לתרומות לחץ כאן

אמירה לנכרי דוגמאות מעשיות [חלק ג]

בס"ד

מאמר השבוע עוסק בדוגמאות מעשיות בהלכות אמירה לנכרי. כיצד יתכן שנים שיעשו פעולה דומה, אחד יענש על כך ואחד יקבל שכר? האם ניתן להתיר לקרוא לנכרי כאשר יש יולדת? ועד מתי היא מוגדרת כיולדת? כאשר כבה האור בחדר אוכל של ישיבה האם ניתן להתיר לקרוא לנכרי? כאשר הדליקו מזגן ומזג האויר התחלף האם ניתן לקורא לנכרי? ומה הדין כאשר הדבר קורה בבית הכנסת? מה הדין להשאיר את המזגן פתוח כדי שאם יהיה חם המזגן יקרר, ואם יהיה קר יקראו לגוי של שבת? שחקן שנשאר לו צבע איפור על  פניו, האם הוא יכול לקרוא לנכרי להסיר את האיפור מפניו? קהילה שחסר לה 2 הדסים לד' מינים, האם ניתן לבקש מנכרי שיקצוץ אותם? מהו הזמן המוגדר כבין השמשות שבו  ניתן להקל באמירה לנכרי? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

אמירה לנכרי דוגמאות מעשיות [חלק ג]

בפרשתנו נאמר (שמות כג יב): 'שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ, וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר'. למעשה זו השבוע השלישי ברצף שבו מוזכר עניני השבת, ואף אנו נשלים השבוע את הנושא שעסקנו בו בשני המאמרים האחרונים מתי מותר להשתמש בשירותיו של גוי של שבת, ומתי יש בכך איסור של אמירה לנכרי. במאמר הראשון הרחבנו מהו האיסור. במאמר השני הרחבנו באיזה אופנים התירו חכמים. ובמאמר השבוע נשלים את הנושא ונביא דוגמאות מעשיות בהלכות אלו.

החשיבות לדעת את טעם ההיתר

כפי שראינו במאמרים הקודמים, יש מקרים רבים מאד שחכמים התירו להשתמש בשירותיו של גוי של שבת, ומצד שני חכמים מאד החמירו באיסור זה, החכמה היא לדעת לבחון כל מקרה ולבדוק האם קיימים בו אחד מההיתרים שמנו חכמים, ואם כן באיזה אופן נוכל לומר לנכרי לעשות לנו את המלאכה, ואכן בחלק גדול מהמקרים יש אופן לעשותו בהיתר.

בהלכות אלו מצוי מאד ששני יהודים יעשו מעשה דומה, בעוד אחד נחשב שזלזל בקדושת השבת, חברו יחשב שקיים את השבת ושמר עליו בהידור ויקבל על כך שכר. בעוד שהראשון זלזל באיסור של אמירה לנכרי, ואמר לנכרי בלי להתבונן האם אכן הדבר מותר, ואף אם יתברר שהיה צורה לומר זאת בהיתר, הוא עבר על איסור. בעוד שחברו חישב ובדק שבמקרה זה ניתן לומר לנכרי לעשות זאת לצורך דבר שחכמים התירו, והוא מכוון לדבר זה, ואף אומר לנכרי לעשות זאת בשינוי קל מחברו, אך בצורה המותרת, ועל כך גם יקבל שכר על דקדוק ההלכה ושמירת שבת, וגם בפועל יוכל להנות כדין משירותיו של הגוי של שבת.

ההיתרים המצויים

כאשר יש צורך לקרוא לנכרי, הדבר הראשון שעלינו לבדוק האם הדבר אסור מדאורייתא או מדרבנן, או לפחות האם יש צורה שניתן לומר לנכרי לעשות זאת בצורה שהיא תהיה איסור דרבנן, או שלחלק מהפוסקים היא מדרבנן. והדבר השני שעלינו לבחון האם קיימים אחד ההיתרים שהתירו חכמים, כאמור ההיתרים העיקריים הם חולה שאין בו סכנה, שלצורכו יש היתר אף במלאכה דאורייתא, הפסד גדול, צורך גדול, צער הגוף גדול, או צורך מצוה שלדברים הללו מותר לומר לנכרי לעשות איסור דרבנן, או לומר לו לעשות דבר בצורה שהיא אסורה רק מדרבנן, ואם הנכרי יבחר לעשותו בצורה הנוחה שיש בכך איסור דאורייתא אין בכך בעיה.

