לתרומות לחץ כאן

אזהרת הזוהר שלא לקיים את המצוות בלא הוצאת ממון

 

הרב אברהם ארלנגר

דבר ראוי ונכון לו לאדם, להוציא ממון עבור המצוה שמקיים, שבכך מראה שמחבב את המצוה ומייקרה, כדאיתא בסוכה (מא ע"ב) "למה לי למימר שלקחו באלף זוז, להודיעך כמה מצות חביבות עליהן". וע"ע מדרש תנחומא (תזריע אות ה).

וכתב בספר הברית (ח"ב מאמר יב פ"ד): "והנותן מה ששואל המוכר בפעם הראשון, הוא מעלה גדולה מאוד המורה על חיבה יתירה שיש לו להמצוה, ועי"ז זוכה למדרגה גדולה מאוד". והוסיף, "והמקובלים כתבו, שראוי לו לאדם שיתן בעד המצוה מה שהמוכר שואל מעמו בפעם הראשון, לא ישתדל שיתן לו בפחות ממה ששאל כדרך התגרים וכו' ומכל שכן שלא יאמר בפיו אינו רוצה מצוה זו בעד ממון רב כזה, והאומר ככה הוא דבר ה' בזה".

מלבד זאת, כתב הזוהר (תרומה קכח ע"א), שמצוה המתקיימת בחינם בלא שהוציא הוצאות עליה, אין בכוחה להעביר ממנו את רוח הטומאה ולהמשיך עליו רוח הקדושה. וז"ל הזוהר: "ויקחו לי, האי מאן דבעי לאשתדלא במצוה ולאשתדלא ביה בקודשא בריך הוא, אצטריך דלא ישתדל ביה בריקנייא ובמגנא, אלא אצטריך ליה לבר נש לאשתדלא ביה כדקא יאות כפום חיליה וכו' אבל אשתדלותא דקודשא בריך הוא דקיימא בעובדא, אסיר לנטלא ליה למגנא ובריקנייא, בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים"[1].

וממשיך הזוהר, "בספרא דחרשי דאוליף אשמדאי לשלמה מלכא, כל מאן דבעי לאשתדלא לאעברא מניה רוח מסאבא, ולאכפייא רוחא אחרא, ההוא עובדא דבעי לאשתדלא ביה בעי למקני ליה באגר שלים בכל מה דיבעון מניה בין זעיר בין רב, בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקניא"[2].

דברי הזוהר הנ"ל, שמצוה הבאה לאדם בחינם שורה עליה רוח מסאבא, הובאו בספריהם של הרבה מן האחרונים והפוסקים (ראה, מילואים לכללי המילה לרבי יעקב הגוזר [זכרון ברית לראשונים ח"ב סי' י], זכר דוד מאמר א פרק עט, אגרא דפרקא אות רפא, תורה לשמה סי' נ,  ועוד).

רבים מן האחרונים התייחסו לנתינת ממון עבור המצוה, כהידור ומעלה במצוה (ראה מטה אפרים סי' תקפד סעיף יז [הובא גם במ"ב סי' תקפד סק"ח]: "ראוי לכל גבר ירא ה' להשתדל שיהיה לו עליה בימים נוראים, ואף במקומות שמוכרים מצות יקנה אותה בדמים כפי יכולתו, ואדרבא יש עילוי יותר במצוה שבאה אליו בדמים ממצוה שבאה לו בחנם אין כסף". ובחות יאיר סי' רלב כתב: "מ"מ טפי הידור ודקדוק מצוה הוי אם קונה הדבר מכיסו דלא הוי מסיטרא דחינם". וע"ע עוד מחצית השקל או"ח סי' קלב סק"ב).

אמנם, מצינו לאחד מן האחרונים, שהחמיר בדברי הזוהר עד מאד, וכתב, שהמקיים מצוה בחינם והיה באפשרותו ליתן שכר, עובר באיסור, וכלשון הזוהר (שם), 'אסיר לנטלא ליה למגנא ובריקנייא' (אגרא דפרקא אות קצט). עוד כתבו, שהעושה מצוה בחינם, אין מקבל עליה שכר (טהרת המים שיורי טהרה מערכת המם אות צו).

