בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בהלכות צובע בשבת, ובצביעת העורות אלים מאדמים במשכן. כיצד צבעו את האילים לצורך הכנת המשכן? האם לא היה בכך צער בעלי חיים? מה הטעם שרש"י נחלק על הירושלמי בפירוש צורת הצביעה? ומה ההשלכות ההלכתיות של מחלוקת זו? מדוע איסור צביעה בשבת נלמד דוקא מעורות האילים המאדמים ולא מצביעת התכלת למשל? האם מותר להתאפר בשבת? והאם האיסור מהתורה או מדרבנן? ומה הדין בצביעת גבות? איזה זהירות מוטלת עלינו באכילת תותים בשבת? ומה הדין כשלא ניתן להזהר? האם מותר לעשות בדיקות טהרה בשבת? האם בשעת צורך גדול מותר לומר לנכרי לצבוע את רגלי הגמלים בצבע זוהר כדי למנוע תאונות? האם מותר להחביא דיו כדי לצבוע את ידי הגנב בשבת? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

כיצד צבעו את עורות האילים במשכן? ואיזה צביעה נאסרה בשבת?

בפרשה מסופר שהקב"ה ציווה את משה שבני ישראל ינדבו מוצרים שונים לשם הקמת המשכן, אחד מהמוצרים הנצרכים היה (שמות כה ה): 'עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים', בהמשך הפרשה נאמר (שמות כו יד): 'וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים', כלומר מעורות אלים אלו נעשו לאחר מכן המכסה אשר כיסה את המשכן. מציווי זה נלמד איסור צובע בשבת וכפי שנבאר, ובה יעסוק מאמרנו השבוע.

כיצד צבעו את עורות האילים?

המזרחי (שמות כה ה) והמהר"ל מפראג (גור אריה שמות כה ה) פירשו שהמילה מאדמים, משמעותה שהאילים לא נולדו אדומים, אלא שהאדימו אותם, ואכן לא מוכרים לנו זן של אילים [כבשים זכרים בוגרים] שעורם אדום, ובהכרח שעורות אלו במשכן עברו תהליך צביעה להיות אדומים.

אולם בצורת צביעת האילים מצינו מחלקות מעניינת: רש"י (שמות כה ה) סבר שהכוונה שלאחר שעיבדו את עורות האילים צבעו אותם בצבע אדום. אמנם בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) נאמר שהצביעה היתה נעשית ע"י שהיו משרבטים באילים, ובכך יוצרים עורות אילים מאדמים. הפני משה (שם ד"ה הצובעו) מבאר שהיו צובעים את הבהמה בצבע, ומדבריו נראה שהיו צובעים אותה בחייה. אולם ראשונים רבים [רמב"ן (שבת קז. ד"ה שמונה); רשב"א (שבת קז. ד"ה הצדן והחובל); ריטב"א (שבת קז. ד"ה ומיהו); מאירי (שבת קז. ד"ה אמר המאירי); חידושי הר"ן (שבת קז. ד"ה החובל); אור זרוע (ח"ב סי' סג אות ה); משמעות רבינו אברהם בן הרמב"ם (ברכת אברהם סי' יח)] וקרבן העדה (ד"ה שהיו) פירשו את הירושלמי שאומנים מיוחדים היו מכים את האילים בשרביט, והיה נוצר לה פצע מתחת לעור שהיה צובע את העור באדום, וע"י פציעות אלו יצרו ציורים מרהיבים בעור האילים.

לסיכום: דעת רש"י שצבעו את עורות האילים לאחר מיתת האיל ועיבוד העור. דעת הירושלמי להבנת הראשונים וקרבן העדה שצבעו את האילים ע"י הכאות בחייו ויצירת דם צרור תחת העור, שצבע את העור בחייו, ויצר איורים בעור. דעת הירושלמי להבנת הפני משה שצבעו את האילים בחייהם בצבע אדום.

האם הדבר מותר בשבת?

