ספק לגבי לינת לילה של שום קלוף

שאלה:

שלום,
האם אפשר להקל במקרה כאשר יש ספק לגבי שום קלוף ולא יודעים האם עבר עליו לילה או לא, למשל כאשר יש לפנינו מלפפונים בחומץ או במי מלח עם שום קלוף ולא יודעים כמה זמן עבר בין קילוף לנתינה לחומץ?
תודה רבה!

תשובה:

אין סיבה לחשוש שעבר זמן, אדם מכין מאכל מסתבר שמכין אותו ברצף… הכניס מלפפונים, קילף שום הכניס שפך חומץ…

מקורות:

ראה תשובת מרן הגר"ע יוסף שהאריך בכל דינים אלו: שו"ת יביע אומר חלק ב – יורה דעה סימן ז: ב"ה. קהיר. שת"י בה' מחסי לפ"ק. לכבוד ידידי החכם השלם זוכה ומזכה את הרבים יקר רוח ואיש תבונה, הרב ר' מעתוק דבי שליט"א. דיין ומו"צ באלכסנדריא. [כעת איתן מושבו באה"ק ת"ו]. אודות שאלתו בנוגע לבית החרושת לשימורי בצלים, (הקלופים ומיובשים במכונה, ומניחים אותם בקופסאות, ע"מ לשלחם למדינות רחוקות.) שבקשו ממנו הכשר לפסח. וחשש למ"ש רז"ל בצל קלוף שעבר עליו הלילה האוכלו דמו בראשו.
(א) בגמרא נדה (יז) אמר רשב"י ה' דברים הן שהעושה אותם מתחייב בנפשו ודמו בראשו, האוכל שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה, והשותה משקים מזוגים, שעבר עליהם הלילה, והלן בבית הקברות, והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר, והמקיז דם ומשמש מיטתו. ע"כ. ופרש"י, שעבר עליהן הלילה, אכולהו קאי אשום ובצל ומשקים. ע"כ. וכן הוא במסכת ד"א רבה (ר"פ יא), האוכל שום קלוף וביצה קלופה ובצל קלוף שלנה עליהם לילה. ע"ש. ומוכח להדיא כפרש"י הנ"ל. וכ"כ בס' שמחת יהודה למהר"י נג'אר במס' ד"א (שם). וראיתי להגאון בעל זבחי צדק (סי' קטז ס"ק סא), שהביא דברי הגמרא הנ"ל. וכ' להקשות מזה על מנהגם שמניחים בסלאטה /בסלט/ שום קלוף ועובר עליהם הלילה. וכן כובשים ירקות ומניחים בהם שומים ונשארים כמה חדשים בצנצנת. ופי' חו"ר הישיבה שיתכן שלא אסרו אלא כשהם לבדם, אבל ע"י תערובת לית לן בה. ועוד יתכן שסמכו עמ"ש הרש"ל ביש"ש (פ"ח דחולין סי' יב), שכל מה שהזהירו חז"ל משום רוח רעה, כולם לא שכיחי האידנא. וכיו"ב כ' התוס' יומא (עז:) גבי רו"ר דשיבתא. ומש"ה אין העולם נזהרים בשום ובצל קלופים. ע"כ. והנה יותר הי"ל להעיר מדברי הגמ"ר (פ' המוציא יין), שכ' בזה"ל: ומביצה קלופה ששאלת אמאי לא חיישינן לרוח רעה, יפה כתבתם דדילמא לא שכיח בינינו. א"נ כתבי הקדש שעליהן מצילין. ושלום. העני מאיר. עכ"ל. הנה מבואר שיש לסמוך ג"כ על הטעם שאין הרו"ר הזאת מצויה בינינו. וכד' רש"ל. ואף על פי שכ' זה בלשון דילמא, לאו משום דלא פסיקא ליה אלא דרך ענוה היא. וכמ"ש בעלי הכללים שאע"פ שהפו' כותבים בל' אפשר, הוא רק דרך ענוה ואינו ספק. וכמו שהאריך בזה השד"ח כללי הפוסקים (ר"ס טז). ע"ש. [אכן התוס' והרא"ש (ביצה יד) ס"ל שרו"ר זו נוהגת אף בזה"ז. ע"ש]. ועמש"כ בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' ט אות א – ב). ע"ש.