ויש שהפליגו ואמרו, שמצוה הנעשית בחינם אין יוצאים בה ידי חובה (נוהג כצאן יוסף הלכות סוכות וד' מינים סעיף ד). ואין לברך עליה (נוהג כצאן יוסף שם ומועד לכל חי סי' כג אות מג). וכבר תמהו על דבריהם, שבוודאי לא נאמרו דברי הזוהר לעכב במצוה ובברכה (שדי חמד מערכת אות מ כלל קצח).

והנה, אעפ"י שחששו האחרונים לדברי הזוהר, והזכירוהו פעמים רבות בספריהם, וכש"כ לעיל, לא נתבארו במרוכז הכללים והגדרים בענין זה. להלן כמה חקירות ובירורים.

[א]

מחירה המלא של המצוה או אפילו אם נתן עבורה מקצת

מלשון הזוהר, 'דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים', משמע שיש ליתן את מחירה המלא של המצוה.

דבר זה נראה גם מלשון מהרח"ו, שכתב בשער המצות (פרשת עקב) על רבו האריז"ל, "גם כשהיה קונה איזה מצוה כגון תפילין או אתרוג, לא היה מקפיד לדעת כמה יתן במצוה ההיא, אלא היה פורע כל מה שהיו שואלים לו בפעם ראשונה, והיה אומר למוכר הרי המעות לפניך קח כל מה שתרצה, וכמ"ש בזוהר בפרשת תרומה". ובפרי עץ חיים (שער יום הכיפורים פ"ב) כתב, "בענין שלשה ספרים שמוציאין בליל יום הכיפורים ואומרים עליהם התרת כל נדרי, אמר לי הר"י משעון יצ"ו כי ציווהו מורי ז"ל, ליל יה"כ שיקח הוא הספר הראשון הנקרא ספר כל נדרי בכל ממון שיפסקוהו עליו, כדי שתהיה באגר שלים כי הוא צריך לו מאוד".

מאידך, כתב החות יאיר (ס' רלב), שאדם המקבל יין לארבע כוסות, יזהר לקחת גם מעט יין מממונו, שלא תהא המצוה מסיטרא דחנם. ונראה שהבין בדברי הזוהר שהעיקר הוא שלא תהא המצוה בחנם, ובנתינה מועטת סגי.

יש מקום לומר, ששתי בחינות הן, שלהעביר ממנו את רוח טומאה, סגי בנתינה כל שהיא, וכלשון הזוהר, 'בגין דרוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקנייא'. אכן, הרוצה שתשרה עליו רוח קדושה, יש לו ליתן שכר שלם, וכלשון הזהר, 'בגין דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא עליה רוחא דקודשא אלא באגר שלים'.

אמנם, מדבריהם של האגרא דפרקא (אות קצט) והרמח"ל (אגרות רמח"ל סוף אגרת נ) מבואר, שגם להסיר את ה'רוח מסאבא' יש ליתן אגר שלים, ושלא כדברינו.

ועיין תורת המועדים לשונה הלכות (ח"ב סי' תרנו [עמ' רכד]), שרצה לחלק בין אם ביקשו ממנו שכר עבור החפץ שצריך ליתן 'אגר שלים', לבין אם נותנים לו במתנה שבזה מספיק שיתן משהו.

עוד יש לחלק, שמש"כ הזוהר ליתן 'אגר שלים', הוא במי שיש לו אפשרות לשלם, וכלשונו 'כדקא יאות כפום חילא' (ראה אגרא דפירקא שם), ודברי החות יאיר נאמרו בעשיר השולח יין לבן דודו העני, ששמא כשדחוק הוא בממון, מספיקה נתינה מועטת לסלק את רוח הטומאה.

[ב]

מצוה שהוציא עליה דמים או מצוה מהודרת

הבא לקיים את המצוה, ולפניו שתי אפשרויות, האחת, לקיים את המצוה בדבר היותר מהודר שבא לו בחינם, והשניה, לקיים את המצוה בדבר הפחות מהודר שנתן עליו דמים, נחלקו האחרונים איזה מהם יקח לקיום המצוה.