יש משמעות הלכתית חשובה למחלוקת זו, משום שמהם הם המלאכות שנאסרו בשבת לומדים מהמלאכות שהיו במשכן, וכל מלאכה שהיתה במשכן נאסרה בשבת. ולכן אם צבעו את העורות לאחר עיבודם ניתן ללמוד מכאן שרק אדם הצובע עור כדרכו לאחר עיבודו נחשב צובע, אולם הצובע עור בחיי הבהמה, ויתרה מזו הפוצע בהמה בצורה שיצרר הדם מתחת לעור ויצבע את העור, אין מקום לחייבו משום צובע משום שאינו דרך צביעה, ואין לנו מקור לחייב אדם בצביעה כזו.

בתלמוד ירושלמי (שבת פ"ז ה"ב) נאמר שצובע בשבת חייב, לפי שהיו משרביטים [מכים להבנת רוב הפירושים] את האילים, וכך יצרו עורות אילים מאודמים. ועל כך מוסיף הירושלמי המכה בעל חי ונצרר הדם מתחת לעור בשבת חייב. וכן אדם שצובע את שפתיו באודם חייב, והמוציא דם מבעל חי חייב משום נטילת נשמה. ומשמע שהפוצע בעל חי, אם הדם נצרר מתחת לעור חייב משום שהוא צובע את העור, אולם אם הדם יצא מהגוף, חייב משום חובל [חכמים קיבלו כי אדם המוציא דם מבעל חי יש בכך נטילת נשמה חלקית, והדבר אסור משום תולדה של שוחט]. וכך מבואר גם בתוספתא (פ"ט הי"ג).

בתלמוד בבלי (קז.) נאמר כי אדם המכה בעל חי שיש לו עור ונצרר דם תחת לעור חייב, ולא מפורש מדוע חייב.

רש"י (שבת קז. ד"ה והחובל) מביא שני פירושים מדוע חייב, או משום שהדם שנצרר תחת העור לא ישוב ויבלע בבשר ונחשב שהוציא מעט דם מבעל החי, דבר שאסור משום מלאכת חובל [שהוא תולדה של מלאכת שוחט]. או משום שהוא צבע את העור. תוספות (שבת קז. ד"ה שמונה) כתבו שהפירוש העיקרי הוא שחייב משום חובל, וכפי שפירש רש"י במקום אחר. (ראה שבת מט: ד"ה הם). אמנם הראשונים (הנ"ל) נחלקו על תוספות וכתבו שגם הפירוש השני נכון משום שבירושלמי מבואר כך, אולם הדבר בתנאי שיש תועלת וכוונה לצבוע את  העור מכל סיבה שהיא.

לסיכום: דעת רש"י (שבת מט: שבת קז. לפי' א; שמות כה ה) והתוספות שהאיסור כאשר נצרר דם מתחת לעור הוא משום חובל ולא משום צובע, אולם דעת הירושלמי ורוב הראשונים שיש גם חיוב של צובע.

מדוע הירושלמי למד צביעה מעורות אילים מאודמים ולא מתכלת

האחרונים שאלו מדוע הירושלמי נדרש ללמוד צביעה ממה שהכו את האילים ונצרר הדם, ולא למדו את הדבר ממה צבעו במשכן את הצמר בצבע תכלת, וחלקו בצבע ארגמן, וחלקו בצבע תולעת שני, ששם היתה צביעה סטנדרטית רגילה?

החיי אדם (נשמת אדם ח"ב כלל ט סק"ג) ציין הערה נוספת בתלמוד ירושלמי (פ"ז ה"ב) כותב שאשה המאפרת את פניה, או שצובעת מטוה צמר חייבת משום מלבן, ולא משום צובע כפי שמבואר בפוסקים. ומשכך ביאר שבעוד שלדעת הפוסקים מלבן הוא סוג של כיבוס והוצאת לכלוך מהצמר, ואילו דעת הירושלמי שאם הוא צובע בצבע אחיד משטח שלם, האיסור הוא משום תולדת מלבן, והגדרת מלבן הוא שינוי הצבע של הבד או המשטח, בין ע"י צביעה, ובין ע"י כיבוס. וראה שם שהוכיח שאף שיטת הרמב"ן להלכה כן. ולכן סבר הירושלמי שאיסור צובע קיים רק כאשר אינו צובע את כל המשטח, אלא מצייר ציורים בתוך המשטח, ומכיון שאין לשירבוטים אלו משמעות, והם נועדו רק לנוי לחוד אינו נחשב כותב אלא צובע. [לשיטתו צביעת כל המשטח חייב משום מלבן, צביעת שרטוטים או אותיות בעלי משמעות חייב משום כותב, צביעת שרטוטים לנוי חסרי משמעות חייב משום צובע].