(ב) ולפ"ז יש ליישב ג"כ המנהג שנהגו להכין מים חמים מע"ש בכלי מתכות והרי מבואר בש"ע הגר"ז (הל' שמירת גוף ונפש סעיף ז), דמ"ש חז"ל שאסור לשתות משקים מזוגים בכלי מתכות שעבר עליהם הלילה, כל שכן מים עצמם. ע"ש. ולפי האמור ניחא, דס"ל שאין הרו"ר הזאת מצויה בינינו. ומכבר חשבתי שמכאן סמך למה שיש נוהגים לתת מע"ש טי /תה/ או קפה בתוך המים הרותחים. וכמו שהביא מנהג זה בשו"ת רב פעלים ח"ג (חאו"ח סי' יא). ובבן איש חי ש"ב (פר' בא אות ח). ועמש"כ לעיל (בחאו"ח סי' כ). אכן נראה שחששו קצת למ"ש הגר"ז, דמים בכלי מתכות שעבר עליהם הלילה שורה עליהן רו"ר. ולכן התחכמו לתת קפה או טי בתוכם. דדמי למ"ש בב"מ (כט:) כסא דחרשין ולא כסא דפושרין, ולא אמרן אלא בכלי מתכות וכו', ולא אמרן אלא דלא שדא ביה ציביא. ופרש"י, ציביא, כל דבר שנותנים לתוך המשקה או עשבים או תבלין או עיקרי בשמים קרי ציביא. ע"כ. ומש"ה נפקי מתורת משקים מזוגים הואיל ונתנו בהם תבלין, ויש להם שם בפ"ע. ומ"מ נראה דאי משום הא לא איריא. דהא אמרינן נמי התם, ולא אמרן אלא דלא צויץ. ופרש"י, צויץ, רותח. ומכיון שע"פ הרוב מרתיחים את המים מע"ש, לית לן בה. ומכ"ש שי"ל שאין לדמות הענינים זל"ז. ולכן יותר נכון לומר דאין הרו"ר הזאת מצויה בינינו. וכמ"ש הגמ"ר לגבי ביצה קלופה, דהא כולהו בחדא מחתא מחתינהו בגמרא. שו"ר בשו"ת מחשבות בעצה (חיו"ד סי' ה) שכ' להוכיח דבמים אין קפידא, וכדמוכח בהרא"ש (פ"ח דברכות). ואף אם נרצה להחמיר במים ג"כ, מ"מ ברותחים לית לן בה. וכעין מ"ש הש"ך (סי' קטז), להתיר הרותחים בעת התקופה. ע"ש. ויותר יש להזכיר ההיא דב"מ הנ"ל.
(ג) וראיתי בשו"ת חינא דחיי (סי' נט) שחשב לומר שאף במים לבד בכלי מתכות יש לחוש לרוח רעה. והעיר ממ"ש במתני' (סוכה מח:) שהיה ממלא מים בחבית של זהב מע"ש, ודחה שלא נאמר דבר זה אלא במשקין מזוגין, ולא במים. א"נ שאני התם שהוא דבר של מצוה. ע"כ. ובגמר דבריו נתפס, דאיכא למידק מדתנן התם, נתגלתה היה ממלא מן הכיור, שהיין והמים המגולים פסולים לגבי מזבח. ואמרינן עלה בירושלמי, מ"ט דכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל. ע"ש. הרי שפסלו המים אף לגבי דבר מצוה משום דבעינן ממשקה ישראל, וה"נ יש לפסול המים בכלי מתכות שעבר עליהן הלילה אילו היה בהם חשש סכנה. (ומה שפרש"י בסוכה (שם) דה"ט דחיישינן שהארס מעורב בהן ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור. וע"ע בתוס' (שם) דה"ט משום הקריבהו נא לפחתך. הדבר קשה, שהרי מבואר בירוש' דה"ט משום ממשקה ישראל. אלמא דאף בחשש סכנה פסלינן מה"ט. וע' בשו"ת עין יצחק (חאו"ח סי' כד) שעמד בזה. וע"ע בחשק שלמה סוכה (שם). ודו"ק.) ולכן נלע"ד שעיקר החילוק הוא דבבהמ"ק אין שורה שם רוח רעה, ומש"ה לא חיישינן לענין זה שהיו המים בכלי מתכות ועבר עליהם הלילה, הואיל ואינו אלא ענין סגוליי ששורה עליהן רו"ר =רוח רעה= ובבהמ"ק אין שליטה לרו"ר. וכעין מ"ש ביפה שעה, הובא בשו"ת רב פעלים ח"ב (חאו"ח סי' ד) ד"ה ואם. שברגלים נאחזת הרו"ר יותר מן הידים ואין בנו כח לדחותה, ורק הכהנים בבית המקדש