במאמר השבוע נבחן כמה דוגמאות מעשיות ומקרים מעניינים כיצד ראוי לנהוג בהם.

יולדת

אחד ההיתרים המצויים במקרה ונפל החשמל במקום שיש ציבור גדול לבדוק האם יש בתוך הציבור יולדת, ואז במקרים רבים ניתן לומר לנכרי לעשות לצורך היולדת.

ונגדיר בקצרה את דיני יולדת:

3 ימים ראשונים ללידה היולדת בחזקת סכנה, ועושים עבורה כל דבר שנראה שיולדת רגילה צריכה, ובמקרה שאין נכרי עושים זאת ע"י יהודי.

אף שהיולדת אומרת שהיא מרגישה טוב והיא חזקה, אנו חוששים שמא בגלל הלידה היא איבדה את התחושה הנכונה, או שאיבדה את התאבון, ולכן היא לא מרגישה נכון למה היא זקוקה. ורק במקרה שגם היולדת אומרת שהיא לא צריכה, וגם רופא או מילדת מאשרים את דבריה בפירוש שלדעתם היא לא זקוקה לכך, אין מחללים על כך את השבת.

יולדת מיום 4 ללידה עד יום 7 ללידה, מוגדרת כחולה שיש בו סכנה רגיל, וכל דבר שהיא או הרופא אומרים שהיא צריכה עושים, ורק במקרה שהיא אומרת שאינה צריכה, ואין רופא שסותר את דבריה, או להיפך שהרופא אומר שהיא לא צריכה, והיא לא מביעה עמדה, אין לחלל את השבת.

יולדת מיום 8 עד 30 יום ללידה, מוגדרת כחולה שאין בה סכנה, ואין לחלל שבת עבורה אלא אם הרופא מורה לנו על כך, או שידוע לנו שיש לה חולי נוסף.

אולם כל זאת לחלל את השבת ע"י יהודי עבור היולדת, אולם ע"י נכרי מותר לומר לו בפירוש לעשות את כל צרכי היולדת ללא חשש. ולכן במקרה ויש בתוך הציבור יולדת שטרם עברו 30 יום מלידתה, מותר לקרוא לנכרי שירים את החשמל, או יעשה דבר אחר לצורך היולדת.

הדלקת אור בחדר אוכל של ישיבה

בכל מקרה כאשר יש צורך אחד הדברים הראשונים שעלינו לברר, האם יש גם אדם שמוגדר כחולה שאין בו סכנה, אשר לצורכו ניתן לעשות את הדבר, או קטן שהדבר מוגדר כצרכיו הדחופים.

לדוגמא לאחרונה נשאל רב על מקרה שכבה האור בחדר אוכל של ישיבה, ובלי להדליק את התאורה לא היה ניתן לראות בו כלום, ולא היה שייך לאכול שם את סעודות השבת. אולם היה ניתן להוציא מהמטבח את האוכל למקום אחר, וכל בחור יקח אוכל לחדרו ויאכל שם.

ראש הישיבה אף הדגיש מכיון שהמשנה ברורה אוסר מלאכה דאורייתא לצורך מצוה, אינו רוצה שיסתמכו על כך שיש כאן צורך מצוה גדול. ולכאורה במקרה זה אין אפשרות להתיר אמירה לנכרי להדליק את התאורה.

ולכן הרב שאל את מזכיר הישיבה, כמה בחורים לומדים בישיבה? המזכיר השיב: 160. הרב אמר לו שמסתבר שאחד מהבחורים הוא חולה סכרת נעורים. והלה השיב לי שאכן כך הדבר, הוא גם החובש של הישיבה, ולכן הוא מודע למצבם הרפואי של הבחורים, ויש 3 בחורים עם סכרת נעורים שנים זקוקים לאינסולין, ואחד בירח הדבש [תקופה שבה חולה בסכרת נעורים שהחל לקבל טיפול תרופתי אינו זקוק לאינסולין, אולם תקופה זו נמשכת לזמן מוגבל בין כמה חודשים לכמה שנים, ובשלב מסוים החולה נזקק לאינסולין. ככל שהחולה שומר על תזונה נכונה הוא מאריך את ירח הדבש שלו, ובכך משפר את מצבו הבריאותי הכללי].

