לתרומות לחץ כאן

מתי מותר לבקש מנכרי שיעשה לנו מלאכה בשבת וחג? [חלק ב]

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בשאלה באיזה מצבים התירו חכמים להשתמש בגוי של שבת? האם מותר לטפל בחולה ע"י גוי של שבת, ומי מוגדר כחולה? מה הדין כאשר בצרכים נחוצים של ילד קטן? כאשר אדם מצטער מאד? מה הדין כאשר בעל חי מצטער מאד? מה הדין לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר? האם מותר לומר לנכרי שיעשה פעולה בצורה מורכבת שאין זה חילול שבת, כאשר ברור לי שהוא יעשה אותה בצורה הפשוטה שיש בה חילול שבת? מה הדין להציל מהפסד כספי גדול? ומה הדין לומר לנכרי לחלל שבת לצורך מצוה? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מתי מותר לבקש מנכרי שיעשה לנו מלאכה בשבת וחג? [חלק ב]

בפרשתנו אנחנו קוראים על מעמד הר סיני ועשרת הדברות, הדברה הרביעית היא (שמות כ ח): 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ'. במאמר של שבוע שעבר פתחנו את הנושא של אמירה לנכרי, מהו האיסור לומר לנכרי בשבת, השבוע נשלים את המאמר ונעסוק באלו מקרים התירו חכמים איסור זה.

סיכום האיסור

במאמר שבוע שעבר ביארנו שאיסור אמירה לנכרי מכיל בתוכו מספר איסורים:

איסור שלא יעשה מלאכה: אסור להורות לנכרי בין בשבת ובין בערב שבת לעשות לנו מלאכה. ובמקרה ויש לנו הנאה מעצם המעשה שלא היינו יכולים להנות כן ללא מעשה הנכרי, יש אף חיוב למחות בנכרי הבא לעשות מעצמו. אולם במקרה והפעולה הוא הסרת הפרעה, או דבר שיכלנו בדוחק להנות ממנו, המנהג להקל שאין חיוב מחאה, ולכן מותר בערב שבת אף לרמוז לנכרי בכל רמז שהוא כל שאינו אומר בפירוש, ובשבת עצמה מותר לרמוז ע"י סיפור דברים שלא משתמע מכך בקשה או ציווי.

איסור מראית עין: נאסר באופנים שנראה שהנכרי פועל בשליחותו של היהודי, אף שהאמת היא שהנכרי עושה מעצמו.

איסור הנאה: בדיעבד אם הנכרי עשה עבורנו דבר שהיינו יכולים להנות ממנו בדוחק בלי פעולתו, כגון שהיה אור חלש והוא הדליק אור חזק, אין איסור. אולם הנאה שלא יכלנו להנות אסור אף אם הנכרי עשה מעצמו. אמנם אם הנכרי עשה מעצמו אין האדם חייב לצאת מביתו כדי שלא יהנה. אולם אם אמרו לנכרי לעשות חייב האדם אף לצאת מביתו שלא יהנה.

איסור לדבר שבת דיבורי חול: נאסר בשבת עצמו אף לומר ברמז שיש בה משמעות של ציווי, ואף בתנועות ידים, וכן נאסר אף אמירה או רמז לצורך מוצאי שבת. אולם מותר לספר לנכרי שיבין מהדברים שאני רוצה את הדבר. [באופן שאין חיוב למחות בו כנ"ל].

אופני ההיתר

אולם ישנם מקרים שונים שחכמים התירו לעבור על האיסור, בחלק מהמקרים חכמים התירו כל אמירה לנכרי. בחלק מהמקרים חכמים התירו רק להורות לנכרי רק דברים שאסורים ליהודי לעשות אותם בעצמו מדרבנן, אולם דברים שאסור ליהודי לעשות אותם מהתורה אין היתר לומר לנכרי. בחלק מהמקרים מותר גם אמירה בפירוש, ובחלק מהמקרים מותר רק אמירה ברמז. וכפי שנפרט בכל מקרה מה ההיתר כולל.