בקרבן העדה (שבת פ"ז ה"ב שיירי קרבן ד"ה צביעה) ביאר, שלדעת הירושלמי את הצמר לא יכלו לצבוע מהתכלת במדבר, משום שהיו זקוקים לחלזון חי ודם טרי לצבוע את צמר בתכלת. ולכן הביאו ממצרים צמר שכבר צבוע, ומכיון שמלאכה זו לא נעשה במדבר אינו נחשב מלאכה האסורה בשבת, ומשכך היה צריך ללמוד איסור צביעה מעורות האילים.

בערוך השולחן (או"ח סי' שכ סעיף א) ביאר שכוונת הירושלמי ללמוד מנין שאף צביעה קלה כגון אשה שיש שפתיים אדומות והיא מעבירה אודם לחזק מעט את הצבע חייבת, ולכן הוצרך ללמוד מכך שהכו את האיל ועשו בו סימן אדום שאף צביעה קלה נחשבת צובע, ולא רק כשצובע צמר לבן בצבע תכלת ארגמן ותועלת שני שזהו צביעה גמורה.

כיצד הותר להתאכזר כך לאילים?

המגן שאול (סי' קה ד"ה ועי' ירושלמי) הקשה כיצד יתכן אכזריות כזו לצייר באילים בעודם חיים ציורים ע"י מילוי גופות בחבורות, ואף שהותר צער בעלי חיים לצורך האדם, אין להתאכזר כך על בעל חי, וכתב שמכח קושיא זו נראה כפירוש הפני משה, אולם העיר כיון שהראשונים פירשו כדעת הקרבן העדה נשאר בקושיה.

אמנם הברטנורא (עמר נקר שמות כה ה) הביא את הירושלמי וכתב שהיו מכים את האילים כשהם היו טלאים קטנים במומחיות מיוחדת כאשר הם יגדלו ויהיו לאילים יוצרו מכות אלו לאיורים מרהיבים, ומכיון שאיל הוא כבש בוגר [לפחות בן 13 חודש], וביום הציווי להקים את המשכן הביאו בני ישראל עורות אילים מאדמים, בהכרח שהיו בידם אילים אלו או עורות האילים ממה שלקחו ממצרים או מביזת הים, וכדומה, ואם כן מסתבר שאכן היו ואמנים אכזריים במצרים או במדינות נוספות ביצעו אומנות אכזרית זו לפחות שנה לפני הציווי על הקמת המשכן, ועורות אלו התגלגלו לידי בני ישראל, והם הקדישו אותם למשכן, וראה במאמר מערכת מדוע רצה הקב"ה שעורות אלו דוקא יהיו במשכן, ומה הם מסמלים.

[אמנם תירוץ זה תלוי בנידון (ראה נשמת אדם שבת כלל ט אות ג) האם מלאכה שלא עשו אותה במדבר, אלא היו צריכים לעשות אותה ימים רבים לפני ציווי המשכן, כגון נטיעת עצי השיטים, האם היא מלאכה האסורה בשבת, או שרק מלאכות שהוצרכו לעשות לאחר שציווה משה רבינו על השבת הם המלאכות שנאסרו בשבת. לדעת קרבן העדה (שבת פ"ז ה"ב שיירי קרבן ד"ה מה צביעה) והחיי אדם (שם) שסברו שדעת הירושלמי שמה שהביאו ממצרים מוכן, אינו נחשב מלאכה האסורה בשבת, אי אפשר לומר שהיה להם עורות אלו ממצרים, שהיכו אומני הנכרים את האילים, ויצרו עורות מצוירים באדום, ובהכרח שישראל עשו כן, וחוזר קושיית המגן שאול, אמנם לדעת רוב הראשונים ניתן ליישב כדעתו של הברטנורא].