לאור הדברים הללו הרב אמר לו שחולה סכרת נעורים רגיל כבר בליל שבת לאכול בישיבה, והוא יודע מה טוב לו וכמה, אולם אם הוא יאכל בצורה לא מסודרת בחדר, וחלק מהמאכלים יהיו כבר קרים וכדומה, סביר להניח שהוא יאכל בצורה מאוזנת. והמזכיר השיב שחד משמעית כשהבחורים אוכלים בצורה קבועה אכילה מסודרת המוכרת להם, האכילה שלהם מאוזנת ונכונה, אך אכילה לא מסודרת הוא בהחלט מתכון לחוסר איזון.

משכך השיב לו הרב, שחולה סכנת נעורים הוא חולה שיש בו סכנה, אך גם אם במקרה זה אין פיקוח נפש, אך לדאוג לאכילה מסודרת של חולה סכרת בודאי מוגדר לפחות כחולה שאין בו סכנה שמתיר אמירה לנכרי, ולכן ניתן לבקש מהנכרי שידליק את התאורה בישיבה לצורך אותם בחורים חולי סכרת.

אמנם יש להדגיש כי בשבת זו אסור לקרוא לאור התאורה שהודלקה בחדר האוכל, כיון שזהו הנאה שלא היה ניתן להנות ממנו בלי מעשה האיסור.

כיבוי מזגן כשהתחלף מזג האויר

רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ג סי' מב) נשאל כאשר אדם הדליק בביתו מזגן בערב שבת, על סמך התחזית שבשבת יהיה חם, אולם התחזית התבדתה וכעת קר מאד, ויש חשש שמא השהייה בחדר הממוזג תגרום לאנשים לחלות, האם מותר לבקש מהנכרי שיכבה את המזגן?

רבי משה השיב שהדבר מותר, משום שנפסק להלכה (רמ"א או"ח סי' רעו סעיף ה) שהכל חולים אצל צינה, כלומר שבמקום שיש קור גדול, אף לאדם בריא יש דין של חולה שאין בו סכנה, מותר לבקש מנכרי שידליק חימום.

ואף שניתן לצאת מהבית לשהות בשבת בבית אחר, מכל מקום אין מחייבים את האדם לעזוב את ביתו ולעבור לבית אחר, ומותר לומר לנכרי שיכבה את המזגן.

אולם האגרות משה הוסיף שאם מסופק האם יצטרכו מזגן בשבת, אסור להשאיר את המזגן דולק, מתוך הנחה כי אם יתברר שאין צורך במזגן יכבה את המזגן ע"י נכרי. ורק במקרה ששיער שבודאי יזדקקו למזגן, ובסוף התברר שאין בו צורך מותר לקרוא לנכרי לכבותו.

כיבוי מזגן בבית הכנסת

אמנם במקרה והמדובר בבית הכנסת, כותב האגרות משה שאי אפשר להתיר משום חולי, משום שהמתפללים יכולים ללכת לביתם. ולכן ההיתר הוא משום שיש כאן צורך מצוה, וצורך מצוה הותר רק במקרה והאיסור מדרבנן. אמנם במקרה זה מתיר האגרות משה, משום שאפשר לצרף שיש כאן צורך גדול של מצוה של רבים, שהרי ישנם רבים שיאלצו לעזוב את בית הכנסת ולהפסיד תפילה בציבור וקריאת התורה, מחשש שמא יחלו, ובמצוה של רבים יש המתירים גם באיסור דאורייתא, ובצירוף עם כך שישנם דעות שניתוק החשמל של המזגן לחוד הוא רק מדרבנן, יש להתיר.