לצורך חולה

חכמים התירו אמירה לנכרי לצורך חולה אף שאין בו סכנה, והתירו אף לומר לנכרי לעשות מלאכה דאורייתא גמורה. (שבת קכט. שולחן ערוך או"ח סי' שכח סעיף יז).

לצורך חולה מותר לומר לנכרי בפירוש ללא רמז גם בשבת עצמה, ואין איסור לא מצד דיבורי חול בשבת, ולא מצד האיסור שיעשה עבורנו מלאכה ע"י נכרי, וכן אין לחולה איסור להנות מהדבר.

יש להוסיף שלא רק שהתירו דיבורי חול לצורך החולה, אלא שהדבר אינו מוגדר כלל כדיבורי חול, משום שיש מצוה של ביקור חולים להתעסק בכל צרכי החולה, והתעסקות עם צרכי החולה הוא צרכי מצוה – חפצי שמים, והגמרא (שבת קנ.) דורשת שבפסוק נאסר רק (ישעיהו נח יג): 'מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר', כלומר התעסקות ודיבור על חפציך – עסקך בשבת, אולם לא על חפצי שמים – עסקי מצוה.

מיהו חולה

מצינו בהלכה 4 רמות בהגדרת החולי:

  • חולה שיש בו סכנה.
  • חולה שאין בו סכנה.
  • אדם שיש סכנה לאחד מאבריו.
  • מקצת חולי או מיחוש בלבד.

חולה שיש בו סכנה, הוא כל חולה שיש חשש שמחלתו תגרום לו סכנת חיים, אף אם הסיכון לכך הוא קטן, מותר לחלל עליו את השבת, הגדרת חולה שיש בו סכנה ופיקוח נפש, מצריכה מאמר בפני עצמו, לחולה כזה מותר לחלל שבת גם ע"י יהודי, ובודאי שמותר ע"י נכרי.

חולה שאין בו סכנה, הוא חולה שמחמת החולי שלו נפל למשכב, כלומר שוכב רוב היום במיטתו מחמת חולשתו. או חולה שחש בכל גופו, כלומר שהכאב מקרין על כל הגוף, לדוגמא צמרמורת בכל גופו של החולה, כאב ראש שהוא מרגיש שכל הגוף מוטרד כעת מחמת כאב הראש, או שבר או מכה אחרת הגורמת לכאבים שמטריד את כל גופו של החולה. [אין צורך שהכאב יורגש ממש בכל הגוף, אלא שהכאב גדול כל כך, שהוא חש שכל גופו טרוד בכאב].

סכנת אבר, הוא אדם שאף שאינו עונה לאחד מהגדרות הנ"ל, הוא סובל מבעיה שאם לא יטפלו בו בשבת יש סכנה שאחד מאבריו יפסיק לפעול.

מיחוש בלבד הוא כל חולי וכאב שמוגדר ככאב מקומי או של אבר מסוים, והוא אמנם סובל, אך הסבל אינו מפריע לתפקודו של החולה.

לגבי אמירה לנכרי 3 הרמות הראשונות: חולה שיש בו סכנה, או חולה שאין בו סכנה, או אדם שיש סכנה לאחד מאבריו, ונדרשת לעשות פעולה להציל את האבר, מוגדרים כחולה שהותר עבורם אמירה לנכרי. ומותר לבקש מהנכרי שיעשה עבורם את כל מה שהם זקוקים לכך בשבת.

אולם לגבי חולה שמוגדר כמיחוש בלבד, כלפיו לא נאמר ההיתר הגורף של אמירה לנכרי. אולם יש מקרים שהותרו מחמת צער הגוף גדול, ראה להלן.

ילד קטן

צרכים הנחוצים ביותר של ילד קטן, לדוגמא קטן שאין לו מה לאכול, מוגדרים כצרכי חולה, ומותר לומר לנכרי לעשותם בשבת. ולכן אם אין לקטן מה לאכול, מותר לנכרי לבשל עבור הקטן אוכל. (רמ"א או"ח סי' שכח סעיף יז). אולם מכיון שהאוכל הוא מוקצה ואסור באכילה ע"י שאר בני הבית כתב המשנה ברורה (ס"ק נח) שאם אפשר שהנכרי גם יאכיל את הקטן, עדיף לעשות כך, אולם אם אינו מוכן לאכול רק אם אימו תאכילו אותו, מותר לאם לטלטל את המאכל, ורק ראוי שתעשה זאת בשינוי.