הי"ל כח לדחות את הרו"ר ע"י קידוש ידים ורגלים. ע"ש. שו"ר בס' ארחות חיים בקונט' עובר אורח (סי' ד), שנשאל בדין מים בכלי מתכות שעבר עליהן הלילה, והביא דברי הגר"ז שכ' להחמיר בזה. אכן מנהגינו להחזיק מים בחבית של נחושת תמיד וכו'. ובע"כ דלא חיישינן אלא במשקין מזוגים ולא במים. וראי' לזה מסוכה (מח:) שהיה ממלא צלוחית של זהב, לניסוך המים. עכת"ד בזה. וגם הלום ראיתי אחרי רואי בשו"ת מהרש"ם ח"ב במפתחות (חיו"ד סי' ח), שחילק כמו שכתבנו, דדוקא בגילוי שיש סכנה בטבע פסול, משא"כ משום רו"ר, דבמקדש לא היה שורה רו"ר. ולכן לא חששו בסוכה (שם) לזה. עכת"ד. ע"ש. נמצא שכמה אחרונים חוששים לד' הגר"ז, וכתבו לקיים דבריו. וכן הובאו דברי הגר"ז להלכה, בדרכי תשובה (סי' קטז ס"ק עט). ע"ש. ולפע"ד כיון שכבר נהגו להקל, וכמו שהעיד בגדלו האדר"ת בקונט' עובר אורח הנ"ל, י"ל ע"מ שיסמוכו דהו"ל ס"ס, שמא אין המים בכלל זה, (ורק משקין מזוגין אמרו, ובדבר של סגולה אין ללמוד מק"ו.) ושמא אין הרו"ר הזאת בזמנינו כלל. וכמ"ש הגמ"ר ורש"ל וזב"צ הנ"ל. ואין לומר דלא מהני ס"ס במידי דסכנתא, דשאני הכא שאינה סכנה טבעית, אלא סגוליית, ומהני בה ס"ס. וכמו שהעלתי בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' ט אות ח). ע"ש. וכל דבר שהלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר.
(ד) והנה הרבנים המגיהים בזבחי צדק (ס"ק סא) הנ"ל, הוסיפו, שהסמ"ק ג"כ כ' לחלק שאם מעורב בשומים הקלופים מעט לחם שפיר דמי. א"נ אם משימים קליפת השום לתוכם. וזה כמ"ש הרהמ"ח בשם חו"ר הישיבה, שלא אסרו אלא כשהם לבד בלא תערובת. ושוב הביאו מ"ש בשו"ת בית שלמה (חיו"ד סי' קפט), שנשאל בביצים קלופים, אם יש להתיר משום שהם עדיין חיים, ולא אמרו בש"ס להחמיר אלא במבושלת. והשיב, דאדרבה ממנהג העולם ראיה להיפך שמבשלים בצלים ומניחים למחר, ש"מ דהסכנה רק כשהן חיין, ולא במבושלים. ע"ש. ויש להוסיף עוד מ"ש בשו"ת שדה הארץ ח"ג (חאו"ח ס"ס יח), שלא ידוך השומים מע"ש אא"כ יתנם תוך החומץ משום סכנה. וכן עמא דבר. ואפשר דמ"ש בש"ס דהויא סכנה, היינו דוקא בלי שום תערובת, משא"כ ע"י תערובת דשפיר דמי. וע"ז סמכו העולם בכמה מיני מאכל שנותנים בהם שומים, ונשארים לימים הרבה. ומיהו מי יוכל להורות חילוק בזה כיון שלא הובא בספרי הקדש, וחמירא סכנתא מאיסורא. ועל מנהג העולם י"ל שומר פתאים ה'. עכת"ד. ואילו היה רואה הרב ז"ל דברי הסמ"ק שמחלק כן בהדיא, בודאי שהיה סומך ע"ז, להקל ע"י תערובת. ומה גם שיש לנו דעת הגמ"ר ורש"ל שאין הרו"ר הזאת מצויה בינינו. ואף על פי שהתוס' והרא"ש חולקים בזה, מ"מ מספיקא לא נפקא. והו"ל ס"ס שמא אין הרו"ר הזאת מצויה בזה"ז כלל. ושמא יש להקל עכ"פ ע"י תערובת. וכבר רמזתי לעיל דבסכנה סגוליית שפיר סמכינן על ס"ס. ומ"ש ה' שדה הארץ דמה שנהגו להקל בזה, י"ל שומר פתאים ה', הנה למי שיודע הענין לא שייך בו שומר פתאים ה'. וכמ"ש בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' קנט אות ב). ובשו"ת יוסף אומץ (סי' לז סוף אות א). ובזב"צ (סי' קטז ס"ק עז). ע"ש. ולדברינו א"ש.