הורדת צבע של שחקן

רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ב סי' עט) נשאל על צעיר הלומד אומנות המשחק, במקרה והוא צבע את פניו לפני שבת ולא הספיק להוריד את הצבע לפני שבת, האם הדבר מותר ע"י נכרי כדי שלא יצטרך להסתובב כל השבת עם הצביעה על פניו?

בתחילה האגרות משה כותב, כי מה שאותו צעיר בטוח שע"י לימוד אומנות המשחק הוא יקדש שם שמים ויוכל להתחבר לנוער היטב יותר, אלו דמיונות שאין להם על מה להסתמך, ולהיפך מרבית ההצגות מכילים ליצנות וניבול פה, וכן גורמים לכך שאדם מזלזל באיסור עריות ומפחיתות בעיניו את איסור רציחה, ומלימוד המקצוע דרך עיסוק בהצגות אלו הוא לא יקדש שם שמים. אולם רבי משה מורה לרב השואל שמכיון שלא ניתן להסביר את הדברים לצעיר זה, עלינו לקרבו ולעודדו לדקדק בשמירת שבת, ולהתפלל שהוא מעצמו יבין את הבעיה בכך וימצא לעצמו עיסוק אחר.

אולם לגופו של שאלה, הורה רבי משה שאם אכן יש כאן איסור דאורייתא קשה להתיר אמירה לנכרי, אף לצורך גדול. אולם במקרה והוא רק איסור דרבנן, או אפילו אם הוא רק ספק איסור דאורייתא, ניתן להקל ע"י אמירה לנכרי, כיון שיש בכך צורך גדול.

ולהלכה כתב האגרות משה שיש במריחת הקרם להסרת איפור [cold cream] איסור של ממרח, וכותב שאם הוא בעובי של שמן קרוש יש להלכה איסור דאורייתא, אולם במקרה המדובר שהקרם היה יותר רך יש להסתפק האם יש עדיין איסור דאורייתא, ובנוסף יש להסתפק כיון שיש מקום לומר שרק ממרח שרוצה שהשמן יבלע בעור נאסר משום ממרח, אולם במקרה זה שלהיפך הוא רוצה רק להוריד את הצבע ואין מטרת המריחה שיספג הקרם בעור, יש מקום להסתפק שמא הדבר אסור רק מדרבנן, ומשכך ניתן להתיר לנכרי להסיר את צבע האיפור משום שיש צורך גדול.

קציצת ד' מינים ע"י נכרי

רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ד סי' קכד) מספר שבשנת תרצ"ג [1933] כשהיה רבה של לובאן ברוסיה בחג הסוכות לא הצליחו להשיג בעיירה לפני החג אלא הדס אחד משולש, וביום טוב ראשון של סוכות נודע להם שישנו נוכרי המחזיק בשיח הדסים הגדל בעציץ ללא נקב בתחתיתו. הדסים אלו אמנם לא היו כשרים לכל הדעות, אולם לחלק הדעות היו כשרים. ומשכך בודאי יש ענין לצרפם להדס הבודד הכשר, ולפי דעות אלו יהיו לקהילה 3 הדסים.

[להלכה נפסק שאם יש לאדם הדס כשר בודד בדיעבד יצא ידי חובה, אף שיש שיטות הסוברות שצריך 3 הדסים כשרים, ולכתחילה ראוי לכל הדעות שיהיו 3 הדסים].

והשאלה התעוררה, האם מותר לבקש מהנכרי שיקצץ שני הדסים נוספים מעציץ שברשותו, כדי שלפי השיטות הללו תהיה לקהילה שלושה הדסים כשרים?

רבי משה פיינשטיין מספר שהוא אכן הורה להתיר, משום שתלישת דבר שגדל בעציץ נקוב אסורה רק מדרבנן ולא מדאורייתא, ואם כן יש כאן אמירה לנכרי לצורך מצווה באיסור דרבנן.

אולם לאחר החג דן על כך עם אביו הגאון רבי דוד פיינשטיין, ואביו טען שלא היה היתר לכך, משום שמעיקר הדין יצאו הקהילה ידי חובה גם בהדס בודד, ויתירה מכך גם ההדסים הנוספים לא היו כשרים לכל הדעות. ולכך אין הדבר ברור שהוא מצווה, ולשם כך לא הותר אמירה לנכרי אף לא באיסור דרבנן. אמנם רבי משה פיינשטיין כותב שלדעתו הצדק עימו משום שגם לקיום המצוה בתוספת הידור ניתן להתיר אמירה לנכרי.