הערה נוספת העיר המשנה ברורה (ס"ק נח) בשם החיי אדם, שבמקרה ונכרי מבשל לצורך חולה או קטן, יש להזהר שלא להניח את הקדירה על מקום האש, או למלא את הקדרה בתבשיל, אף שרק אח"כ ידליק הנכרי את האש, משום שיש איסור מדרבנן על מי שממלא את הקדירה, אף שאדם אחר מדליק את האש.

מקצת חולי – צער הגוף גדול

כאשר יש לאדם קצת חולי, אולם לא ברמה שהוא שוכב במיטה או שמרגיש את הכאב בכל הגוף, מותר לבקש מנכרי לעשות דברים שאסורים בשבת מדרבנן, אך אסור לבקש ממנו לעשות דברים האסורים מהתורה. בשמירת שבת כהלכתה (פרק לח סעיף יד) עמד על כך שיש שקשה מאד להגדיר מהו קצת חולי שמותר, ומה מוגדר כמיחוש קל שאינו מתיר אמירה לנכרי כלל. ולכן יש להתייעץ עם רב בכל מקרה, והדברים מובאים בעיקר לדעת מתי לשאול, ומה לשאול.

בשמירת שבת (שם) הביא כמה דוגמאות שבהם הוא פירט את ההלכה:

במקרה של נזלת קלה מותר לבקש מנכרי שיטפטף באף טיפות, שהאיסור הוא מדרבנן לעשות רפואה בשבת.

וכן לעשות חוקן בשבת במקרה הצורך, אולם אין לחמם מים לצורך כך ע"י נכרי.

וכן בפצע שטחי הגורם לכאב, מותר לבקש מנכרי שיניח משחה בלי למרוח, ומעל זה יניח תחבושת, אף שהתחבושת גורמת למריחת המשחה. אולם בפצע רציני, או פצע שיש בו חשש זיהום, מותר לומר לנכרי שיטפל כרגיל. ובפצע שיש בו סכנת חיים, הן מחמת הפציעה והן מחמת זיהום מותר גם ליהודי לטפל בפצע.

וכן במקרה של נקע שאינו גורם לכאב חזק, מותר לבקש מנכרי שיניח קרח להרגעת הכאב, ואם אין קרח, להניח רטיה רטובה – קומפרס, כיון שהאיסור בזה הוא רק מדרבנן, אלא שלא יאמר לנכרי לסחוט את המטלית, ואם הנכרי סחט מעצמו את המטלית אין בכך איסור. וטוב יותר שיאמר לנכרי שיקח מטלית נקיה לגמרי [שאין כיבוס בהרטבתו במים וסחיטת המים מהמטלית].

וכן מותר לומר לנכרי שיניח על הנקע שמן או קמפור נזיל או כל תרופה נזילה אחרת, אולם לא למרוח משחה.

אולם במקרה והנקע גורם לכאב חזק [שלכן הוא נשכב במיטה או חש בכל הגוף את הכאב] מותר לומר לנכרי לעשות כל פעולה.

אולם כאב שיניים קל אסור לומר לנכרי לטפל לו בזה, לפי שהוא אינו מוגדר גם כחולי קצת.

במקום מצוה

הגמרא (שבת קנ.) דורשת שבפסוק נאסר רק (ישעיהו נח יג): 'מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר', כלומר התעסקות ודיבור על חפציך – עסקך בשבת, אולם לא על חפצי שמים – עסקי מצוה. כפי שהובא לעיל קיימים באמירה לנכרי שני איסורים עיקריים, אחד שהנכרי לא יעשה עבורנו ובשליחותנו מלאכה, והשני שאסור לנו לפנות אליו ולדבר עימו על כך, או לרמוז לו רמז שע"י ציווי. ולכן מצד האיסור לדברי דיבורי חול בשבת אין איסור כאשר אדם עוסק בצרכי מצוה, אולם עדיין עלינו לברר האם מותר שנכרי יעשה עבורנו את הדבר מצוה.