(ה) ותבט עיני בשו"ת יד מאיר (סי' יט), שכ' להעיר כי הפוסקים השמיטו ד"ז, הרמב"ם והטור והש"ע. זולת הפר"ח שהביאו. וכבר התפלא ע"ז הגרי"ב בס' קשות מיושב באומר השכחה. ובעינינו ראינו שהעולם אין נזהרים בזה. ובכדי שלא לשוויי כ"ע לטועים, אמינא דבודאי סמכו על זה שהשמיטוהו הפוס' והטוש"ע וכו'. ומכיון דהתוס' חולין (קז:) כ' בשם ר"ת, להוכיח שאין רו"ר דשיבתא מצוי בינינו, ממה שאין אנו נזהרין מליתן פת לתינוק בלי הדחת ידים. ה"ה בזה שיש לנו להוכיח שאין הרו"ר דשום ובצל וביצה קלופים מצוי בינינו, ממה שאין נזהרים בזה. ומש"ה א"ש מה שהשמיטוהו הפו' ז"ל, ויפה מנהגן של ישראל, וישראל עושה חיל. ומי שבא לחוש לזה מחמת שנזכר בש"ס, עכ"פ מותר לאכלם ע"י ביטול ברוב. ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחלה, שהאיסור הוא רק הסכנה בלבד. ולפ"ז יש ליישב הקו' מההיא דביצה (טו:), ושוין בדג וביצה שעליו שהם ב' תבשילין. והרי הביצה שטחו על הדג עבר עליה הלילה ואסורה. ולפמ"ש א"ש שהרי הביצה ראויה לאכילה עם הדג כי בעת האכילה נתערבו יחד. עכת"ד. ולפע"ד אם איתא שיש לחוש בזה, לא מהני לבטל הביצה שעבר עליה הלילה ברוב ביצים. ובעינן ס'. ולא דמי לההיא דביצה (טו:) שכבר נתבטלה הביצה בעודה היתר, וכל שאינה לבדה אלא ע"י תערובת, אינה בכלל אזהרת חז"ל. וכמ"ש הסמ"ק, והשד"ה (בראש דבריו), והזב"צ =והזבחי צדק= אולם אפשר שיש מקום לסמוך עמ"ש בראש דבריו, שאין הרו"ר הזאת מצויה בינינו, וכמ"ש ג"כ הגמ"ר וסיעתו. וכן ראיתי בשו"ת שם אריה (חיו"ד סי' כז). דל"ז ע"ד. ע"ש. וע"ע להגאון האדר"ת בקונט' עובר אורח (סי' ד) הנ"ל, שכ', שהשיב לשואלו דבר בענין ביצים טרופות (שעבר עליהם הלילה), והתיר בפשיטות עפ"ד הגמ"ר הנ"ל. ואח"ז ראה בשו"ת בית שלמה שאוסר אפילו בדיעבד, ולא זכר מהגמ"ר. אך מהתוס' שבת (קמא) ל"מ כד' הגמ"ר. ע"ש. עכת"ד. וע"ע בשו"ת זכר יהוסף (סי' רט). וכן מצאתי עוד בשו"ת פרי השדה ח"ג (סי' סא אות ב) שכ', דה"ט דהפוסקים והטוש"ע שלא הביאו ההיא דאמרי' (נדה יז) דביצה קלופה אסורה בעבר עליה הלילה, אולי מפני שידעו הפוסקים שעכשיו אין בהם משום סכנה. ולכן השמיטו ד"ז. ועכ"פ נראה דבביצה שנשברה ליכא שום חששא, דכה"ג ביצה שבורה מקריא ולא קלופה. עכת"ד. וע"ע שו"ת בית דוד אשכנזי (ס"ס מא).