בין השמשות

היתר נוסף שקיים הוא, שחכמים התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה בין השמשות – כלומר בזמן שיש לנו ספק האם שבת כבר נכנסה.

בנקודה זו דנו הפוסקים עד כמה ניתן להחשיב את בין השמשות, שהרי יש שיטות שכניסת שבת הוא בשקיעת החמה ברגע שהגלגל השמש שוקעת מעבר לאופק, ואילו יש שיטות הסוברות שיש ספק שמא השבת אינה נכנסת עד 90 דקות זמניות לאחר השקיעה. [זמניות פירושו שבלונדון למשל בקיץ הוא כשעתיים לאחר השקיעה]. האם נוכל להחשיב את כל הזמן משקיעת החמה עד השיטה האחרונה כבין השמשות, ובמשך כל הזמן הזה להקל באמירה לנכרי?

בשם רבי ניסים קרליץ נמסר כי הגדרת בין השמשות הוא כל זמן שאדם מקפיד להחשיבו כספק שבת מעיקר הדין – זמן שביום שישי אדם מחשיבו כספק שבת, והוא נמנע מעיקר הדין לעשות בו מלאכה, ומאידך במוצאי שבת הוא לא מוציא עדיין שבת משום שהוא אצלו ספק שבת – נחשב בין השמשות גם לקולא. ובזמן הזה הוא יכול לומר לנכרי. אך בזמן שאדם סבור שאינו בין השמשות מעיקר הדין, אולם כאשר אין צורך מיוחד הוא מחמיר, אינו יכול להחשיבו כקולא כבין השמשות. ולדבריו אדם המקפיד שלא לעשות מלאכה אחרי שקיעת החמה, ומוציא שבת בזמן הכתוב בלוח, יכול גם לומר לנכרי משקיעת החמה עד הזמן הכתוב בלוח.

[נעיר רק שיש דין לקבל שבת לפני שקיעת החמה, ויש כמה מנהגים כמה זמן קודם יש לקבל שבת, אולם גם אם אדם נוהג לקבל מעיקר הדין שיעור זמן מסוים אינו מחשיבו בין השמשות, ובמוצאי שבת בכל מקרה אסור לומר לנכרי לפני שקיעת החמה].

רבי משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח ח"ד סי' עד אות מ) לעומת זאת סבור שבין השמשות אינו תלוי בזמן ששומר שבת, אלא בזמן שיש ספק ניכר ברמת החשיכה, ולכן כותב כי באופק ניו יורק ניתן להחשיב כבין השמשות רק משקיעת החמה עד 30 דקות לאחר שקיעת החמה. למרות שהוא מורה (אגרות משה או"ח ח"ד סי' סב) שלכתחילה יש להחמיר כדעת רבינו תם, ואף כשממהר ויש לו צורך אין להוציא שבת לפני 50 דקות לאחר השקיעה. [באגרות משה כותב שם שהדברים נאמרו לפי אופק ניו יורק וניו ג'רזי, ומוסיף ששמע שכך הוא ברוב ערי ארה"ב].

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. " במקרה שהדליק נר לצורך חולה כתבתם "ואף שלשאר הבחורים אסור להנות ממעשהו של הנכרי, מכל מקום אינם חייבים לעזוב את הבית. וביתם במקרה זה הוא חדר האוכל של הישיבה מוגדר כביתם, ולכן מותר להם לשהות בחדר אוכל ולאכול שם".
    צ"ע מדוע אסור לכולם להנות מהאור והרי נר לאחד נר למאה כדאיתא בסי' רעו ס"א וז"ל, א"י שהדליק את הנר בשביל ישראל, אסור לכל, אפי' למי שלא הודלק בשבילו. אבל אם הדליקו לצרכו או לצורך חולה ישראל, אפי' אין בו סכנה, מותר לכל ישראל להשתמש לאורו. ובמ"ב ביאר משום שנר לאחד וכו'

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *