועיל מדין קניין אודיתא. בקניין אודיתא לדעת הקצות צריך שתהיה ההודאה בפני שנים עדים. והנתיבות חלק ושאין צריך שני עדים, ואם יש הודאה גמורה מועיל להתחייב. ולכאורה לדעת הקצות לא יועיל חתימה שלא בפני שני עדים. ולכן עדיף לעשות קניין בפועל. אולם אם חתם על שטר כזה חייב המודה כדעת הנתיבות והתומים שבאודיתא א"צ שני עדים.
בהצלחה.
מקורות:
קצות סימן מ ס"ק א. ובסימן קצד ס"ק ד. ונתיבות סימן מ ס"ק א והביא שכן דעת התומים בכמה מקומות.
קצות החושן סימן מ ס"ק א
ונראה לענ"ד דודאי בדברים בעלמא לא נתחייב וכדמוכח מהני ראיות שהביא הר"ן, אבל טעמא דהרמב"ם משום אודיתא הוי, דאפילו חפץ יוכל להקנות באודיתא וכמ"ש תוס' בפרק מי שמת (ב"ב קמט, א ד"ה שכיב מרע) גבי אודיתא דאיסור גיורא דהוי קנין בין בבריא בין בשכיב מרע, והוא קנין מעליא אף על פי ששניהם יודעין והעדים יודעין שזה החפץ או הקרקע אינו של פלוני קונה הוא אותו באודיתא של הנותן כמו שקונה במשיכה וכסף, וקנין אודיתא מבואר אצלנו באורך בסימן (קצ"ה) [קצ"ד] (סק"ד) ע"ש, ולהכי נמי בזה שמודה שחייב לפלוני מנה אעפ"י שאינו חייב זכה בו חבירו משום אודיתא כאילו נעשה בקנין ובשטר. ונחזיק טובה לרבינו הגדול בעל כסף משנה (שם) שירד לאמיתו של דבר וז"ל, כיצד האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה וכו', זה נלמד מדאמרינן פרק מי שמת דף קמ"ט (ע"א) ולודי איסור דהני זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא עכ"ל. וכן מצאתי כתוב בנימוקי יוסף פרק מי שמת (סט, ב בדפי הרי"ף) ז"ל, אמר המחבר מהא דלודי איסור כתבו חכמי פרובנציא והריטב"א בשם רבו ז"ל דכל שמחייב עצמו בלשון הודאה אף על גב דידעינן דלא הוי מחויב ליה מעיקרא הוא מחייב, כ"כ בפרק הנושא, הריטב"א ז"ל (כתובות קב, א ד"ה לא בשטר) עכ"ל. וא"כ דעת הרמב"ם נמי אינו אלא משום קנין אודיתא וכמ"ש בכסף משנה שם פי"א מהלכות מכירה.
ובזה יאיר לך נתיבות השו"ע, דכאן העלה כדעת הרמב"ם ובסימן ס' כתב בסעיף ו' ז"ל, המחייב עצמו בדבר שלא בא לעולם חייב אף על גב דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם כו', אבל בלשון חיוב כגון שאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב לפלוני בכך וכך חייב והוא שקנו מידו ע"כ, והוא לכאורה תמוה דהא דעת הרמב"ם דבחיוב אין צריך קנין אלא מתחייב בדיבור בעלמא, וכבר הניח בש"ך דבר זה שם (סקכ"ו) בצ"ע.
ולפי מ"ש דודאי חיוב בעי קנין כמו כל המשאות והמתנות דבעי קנין כל חד כפי קנינו, אלא משום דאודיתא הוי קנין בכל הדברים הנקנין בין בקרקעות בין במטלטלין ולהכי מהני גם בחיוב משום אודיתא, וא"כ דוקא כשאומר הוו עלי עדים שאני חייב לפלוני מנה הרי הודה שהוא חייב ושפיר מתחייב אף על פי ששניהם יודעין שאינו חייב ומשום קנין אודיתא, אבל בסימן ס' דאמר הוו עלי עדים שאני מתחייב בזה ליכא לשון הודאה א"כ ודאי אינו מתחייב בלא קנין. וכה"ג בחפץ נמי אם אמר הוו עלי עדים שזה החפץ של פלוני נקנה הוא לו באודיתא, ואם אמר הוו עלי עדים שאני נותן חפץ זה לפלוני ודאי לא קנה בלא קנין כיון דאין בזה קנין אודיתא.
נתיבות המשפט ביאורים סימן מ ס"ק א
[א] הוו עלי עדים. עיין סמ"ע [סק"א] וש"ך [סק"ב] דהרבה פוסקים חולקים בהנך תרתי, דהיינו באתם עדי ובחייב אני לך מנה בשטר, וס"ל דלא מצי להתחייב כי אם בשטר גמור, או בכתב ידו. ונראה דדוקא כשגילה בהדיא בלשונו שאינה הודאה שחייב לו מכבר, רק שמחייב עצמו מעכשיו, אבל כשאמר בסתם אתם עדי שאני חייב לפלוני מנה, לא מיבעיא אם זה טוען שבאמת הוא חייב לו מכבר, לא יכול הלה לחזור בו ולומר לא הייתי חייב לך כלל, רק שרציתי להתחייב לך בלשון זה, ועכשיו אני חוזר בי, לא מהימן, דבסתם אמרינן דהודאה היא, וכ"כ הר"ן ר"פ הנושא [כתובות ס"א ע"א מדפי הרי"ף ד"ה והכא] בהדיא וז"ל, במי שבא עכשיו להתחייב וכתב לו בשטר חייב אני לך מנה, ומסרו לו בפני עדים וגלי בהדיא דלאו הודאה הוא וכו'. אלמא דמסתמא אמרינן דהודאה היא. ולפי"ז אפילו מודה, או שנתברר בעדים דלא היה חייב לו מקודם, מ"מ חייב, כיון דבסתם אמרינן דהודאה היא, ובאודיתא כולי עלמא מודים דיכול להקנות, כדמוכח בב"ב דף קמ"ט [ע"א] גבי איסור גיורא ושכיב מרע שהודה. וכן כתב בנמוקי יוסף פרק מי שמת [שם ס"ט ע"ב מדפי הרי"ף בסופו] גבי איסור גיורא בהדיא, דאפילו ידוע שאינו חייב, מהני כשאמר בלשון הודאה. והא שכתב הש"ך סק"א דאם מודה שאינו חייב דפטור, היינו שמודה גם כן שהודאתו בטעות היתה, אבל בסתם אמרינן שרצה לחייב עצמו באודיתא וחייב לכולי עלמא, דבאודיתא לכולי עלמא יכול להקנות, וכן כתב התומים [סק"א] בהדיא. וכו'.
ובספר קצות החושן [סק"א] כתב דאודיתא אף דהוי קנין, מ"מ לא מהני בלא עדים, וכתב זה מסברא. ולא ידעתי היאך מילא לבו לחלוק מסברא על התוס' [ב"מ מ"ו ע"א ד"ה ונקנינהו] והפוסקים שהביא בעצמו שכתבו דמהני כשמודה בהודאה גמורה אפילו בלא עדים, וכ"כ התומים בכמה דוכתי בפשיטות. לכן נראה דבכל מקום דאתם עדי מהני, הודאה גמורה ג"כ מהני דבמקום דחשיב הודאה נגד טענת השטאה חשיב ג"כ קנין.