(ו) ולפמ"ש עוד ה"ה בזב"צ הנ"ל בשם בית שלמה, שהסכנה בביצה היינו דוקא בביצה חיה ולא במבושלת, לכאורה היה מקום לצדד להקל בנ"ד, מטעם שע"י המכונה מתבשלים קצת עד שמתיבשים. (ובכל זאת אין לאסרם משום בישולי עכו"ם. שכיון שא"א לאכלם כך אלא ע"י בישול אחר משרא שרי. וכמ"ש מרן ז"ל בתשו' אבקת רוכל (סי' ל), בדין הבורג'ול ששולקים הגוים ומייבשים אותם לעשותן גריסין. שכיון שמתיבשין כ"כ עד שאינם נאכלים אלא ע"י בישול אחר, והבישול הא' אינו ניכר בהן, מותרים. ע"ש.) אלא שמדברי הגמ"ר הנ"ל יש להוכיח שאף בביצה מבושלת יש לחוש לזה. וכאשר יראה המעיין. וכן ראיתי בתשו' יד מאיר (סי' יט) הנ"ל, שדחה דברי ה' בית שלמה בזה, משום דבש"ס נקיט האוכל ביצה קלופה, ובעודה חיה לא שייך בה לשון אכילה, אלא לשון גמיעה. ע"ש. וי"ל. והלום ראיתי בתשו' מהרש"ם ח"ד (ס"ס קמח), שהביא דברי הגמ"ר בזה, וכ' שכיון שהגמ"ר מסופק בזה, וכ' זאת בלשון דילמא, א"א להקל בחשש סכנה. ובפרט שכן ד' התוס' (שבת קמא) להחמיר. וכ"כ הפר"ח. וכ' ע"ז הרב המגיה וז"ל: א"ה בחיבורי עוללות משה (סי' כח) צדדתי דבביצה מבושלת ליכא סכנתא. ע"ש. אולם מד' הגמ"ר הנ"ל מוכח דלא כמש"כ שם. שהרי ע"כ במבושלת מיירי. שעל ביצה חיה א"א לכתוב. וצ"ע. ע"כ. ודו"ק.
(ז) ומ"מ נראה שאין להחמיר בנ"ד, מטעם אחר, כי הנה פשט המנהג בדורינו באה"ק ת"ו, לאכול ולהשתמש באבקת ביצים המובאים מאמריקה. ע"פ הגאון מופת הדור רצ"פ פראנק שליט"א, וסיעתו. ולא חששו כלל לדין ביצה קלופה שעבר עליה הלילה. ומאז אמרתי שטעמם ונימוקם עמם, שכיון שנתיבשה ולא חזיא לאכילה, הו"ל כי עפרא בעלמא, עד שיגבלוה כדרכה ותחזור כבראשונה. ומכיון שחומרא זו אינה אלא סגולה אין לנו אלא מה שאמרו חכמים ביצה קלופה כברייתה, משא"כ בזו שנשתנית מברייתה, ואין עליה שם ביצה. וכאשר דמיתי מצאתי בדרכי תשובה (סי' קטז ס"ק עד), בשם שו"ת דגל אפרים (סי' כח), שכ', שביצה קלופה שנתייבשה ונעשית כעפר י"ל דשרי. ואדרבה נראה דלא כה' בית שלמה, אלא כהרב השואל, שעיקר הקפידא על ביצה צלויה ומבושלת ולא על ביצה חיה. וכ"ש כששבה לעפר. ע"כ. ומעתה ה"ה בנ"ד שנתייבשו הבצלים הללו וא"א לאכלם כלל, עד שיבשלם היטב ויתרככו ויחזרו לבריתם. ובצירוף הטעם שכ' הגמ"ר שאין הרו"ר =הרוח רעה= מצוי בינינו. נראה שיש להקל. [ושוב נדפס שו"ת חלקת יעקב, וראיתי (בסי' קיא) שדן בייחוד על האבקת ביצים. והביא ד' ה' בית שלמה הנ"ל שהחמיר בדין ביצה קלופה אף בדיעבד. וכ' שנראה מדברי שאר האחרונים שהפריז על המדה בזה, מכיון שהרמב"ם והטוש"ע השמיטו ד"ז. ובהגמ"ר כ' להקל בדיעבד וכו'. ובסו"ד העלה להקל בזה דהו"ל כדיעבד. ע"ש]. ובעיקר ההיתר של האבקת ביצים, כתבנו בזה במקום אחר. ואכמ"ל.