דעת החות יאיר (שם) שיקח את מה שלקח בדמים אפילו שהוא פחות מהודר, וז"ל: "נכון להיזהר ליקח מממונו יין לקידוש ולד' כוסות בפסח וקמח למצה וכל כה"ג, אע"פ שזה שנשלח לו לדורון עדיף וטוב יותר, מ"מ טפי הידור ודקדוק מצוה הוי אם קונה הדבר מכיסו, דלא הוי מסיטרא דחינם".

וכ"כ רבי יוסף חיים בתורה לשמה (סי' נ), וז"ל: "הנה מזה יש לנו ללמוד ענין אחר, שאם האדם קנה אתרוג כשר קודם יו"ט כדי ליטול אותו ביו"ט, ואח"כ שלחו לו במתנה חלוטה אתרוג אחר מעיר אחרת ונעשה אצלו שנים, לא יברך הוא אלא על אתרוג שקנה בדמים, ואע"פ שאתרוג הב' שבא לו במתנה הוא הדור יותר ומשובח מאד, וארז"ל הדור מצוה עד שליש, עכ"ז יתרון זה שיש באתרוג שקנה בדמים הוא עדיף טפי ויברך עליו"[3].

ואילו בספר כי האדם עץ השדה (לרבי אליהו פוסק סי' תרנח אות טו) נקט להיפך, שהידור מצוה עדיף על מצוה שהוציא עליה ממון. ראיה לדבריו הביא מהפרי מגדים (או"ח סי' נג א"א סקכ"ה), האומר, שש"ץ בשכר עדיף מש"ץ בחינם רק כששניהם שוים, אולם אם הש"ץ שבחינם מעולה יותר, עדיף הוא מש"ץ שבשכר.

וכן מבואר מהדעת סופר (או"ח סוסי' קיד) המיישב את לשון הגמרא בסוכה (מא:), 'ומעשה ברבן גמליאל ורבי יהושע וראב"ע ורבי עקיבא שהיו באין בספינה, ולא היה לולב אלא לרבן גמליאל בלבד שלקחו באלף זוז וכו' למה לי למימר שלקחו באלף זוז, להודיעך כמה מצות חביבות עליהן', ולכאורה 'עליו' היה לגמרא לומר ולא 'עליהן', שהרי ממעשה זה אין למדים אלא על רבן גמליאל שהיתה המצוה חביבה עליו (כן הקשו גם הערוך לנר והבן יהוידע סוכה שם, עיי"ש מה שתירצו). וביאר, ששאר התנאים שהפליגו עם ר"ג בספינה (סוכה מב ע"ב) לא קנו לולב לעצמם, לפי שחשקה נפשם לצאת בלולבו של ר"ג שהיה מהודר יותר, ובכך הראו חביבות המצוה עליהם, עיי"ש. הרי שסובר, שמצוה מהודרת עדיפה על מצוה שהוציא עליה ממון.

וכן נראה לדייק מדבריהם של החכם צבי (סוסי' מה) ושל הקיצור שלחן ערוך (סי' קלו סעיף י) שהידור במצוה עדיף אפילו אם באה לו המצוה בחינם, עיין בדבריהם ודו'ק.

[ג]

תשלום על ידי אחר

כאמור לעיל, דברי הזוהר שלא תהא המצוה ב'מגנא ובריקנייא', הובאו בספרי הפוסקים, ונהגו המדקדקים להדר בכך. ויש לעיין, אם מקיים המצוה צריך להוציא ממון משלו, או שמא מספיק אם מוציא אחר בשבילו. ומסתבר, שנתינת אחר מועילה, שהרי כמעט כל אדם מניח תפילין שקנה לו אביו בהיכנסו למצוות, והמתארחים אצל אחרים בליל הסדר מקיימים מצות מצה ומצות ד' כוסות במה שקנה עבורם המארח, ולא שמענו על הקפדה שמקיים המצוה צריך הוא עצמו ליתן דמים עבור המצוה.

