שאלה:
מעשה בבחור, שקם מאוחר. כיון שהיה קרוב לסוף זמן קריאת שמע, הניח תפילין על דעת לומר ק"ש [שלא יראה כמעיד עדות שקר] , חלץ את התפילין, טבל במקווה וחזר להניחן. שאלתו בפיו – האם כיון שהיה דעתו בשכעת הברכה, לחזור ולהניחן – אין צריך לברך שוב, אן כיון שהיה במקום שאסור להיות עם תפילין – חייב לברך שוב?
תשובה:
שלום וברכה
בענין זה נחלקו הדעות לגבי אדם שחלץ תפיליו כדי להכנס לבית הכסא, ראה משנה ברורה בסי’ כה ס”ק מז שנוקט בפשיטות לברך, אולם בכף החיים שם ס”ק עח אחר שהביא את המחלוקת בענין זה [ועל פי סברת הפרי מגדים שם שהיום שבית הכסא בבית ולא בשדות אין הפסק כל כך], כתב שספק ברכות להקל, וכל אחד יעשה בזה כמנהג והוראת רבותיו, ונראה שהמנהג הרווח שלא לברך.
למעשה, במקרה שאדם הולך להתפנות לאחר לחש, (אמנם לא זה המקרה בשאלה אבל זה הכי שכיח)האם יש מקום להגיד שכיון שאת עיקר מצוות תפילה בתפילין שזה ק”ש וברכותיה ושמו”ע הוא הרי כבר קיים, הרי שכעת, בשביל סיום התפילה, מעיקר הדין הרי כבר לא צריך תפילין בשביל זה, אז אולי כבר עדיף שלא להכנס למחלוקת הפוסקים ולא להניח שוב.
כל רגע של תפילין זה הרי מצוה, לא הייתי נמנע..
זה נכון כלפי כל היום אלא שמחמת שאיננו שומרים עליהם בקדושתם נמנעים מכך ומניחים רק בשחרית ואז משאירים עד הסוף אבל כאן הרי הוא כבר חלץ ומדוע שיכנס למחלוקת הפוסקים
עד כמה שרצונו להניח ומנהגו להניח ובעצם היה צריך להיות מונח עליו כמה שיותר..
השאר תגובה