יתכן שזה באמת הסיבה שרש"י ותוספות סברו שלא יתכן שזהו הצביעה שהיתה במשכן, ופירשו בצורה שונה מהתלמוד ירושלמי שצביעת עורות האילים היה לאחר מיתת האיל הפשטת העור ועיבודו. ובפרט לדעת ההפלאה (פנים יפות שמות לו ו) שהיה צריך לצבוע את עורות האילים המאודמים לשם המשכן, ולא יתכן שצבעו אותו לפני הציווי לבנות את המשכן.

איסור צובע בשבת

לאור הדברים הנ"ל נביא מספר דוגמאות מעשיות בהלכות צביעה בשבת:

איפור בשבת

השולחן ערוך (או"ח סי' שג סעיף כה) פסק שאסור לאשה להתאפר בשבת, משום שהדבר נחשב חלק ממלאכת צובע. בביאור הלכה (סי' שג סעיף כה) הביא שנחלקו הראשונים האם הדבר נחשב צובע מהתורה, או שרק חכמים אסרו את הדבר משום שהוא דומה לצובע. להלכה פסק המשנה ברורה (סי' שג ס"ק עט) שגם אשה שדרכה להתאפר הדבר נחשב רק איסור דרבנן, כיון שהצביעה לא נועדה לעמוד לזמן ממושך. אולם יש לציין כי טיפול כגון צביעת גבות שנועד לתקופה ארוכה אסורה גם מהתורה [וראה להלן לגבי צביעת בעלי חיים לתקופה ארוכה]. ואגב נעיר כי במקרים של צביעת גבות וכדומה לתקופה ארוכה יש לברר אצל רב שאין בכך איסור של כתובת קעקע.

המשנה ברורה (שם ס"ק פא) הוסיף כי מריחת שומן רך המעורב עם בשמים על השערות [וכן מריחת כל קרם] הוא בחשש איסור מהתורה משום ממרח.

זהירות באכילת תותים

השולחן ערוך (או"ח סי' שכ סעיף כ) פסק שאדם האוכל תותים או פרי אחר הצובע את ידיו, צריך להזהר שלא יגע בידיו על מפה או בגד, משום שהוא צובע אותם. וביאר המשנה ברורה (סי' שכ ס"ק נט) שמעיקר הדין אינו נחשב צביעה לפי שהוא דרך לכלוך ואין תועלת בצביעה, אולם כיון והבגד נצבע לכתחילה צריך להזהר במקום שאפשר.

אמנם אין איסור במה שצובע את פניו וידיו באכילת הפרי, כיון שאין הדרך לצבוע אותם, ורק בד שהדרך לצובעו צריך להזהר שלא לצובעו לכתחילה אף בדרך של לכלוך.

בדיקות טהרה בשבת

מסיבה זו אין חשש לעשות בדיקות טהרה בשבת, אף שהבד נצבע, כיון שאין מטרה לצבוע את הבד והוא דרך לכלוך, ובמקום מצוה הדבר מותר. החתם סופר (כתובות ה: ד"ה או דלמא) כתב סיבה נוספת להתיר, כיון שאינו רוצה שהבד יהיה צבוע, אלא רוצה לראות את הצבע עצמו, והאיסור בשבת הוא רק כשהוא רוצה שהחפץ יהיה צבוע.

צביעת גמלים בצבע זוהר

הגר"י זליברשטיין שליט"א (חשוקי חמד שבת עה.) נשאל, בימינו בעלי גמלים צובעים את רגלי הגמלים בצבע זוהר, במטרה למנוע תאונות בלילה, והוא נשאל האם בשעת צורך גדול יהיה מותר לומר לנכרי לצבוע את רגלי הגמלים בצבע הזוהר בשבת עצמה?

הגר"י זילברשטיין השיב שאם הדבר אסור מהתורה אין היתר לכך, אולם אם הוא אסור מדרבנן הדבר מותר, וכתב שלהלכה יש בכך איסור מהתורה של צובע, משום שכך הדרך בימינו לצבוע את רגלי הגמלים, וגם הצביעה מתקיימת לפחות למשך שנה.