וכ"ה בדברי יואל (פרשת ויצא עמ' עח) שכתב, "וראוי לחקור לפי דברי הזוה"ק מה יהיה תקנתו של עני שאין לו במה לאשתדל באגר שלים, ואיך ינצל מהדבקות החיצונים. ואולי אפשר לומר שמה שאחרים נותנים בשבילו, הרי מזכים לו בזה חלקו הראוי לו, ונחשב כאילו היה נותן בעצמו, וזה יועיל גם לו להיות נשמר מהתדבקות החיצונים".

כעין ראיה שתשלום של אחר סגי [לראיה זו התעוררתי מרביד הזהב (או"ח סי' נא), עיי"ש שביאר באופן קצת שונה], יש להביא מדברי האור החיים, שכמה פעמים בספרו (שמות כא ד – כה ז, ויקרא כה לט) הביא את דברי הזוהר, שאין רוח קדושה שורה על המקיים את המצוה בחינם. ובאגרת ששלח לאחר שהתיישב בירושלים (הובאה ביד אור החיים הקדוש ותולדותיו עמ' פז) כתב, "ותיכף הלכנו לבית הכנסת, וראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי, וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ס"ת דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל ממש היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן בכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת". הרי שהאירה לו המצוה, אעפ"י ששילם עבורה גביר אחד מהמערב…

[ד]

נתינת הכסף למי ועל מה

כתב באגרא דפרקא (אות רפא), "מזה סמכו אנשי מעשה הקדמונים בעת שכיבדו אותם בכיבודא דמצוה, במילת בן זכר וכיוצא, ואפילו לעלות לתורה, היו נותנים דבר מה לצדקה בכדי שלא תהיה המצוה במגנא".

מבואר מדבריו, שאין צריך ליתן את הכסף לאבי הבן דווקא, שנתן לו את המצוה, ורשאי להוציאו לצדקה וכיוצ"ב.

ויש להסתפק במצוות שיש להן שווי ממוני כאתרוג ותפילין, אם צריך ליתן דמיהן למוכר דווקא, או שמא גם בהן סגי בנתינה לצדקה.

 

עוד יש לדון, על אופן שנתן כסף לקיום מצוה, כגון עבור אתרוג, ואח"כ באה לו אותה מצוה בחינם, אם די לו בכך שכבר הוציא כסף על המצוה, או שמא צריך להוציא את הממון על הדבר שמקיים בו את המצוה דווקא. ועיין חתן סופר (שער הטוטפת סי' יח בסוף התשובה המועתקת שם) שכתב, שכל שהוציא הוצאות על המצוה הוי 'אגר שלים', אעפ"י שנתקיימה המצוה בדבר אחר. וכן אפשר אולי להסיק מדבריו של הפרי צדיק (תרומה ב) שביאר את דברי הזוהר, שהעיקר הוא לכוף חשקו ותאוותו לממון.

אמנם, מדבריהם של החות יאיר והתורה לשמה (הובאו לעיל) שכתבו, שהקונה מצוה מממונו והובאה לו מצוה מהודרת יותר בחינם, שצריך לקיים את המצוה ממה שקנה בממונו, מבואר שהוצאת הממון צריכה להיות על הדבר שמקיים בו את המצוה.

עוד נתבאר באחרונים שהנמנע מלהרויח ממון בשביל המצוה נחשב כמי ששילם עבורה, ובזאת פירשו את המדרש (שמות רבה כ יט) 'ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר חכם לב יקח מצות, שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף'. שאמנם בנ"י קיימו גם הם מצוה בלוקחם מן השלל, אך הייתה זו מצוה בחינם, ואילו מצותו של מרע"ה לא הייתה בחינם, דמה לי אם נותן דמים עבור המצוה, או מונע את עצמו מלקחת שלל מביזת מצרים (תפארת שלמה ליקוטים פרשת כי תשא ד"ה וכל חכם לב ושערי שמחה לרבי שמחה בונם סופר פרשת בשלח).