(ח) ואגב ראיתי בתשו' חלקת יעקב הנ"ל, שהביא בשם השו"מ, שאמר בשם דודו הגרא"ז מרגליות ז"ל, שדקדק ממ"ש רש"י (נדה יז) הנ"ל, שעבר עליהן הלילה, אכולהו קאי, אשום ובצל ומשקין. ע"כ. והשמיט ביצה. [וכן העיר בזה הרש"ש שם]. ואמר שכוונת רש"י שאין סכנה כלל בביצה קלופה שעבר עליה הלילה, רק כוונת הגמרא שאסור לאכול ביצה קלופה, דאמרי' (שבת קח:), אתרוג צנון וביצה אלמלא קליפתן החיצונה אינם יוצאים מבני מעיים. ופרש"י קליפתן החיצונה דביצה הוא החלבון. ע"ש. וכן כוונת הגמ' נדה לומר דסכנה לאכול החלמון בלא החלבון. עכ"ד. ולפע"ד בודאי שאין לסמוך על המצאה זו לדינא כלל. וכמה תשובות בדבר, שהיאך אפשר לומר דמ"ש שעבר עליהן הלילה קאי על השום שנזכר בתחלה, ועל המים שנזכרו לבסוף, ולא על הביצה שנזכרה באמצע. ועוד שכל מה שנזכר שם הם עניני סגולה, וכדאמרינן בגמ' התם דרו"ר שורה עליהן. ואילו ד"ז שאינם יוצאים מבני מעיים, הוא דבר טבעי. ועוד שא"כ למה לא הזכירו גם אתרוג וצנון בהדייהו. ומה גם בראותינו שבהגמ"ר הבין הגמ' כפשטה, שביצה קלופה שעבר עליה הלילה שורה עליה רו"ר. בודאי שכ"ה גם דעת רש"י. וזה פשוט וברור. והאורך בזה ללא צורך.
(ט) ועינא דשפיר חזי לה' בן איש חי ש"ב (פר' פינחס אות יד), שכ', לא יאכל שום ובצל שעבר עליהם הלילה אחר שנקלפו. ואם נשאר בהם מעט מקליפתם מותר. והיינו דוקא אם הם לבדם אבל אם מעורבין עם שאר אוכלים הן בבישול הן בכבוש אפי' קלופים לגמרי מותר. וכן עמא דבר. וצריך להזהיר אנשי עירנו בשומים הבאים מערי פרס שהם קלופים לגמרי. ע"כ. ומבואר שאינו סומך ע"ד הגמ"ר ורש"ל שכ' שאין הרו"ר =הרוח רעה= הזאת מצויה בינינו. אולם אנשים רבים מיראי ה' נוהגים לאכול מן השומים הבאים מערי פרס בסעודות מצוה כנודע. וכן שמעתי באומרים לי שיש קולפים בצלים ועושים מהם כבושים. ונ"ל שסומכים ע"ד הגמ"ר וסיעתו. ואין למחות בידם. וכבר העידו כמה רבנים שנהגו להקל בזה, וכנ"ל בשם האדר"ת, וה' יד מאיר, וה' שדה הארץ. ומ"מ יש לערב בתוכם עוד דברים אחרים, או להשאיר מעט מעיקרם, דהיינו השער שבראש השום והבצל, או מעט קליפות, דש"ד. וכמ"ש בנדה (יז). ע"ש. וע"ע להגר"ז בש"ע (ה' שמירת גוף ונפש אות ז). ובס' לקט יושר חיו"ד (עמוד ו). ע"ש. ועכ"פ בדיעבד מיהא אין להחמיר, וכ"ש כשיש הפסד מרובה, שהתורה חסה על ממונן של ישראל. (חולין מט:). וכמו כן בביצים קלופות אין להחמיר בדיעבד, וביחוד כשיש הפסד מרובה. אבל לכתחלה בודאי שאין להקל בזה אלא ע"י תערובת. אולם בנ"ד שאין הבצל ראוי לאכילה מחמת שנתייבש ע"י המכונה, נראה שאפשר לסמוך להקל אף לכתחלה. והנלע"ד כתבתי. והיעב"א.