הבטיח לאנשים שיתן ארוחת בוקר אם יבאו לתפילה ולא נתן

שאלה:

שלום,
ראובן הבטיח לאנשים שיארגן להם ארוחת בוקר אם יבאו להתפלל במנין, ולמעשה לא נתן להם כלום.
האם יש להם רשות לתבוע מראובן שווי כספי של ארוחת בוקר, ואם כן, איך שמים כמה הוא צריך לתת לכל אחד?
תודה רבה!

תשובה:

שלום וברכה,

אדם שרצה מניין לתפילה ולכן הבטיח לתת ארוחת בוקר לבחורים כדי שיבואו להתפלל בבית כנסת שלו, והמטרה שלו הייתה כדי שיהיה לו מניין בבית כנסת שלו, חייב לשלם להם את הערך של ארוחת בוקר שמקובל לתת.

אם מטרת ההבטחה לזרז בחורים שלא מתפללים שיבואו להתפלל, ולכן הבטיח להם שאם יתפללו יקבלו ארוחת בוקר, נחלקו הפוסקים אם זירז אדם שיעשה מצווה שחייב בה אם יש בכך דין של שכירות פועלים. ויכול לומר קי"ל כשיטות שאין כאן חיוב של שכירות פועלים, ולא חייב לשלם.

בהצלחה.

מקורות:

הקצות (סימן פא ס"ק ד) הביא את דברי בגמרא ביבמות (קו) יבם התנה עם יבמתו שיחלוץ לה ע"מ שתתן לו מאתיים זוז, פוסקת הגמרא שחייבת היבמה לתת לו מאתיים זוז. ביאר רש"י שחייבת לקיים את התנאי כשאר שכירות רגילה. שיבמה שמבטיחה שכר ליבם עבור החליצה חל חובת שכירות למרות ששוכרת אותו לדבר שמחויב לקיים. ובמשובב נתיבות הביא שה"ה האומר לחברו הנח תפילין לעצמך ועשה סוכה לעצמך ואשלם לך חל חיוב שכירות, למרות שמקיים את חיובו, ולא עושה שום פעולה לבעה"ב אלא לעצמו. אמנם הנתיבות ס"ק ב חולק על דברי הקצות וסובר ששכירות לא חל על דבר מצוה שמחויב בלא"ה לקיימה, ומהגמרא ביבמות אין ראיה ששם החליצה הוא טובת האשה ודומה לעשה לי סוכה שכיון שיש לאשה הנאה חל חובת שכירות למרות שגם הבעל מצווה על כך, אבל הנח תפילין ואשלם לך לא חל חובת שכירות.

מבואר ששכירות לדבר מצווה שמחויב בה לדעת הקצות חל חובת שכירות ולנתיבות אין חובת שכירות.

אבל אם מטרת ההבטחה הייתה לארגן מניין בבית כנסת שלו, ולא היה צריך לזרז אותם להתפלל, חל חיוב שכירות פועלים. ואם לא הביא להם ארוחת בוקר, יש לשלם עלות של ארוחת בוקר כפי הנהוג באותו מקום, כמבואר בשו"ע סימן ס ס"ג שהמתחייב לזון את חברו יכול לדרוש ממנו דמי מזונות שהתחייב לתת.

קצות החושן סימן פא ס"ק ד: יכול לומר משטה. ז"ל הש"ך (סק"ו), וגדולה מזה נראה לי דהכא ובכל כה"ג אפילו אמר אתם עדי פטור, דאפילו תימא שמתחייב עתה לשלם הא הסכימו רוב הפוסקים שאין אדם מתחייב בלא קנין וכדלעיל סימן מ' (בש"ך סק"ד), ואפילו לדעת הרמב"ם (פי"א ממכירה הט"ו), היינו כשמתחייב עצמו בלי תנאי וכו' ואין לחיוב על מה לחול כיון שלא נשתעבד בקנין עכ"ל וע"ש. ולענ"ד נראה כיון דשכירות לא בעי קנין ומשעשה פעולת חבירו על פי שליחותו צריך לשלם כפי מה שהבטיח לו, אלא דאם הוא יותר מכדי פעולתו יכול לומר משטה, וכיון דאתם עדי מסלק השטאה א"כ החיוב שלו לאו מדין אתם עדי אלא מדין שכירות כיון דלאו להשטאה קאמר. ואין לומר כיון דמחויב הוא לאו שכירות הוא כלל ודוקא היכא דאינו מחויב לעשות הפעולה אז הוי שכירות ונקנה בדיבור אבל היכא דמחויב לעשות הפעולה לאו שכירות הוא וא"כ אפילו בלבו לא היה להשטות אינו אלא דיבור כיון דליכא תורת שכירות, דליתיה, דהרי כתב בתשובת מיימון לספר משפטים (סי' ס"ד) וז"ל שם, אף על גב דר' סעדיה כתב שצריך לישבע שנתכוין להשטות, נראה לי דהני מילי בההיא דהתם דאי לא טען לא טענינן ליה, אבל בהא מהאי טעמא שהוכחתי [ד]אפילו לא טען טענינן ליה, מהאי טעמא גופיה לא בעי אשתבועי דלהשטאה נתכוין עכ"ל. הרי מבואר להדיא דאילו היה בלבו שלא להשטאה היה צריך לשלם, דהא ס"ד להשביעו על זה אי לאו מטעמא דאנן טענינן ליה ומסתמא כיון להשטות, הא לאו האי טעמא הוי צריך שבועה, ואי נימא דליכא שכירות בגויה מאי שבועה שייכא נהי דלא כיון להשטות במה נתחייב, אלא ע"כ אם ידוע לנו שלא היה כוונה להשטות אית ביה תורת שכירות והוא עצמו אם יודע שלא כיון להשטות הרי מחויב לשלם ואינו יוצא ידי שמים כיון דקמי שמיא גליא. וכן משמע מלשון רש"י בפרק מצות חליצה (יבמות) דף ק"ו (ע"א) גבי חלוץ לה על מנת שתתן מאתים זוז לבתר דחליץ לה אמר לה זיל הב ליה, וכתב רש"י (ד"ה הב) דהא קבילת עלה, ואף על גב דחליצה בהכי לא מיפסלא מיהא מחייבא לקיומי תנאה כשאר שכירות דעלמא ע"ש. אלא דדחי לה בש"ס משום דמצי אמר משטה, הא לאו הכי הוי עלה תורת שכירות ואעפ"י שהוא מחויב בדבר, וכיון דתורת שכירות ביה אלא דאומר משטה א"כ כיון דאתם עדי מסלק השטאה נתחייב בדיבור בתורת שכירות ולא משום חיוב דאתם עדי.