וע"ע פרי צדיק (תרומה אות ב) שהביא את דברי הזוהר שמצוה בחינם שורה עליה רוח טומאה, וכתב בזה"ל, "ופרישות ממצוות לא תעשה, הוא ע"י מחיר שיבטל חשקו ותאותו לכבוד השי"ת".

[ה]

הלוקח מן ההפקר

יש להסתפק במצוה הבאה לו מן ההפקר, כגון הקוטף ערבות לארבעת המינים מן ההפקר ואינו נותן עבורם דמים, אם חסרה לו במצוה המעלה הנ"ל.

לפום ריהטא נראה שאין בכך חיסרון, שהרי נוהגים כן מדורי דורות ליטול מן ההפקר לארבעת המינים, ולא שמענו שהחמירו כך.

ונחלקו בכך פוסקי זמנינו, יש שנקט שאין לחוש לדברי הזוהר במצוה הבאה מן ההפקר (תורת המועדים לשונה הלכות שם משמו של רבי חיים קניבסקי שליט"א). ואילו אחר כתב, שחיסרון הוא במצוה לקחת מן ההפקר (שבט הקהתי ח"ב סי' ריח).

ראיה לכך שהנוטל מן ההפקר חסרה לו המעלה הנ"ל, יש להביא ממש"כ האור החיים (שמות כה ז) בטעם הדבר שאבני השוהם ואבני המילואים שהביאו הנשיאים הוזכרו בסוף, על אף שהיו מעולים מיתר הדברים, שהוא משום שהובאו ע"י העננים ללא טורח וללא הוצאת ממון. ומשמע מדבריו שיש חיסרון במצוה הנלקחת בחינם, גם אם נלקחת מן ההפקר. וכן נראה מדבריו של יאיר נתיב (סי' קסט) שביאר שהטעם שנכנס גיהנום עם עשיו בהביאו ציד ליצחק (ראה רש"י בראשית כז לג), הוא משום שלקח ציד בחינם, ויל"ע.

אמנם אם טרח במצוה, אעפ"י שלא נתן ממון, נחשבת טרחתו כתשלום על המצוה, ואינו כעושה את המצוה בחינם (בצל החכמה ח"ה סי' קא אות יג ושבט הקהתי שם. וראה ייטב לב פרשת חוקת ד"ה וישלח משה).

[ו]

הנותן לאדם חשוב

איתא בקידושין (ז ע"א), שאשה הנותנת כסף לאיש חשוב, מתקדשת היא לו בהנאה שיש לה שמקבל ממנה. ויש לעיין במצוה הניתנת לאדם חשוב אם נחשבת קבלתו של האדם החשוב כתשלום.

יש שכתב משמו של רבי חיים קניבסקי שליט"א, שהיכא שהמקבל אדם חשוב נחשבת קבלתו כתשלום, ובכה"ג אין לחוש לדברי הזוהר (תורת המועדים לשונה הלכות שם).

ועיין בספר אברהם אנכי (סוף שמואל ב), שביאר בכך את הויכוח בין דוד לארונה, כשבא דוד לקנות מאתו את גורן היבוסי. שארונה טען שקבלת דוד את גורן היבוסי חשובה כתשלום עבור הדבר, וכקבלת אדם חשוב. ואילו דוד טען, שכיון שארונה גם הוא מלך אין הדבר נחשב לתשלום.

[ז]

מצוה מדרבנן

יש שכתב, שגם מצוות שאינם מהתורה אלא מדברי סופרים, יש להוציא עליהם דמים.

ראיה לכך הביא מהגמרא ברכות (ט ע"ב), "כל הסומך גאולה לתפילה, אינו ניזוק כל אותו היום. א"ר זירא איני, והא אנא סמכי ואתזקי. א"ל במאי אתזקת, דאמטיית אסא לבי מלכא, התם נמי מבעי לך למיהב אגרא למחזי אפי מלכא, דא"ר יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל, ולא לקראת מלכי ישראל בלבד אלא אפילו לקראת מלכי עכו"ם, שאם יזכה יבחין בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם". ויש להקשות, שהנה ראיית פני המלך היתה יכולה שתהא ללא הפסד ממון, ומדוע הבאת אסא למלך אינה נחשבת לנזק. וצריך לומר שכיון והוצאת הכסף היתה על מצוה, ומצוה אין לעשותה חינם, אין הדבר חשוב לנזק. ולפי"ז מוכח, שגם מצוה מדרבנן, כראיית מלך, אין לעשותה חנם, ויש ליתן עבורה כסף (אגרא דפרקא אות שיג).