בחשוקי חמד הוכיח שצביעת בעלי חיים אסורה מהתורה, כפי שמבואר בירושלמי כאן שאת עורות האילים המאודמים צבעו בחיי האילים, ואף רש"י שמפרש שצבעו את העורות המעובדים כבר, מכל מקום כתב רש"י (חגיגה ח. ד"ה משום) שיש איסור לעשר מעשר בהמה בשבת, כיון שהוא מסמן את הבהמה שיוצאת עשירית עם מברשת צבע אדום, ויש בכך איסור צובע, וצבע זה נצרך לסימן שנכיר את הבהמה הקדושה, ומכיון שחששו שיבא לאיסור דאורייתא של צובע אסרו לעשר בכל אופן.

ומכיון שצביעת בעל חי כשכך הדרך, והצבע עומד להחזיק מעמד זמן רב, הוא אסור מהתורה, אין אפשרות להתיר זאת ע"י נכרי.

צביעה על מנת ללכוד גנב

הגר"י זילברשטיין (חשוקי חמד שבת עה.) הביא סיפור שאירע על אדם שהיה אחראי על כספי צדקה גדולים, ולעיתים תכופות נגנבו ממנו סכומים משמעותיים. והוא הבין שאחד מהאנשים המקורבים אליו גונב את הכסף. אותו אדם הלך להתייעץ עם החזון איש כיצד יגלה את הגנב, והחזון איש יעץ לו שימרח את כיס מעילו בדיו, ויבקש ממקורביו להזהר מגנבים משום שיש סכום כסף גדול במעיל. וכאשר הגנב ינסה לגנוב את הכסף מהמעיל יתלכלך בדיו והוא יוכל לזהותו ולטפל בו בצורה המתאימה והנאותה, הן להשיב את הגניבות והן לטיפול מתאים בעתיד.

אולם הגר"י זילברשטיין שאל האם מותר להניח מלכודת דיו דומה בערב שבת בסמוך לכניסת שבת, כאשר הוא יודע שהגנב ינסה לגנוב בשבת, ומטרתו הוא לצבוע את ידו של הגנב בשבת כדי לדעת מיהו.

הגר"י זילברשטיין כתב שלכאורה הדבר מותר, משום שאין הדרך לצבוע אדם בדיו, וכפי שביאר המשנה ברורה (סי' שג ס"ק עט) שלכן אין איסור באכילת תותים אף שצובע את פניו וידיו, ולכתחילה צריך להזהר רק להמנע מצביעת בד, אך אין צריך להזהר מצביעת ידיו.

אולם הוא כתב שלכאורה הדבר אסור, שהרי כאן בעל הבית רוצה לצבוע את ידי הגנב, ורק במקרה ואין כוונה לצבוע פניו וידיו ע"י אכילת התותים הדבר מותר, אולם אדם שירצה בפירוש לצבוע את ידיו ע"י תותים בכל סיבה שהיא אסור.

אמנם הגר"י זילברשטיין דחה סברא זו, והתיר את הדבר שהרי מי שעושה את המלאכה הוא הגנב, והגנב הרי אינו רוצה שידיו יהיו צבועות ויתגלה קלונו, ולכן לא ניתן להחשיב את הדבר למלאכה, ואם כן בעל הבית אינו מכשיל את הגנב בעשיית מלאכה בשבת, למרות שבעל הבית רוצה את ידי הגנב צבועות.

ועוד התיר ע"פ דברי החתם סופר (כתובות ה: ד"ה או דלמא) לגבי בדיקה ע"י בד האם יש דם, שאין בכך איסור צובע, כיון שאינו רוצה שהבד יהיה צבוע, אלא רוצה לבדוק אם יש דם, והוא רוצה לראות את הדם אך אינו זקוק לבד שיהיה צבוע בדם. ואף כאן הרי אינו רוצה את ידי הגנב צבועות, אלא רוצה רק לגלות על הידים של מי יש צבע.