ראיה כעין זו הובאה במגיד תעלומה (ברכות שם), להוכיח שגם כשאנסוהו ליתן ממון על המצוה נחשב לו ששילם עבור המצוה 'אגר שלים'.

[ח]

כשנותן המצוה אינו רוצה לקבל תשלום

נסתפקו בספרים על אופן שהקונה פותח את ידו ליתן עבור המצוה והמוכר אינו רוצה לקחת, אם יש לחוש בכה"ג לדברי הזוהר (חשוקי חמד פסחים קז ע"ב ופרי עץ הדר ח"א עמ' לה).

 

עוד יש לעיין, במשלם אחרי קיום המצוה, אם שורה 'רוח מסאבא' על מצותו.

אמנם, בכה"ג שהודיע מראש שמתחייב לשלם, אעפ"י שמשלם אחר קיום המצוה הוי כתשלום, ואין המצוה נחשבת כנעשית בחינם (כן מוכח מדברי החתם סופר דרשות ח"ב עמ' רסה ד"ה כל דכפין, עיי"ש).

[ט]

מצות תלמוד תורה

שונה היא מצות תלמוד תורה משאר המצוות, שמצות ת"ת אין צריך לשלם עבורה ממון. וזה לשון הזוהר (שם), "ואי תימא הא כתיב 'לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב', דהאי איהו במגנא, ואיהו אשתדלותא דקב"ה, אלא אשתדלותא דאורייתא כל מאן דבעי זכה בה. אשתדלותא דקב"ה למנדע ליה כל מאן דבעי זכי ביה בלא אגרא כלל"[4]. וראה גם נדרים (לז ע"א) ורמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ז).

יש שנתן טעם מדוע אין צריך ליתן 'אגר שלים' עבור מצות ת"ת, והוא עפ"י מה שכתבו הספרים בהגדלת חסדי השי"ת, שהדברים המוכרחים לאדם בראם ה' בריבוי שיוכל להשיגם בנקל. ולכן האויר והמים הנצרכים לאדם לחיותו, מצויים לו מאוד. למטה מהם הוא הלחם שגם הוא נצרך מאוד, ומחירו זול משאר מאכלים. ואחריו הבשר והיין שאינם חובה כמו הלחם, ומחירם רב מהלחם. וכן על זה הדרך שככל שהדבר מוכרח, קל להשיגו ומחירו מועט.

גם הנשמה זקוקה ל'חיות' שהיא התורה והמצוות, וכמאמר חז"ל (עבודה זרה ג ע"ב), "למה נמשלו בני אדם כדגי הים, לומר לך מה דגים שבים כיון שעולין ליבשה מיד מתים, אף בני אדם כיון שפורשין מדברי תורה ומן המצות מיד מתים".

כשנתבונן איזה דבר נצרך יותר, תלמוד תורה או קיום המצוות, נראה שת"ת נצרך יותר, שהרי נמנו וגמרו (קידושין מ ע"ב) שתלמוד גדול מן המעשה. ועוד, שמצוות אין להם אלא שעתן, כמו אכילת מצה ולקיחת ארבעת המינים, משא"כ תלמוד תורה שנצטוינו בו 'והגית בו יומם ולילה' הכרחי הוא לנפש כמו האויר לגוף. משום כך יכול להשיג את התורה בחינם, ואין צריך ליתן עליה שכר (המאיר לעולם חלק הדרוש דרוש תשיעי).

———–

סיפר רבי דוד פרנקל (הובא בשלמי תודה סוכות עמ' יז), שפעם אחת הביא אחד אתרוג למרן החזו"א זצ"ל, והיה האתרוג בתכלית הכשרות וההידור, ומאד שמח בזה. וכששאל החזו"א כמה צריך לשלם על האתרוג, נענה מהנותן שחלילה לו לקחת ממון עבור האתרוג, ונותן הוא את האתרוג במתנה. החזו"א בשמעו זאת הפטיר ואמר: אני מבין אותך ואת רצונך, אבל על מצוה אני רוצה לשלם. וזה האיש בשמעו כך לא היה יכול עוד לסרב מליטול המעות.

ובמרביצי תורה מעולם החסידות (ח"ו עמ' מא) מסופר על רבי אריה צבי פרומר זצ"ל הי"ד[א] בזה"ל: "וסיפר אחד משומעי לקחו ר' משה קרון ע"ה, יום אחד כשלימד שיעור בביתו בקוז'יגלוב, שאל את התלמידים, מי מהם יודע להתקין קשר של תפילין, החרישו כולם מרוב יראת הכבוד. אני לחשתי לתלמיד שכן כי יודע אני לעשות קשר, אך לא הרהבתי לומר זאת לרבינו, אלא שהוא הבחין ברמיזתי ושאל אותי לעיני כולם אם ידעתי. מרוב מבוכה גמגמתי לא עניתי תשובה ברורה, אבל הרב פסק מיד את פסוקו 'רואני בך שאתה יודע', ותיכף הוציא מנרתיק שהיה מונח לידו את התפילין והושיט אלי לקשור, כמובן עשיתי כמצוותו. והנה כשסיימתי להתקין את הקשר, ניגש הרב אל מגירתו הוציא מתוכה מטבע של 1 זלוטי ונתן לי שכר טרחתי. סרבתי לקחת, אך הוא פשוט אילץ אותי לקבל את התשלום, באמרו, קח נא הכרח הוא, כדאיתא בזוהר פרשת תרומה, שאין להשתדל במצוה בריקנא ובמגנא [בחנם], אחרת יש אחיזה במצוותך לרוח הטומאה חס ושלום. ולא נתקררה דעתו עד שהסכמתי ליטול המטבע".

[א] הגאון רבי אריה צבי פרומר מקוזיגלוב זצ"ל, מגדולי התורה בפולין, נולד בשנת תרמ"ד. בשנתו הי"ד שם פניו לסוכאטשוב לישיבתו של בעל האבני נזר שהדריכו וניתבו בתורה ובחסידות. בשנת עת"ר, עם הסתלקות מורו בעל האבני נזר, נקרא ע"י ממשיך דרכו, האדמו"ר בעל ה'שם משמואל', למלא את מקום אביו כראש ישיבת סוכאטשוב. בשנת תרע"ג הוציא את ספרו הראשון 'שיח השדה' שהיכה גלים בכל עולם התורה. כיהן כרב בקוזיגלוב, אח"כ עבר לזביירצ"ה ולסוסנוביץ, עד שבשנת תרצ"ד, לאחר פטירתו של רבי מאיר שפירא זצ"ל, הוכתר כראש ישיבת חכמי לובלין. בשנת תרצ"ט פירסם את ספרו שו"ת ארץ צבי. נספה במיידאנק כז ניסן תש"ג.

 

להערות והארות: אברהם ארלנגר – 0533162947

 

[1] תרגום (על פי פירוש מתוק מדבש): "מי שרוצה להשתדל לקיים איזו מצוה מעשית, ועי"ז להשתדל בתקון השכינה, צריך שלא ישתדל בה בריקם ובחנם, כלומר לא ישתדל לקבלה במתנה, אלא צריך האדם להשתדל בה כראוי כפי כח עושרו ולא יקמץ מממונו לצורך קיום המצוה וכו' אבל השתדלות בתקון השכינה התלוי במעשה המצות אסור לקחת אותו בחנם ובריקם, כי לא יזכה האדם ע"י מעשה המצוה ההיא להמשיך עליו רוח קדושה אלא בשכר מלא".

 

[2] תרגום (על פי פירוש מתוק מדבש): "וכתוב בספר הכשפים שלימד אשמדאי מלך השדים לשלמה המלך, כי כל מי שרוצה להשתדל להעביר ממנו רוח הטומאה ולהכניע רוח הסטרא אחרא ע"י קיום איזו מצוה, מעשה המצוה ההיא שרוצה להשתדל בה צריך לקנות אותו בשכר מלא בכל מחיר שיבקשו ממנו בין סכום קטן בין סכום גדול, לפי שרוח הטומאה מזומן תמיד בחנם ובריקם".

 

[3] ומ"מ כתב, שכיון והאתרוג שנשלח לו חינם מהודר הוא יותר, ראוי שיטול אף אותו לאחר מכן, ע"כ. אכן, נידון גדול הוא באחרונים, אם מועיל לקיים את המצוה שוב בהידור באופן שקיימה מתחילה שלא בהידור, ואכמ"ל.

 

[4] תרגום (עפ"י מתוק מדבש): "ואם תאמר, הרי כתוב 'לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב', פי' בלי תשלום תקנו יין וחלב הרומזים על דברי תורה, כי התורה אפשר ללומדה בחינם, והיה ראוי לקנותה בכסף כמו מעשה המצוות. ומתרץ ואמר, אלא השתדלות ועסק התורה כל מי שרוצה זוכה בה, כי הוא השתדלות בכבודו של הקב"ה לדעת אותו ע"י לימוד התורה, לכן כל מי שרוצה זוכה בו בלא תשלום כלל".

הצטרף לדיון

3 תגובות

  1. שלום רב.
    קראנו את המאמר באתר דיו לגבי מצוות בחינם וממש נהננו. כבודו כותב מאוד יפה וברור והמאמר שוטף ישר כוח. כמו כן הובאו מקורות רבים מכל חלקי התורה בטוב טעם ולבסוף מעשי רב שהוסיפו גם. חזק וברוך כן ירבו עוד מאמרים כאלו.
    מבין השורות ניסיתי לדלות את הסברות לעניין ממה שהרב הביא.
    יש שכתבו שיש בזה כפיית יצר הממון
    יש שניכר מדבריהם כאילו יש חסרון בקיום המצווה כי יתכן שהוצאת הממון הוא גילוי מילתא שהמצווה חשובה למקיים ולכן שיש מסירות נפש אין היא נצרכת.
    * הדבר הזה לא ברור עד הסוף מדוע יש חסרון במצווה והרי נתינת המעות אינה חלק בקיום המצווה ובהלכותיה.
    * כמו כן האם במצוות תפילה ק.ש ברכת המזון תפילין שאדם מקיים יומי צריך לתת צדקה כל פעם?
    * מהו הטעם הפנימי לכך שמצוות לימוד תורה היא בחינם ואין רוח טומאה שורה?

  2. דבריכם שמחו אותי מאוד, במיוחד עיונכם במאמר, והערותיכם החשובות המוכיחות על גדלותו בתורה של הכותב.
    מה ששאלתם שלכאורה אין נתינת המעות חלק מהמצוה, הנה כבר מצאנו באין ספור מקומות בגודל מעלת הטירחא וההכנה למצוה, שיש שהפליגו וכתבו שמעלתן רבה מן המצוה עצמה, וה"ה להיפך.
    עוד תמהתם האם כן הוא בכל המצוות כתפילין וק"ש שיש לתת צדקה קודם קיום המצוה. בפשטות נראה שאין דברים אלו אלא במצוה שמקבל או קונה מאחר, אמנם בחיפוש באוצר החכמה מצאתי (שלהבת שמואל ח"ד עמ' קיז) שרבי שמואל טוביאס זצ"ל היה נותן מעות לצדקה קודם הנחת תפילין וק"ש, משום דברי הזוהר.

  3. כבוד הרב אפשר גם להסביר שדברי תורה הם כאש ולכן אינם מקבלים טומאה כלל וממילא אין עניין לשלם כדי להסיר רוח טומאה, אך עלתה לי שאלה שלפי התרגום מתוק מדבש מעשה אשמדי ושלמה המלך נשמע שרק אם רוצה להעביר ממנו רוח הטומאה ע"י מצווה יעשה כך ואם כן איך הוא משמיע שמעשה המצווה עצמו גורם טומאה

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.