השולחן ערוך (סי' שז סעיף ה; סי' שלא סעיף ו; ובמשנה ברורה סי' שז ס"ק כג-כד) פסק כי כאשר יש מלאכה דרבנן, מותר לומר לנכרי לעשותה.

אמנם מצינו מקרים שהתירו אף מלאכה דאורייתא לדוגמא אדם שרוצה לגאול בית בארץ ישראל מאינו יהודי, ונוצר בשבת שעת הכושר שלא תחזור והמוכר מוכן לחתום חוזה כעת, התירו חכמים (גיטין ח: שולחן ערוך סי' שז סעיף יא) לומר לנכרי שיחתום בשמו של היהודי על החוזה, ולרשום אותו בטאבו.

אולם מאידך מצינו (שו"ע סי' שלא סעיף ו) שאף לעשיית ברית מילה בשבת, אף שהותר עשיית הברית בשבת לא הותר מכשירי מילה שניתן היה לעשותם ביום שישי, ובמלאכה דאורייתא אסור אף לומר לנכרי, אף שבכך ידחה ברית המילה ליום ראשון.

ולפיכך כתב המשנה ברורה (סי' שז ס"ק כא) שאי אפשר לדמות בענין הזה את דברי חז"ל משום שישנם צרכי מצוה שחכמים התירו אף באיסור דאורייתא, ויש צרכי מצוה שחכמים החמירו בהם, ואין בכך כלל ברור. ורק במלאכות דרבנן ניתן לסמוך על המקילים.

במקום הפסד

חכמים התירו במקום של הפסד גדול מאד לומר לנכרי למנוע את ההפסד, משום שחששו שאדם בהול על ממונו, ועלול מחמת להיטותו למנוע את ההפסד לחלל שבת בשוגג או חס ושלום אף במזיד. ולכן התירו במצבים מסוים לומר לנכרי לעשות פעולה כדי של מניעת הפסד. מאידך כיון שאדם בהול על ממונו יש מצבים שבהם החמירו חכמים שלא יאמר בפירוש לנכרי להציל, משום שאז חוששים מחמת שהוא בהול והוא מתעסק עם הצלת הדבר ונתינת הוראות לנכרי שהוא ישכח ויבא לחלל שבת בעצמו, ולכן הצריכו דיבור עקיף כפי שנפרט בחלק מהמקרים, ובכך יזכור ששבת היום.

השולחן ערוך (או"ח סי' שז סעיף ה) פסק שבמקרה שיש צורך הרבה מותר לומר לנכרי לעשות מלאכה דרבנן. והביא המשנה ברורה (ס"ק כב; שעה"צ ס"ק כד) שדעת המגן אברהם שהתירו בצורה גורפת בכל מקרה של הפסד גדול, ודעת האליה רבה שהתירו רק בצורך הרבה של צער הגוף. אמנם המשנה ברורה (ס"ק סח) הכריע כדעת המגן אברהם להתיר.

בנוסף פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שז סעיף יט ומשנ"ב ס"ק סח) שמותר לקרוא לנכרי בלי לומר לו מה לעשות, וכאשר הנכרי יראה את המצב הוא יבין מעצמו שצריך להציל את הדבר. ובמקרה זה שאינו אומר לנכרי בפירוש מה לעשות מותר אף במלאכה דאורייתא.

בנוסף פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שז סעיף יט ומשנ"ב ס"ק עא; סי' שלו סעיף כו ומשנ"ב ס"ק עא) לגבי דליקה או כל הפסד פתאומי אחר, שמותר לומר לנכרי כל המכבה או המציל אינו מפסיד. אולם כתב המשנה ברורה (סי' שז ס"ק ע) שאסור לומר בלשון נוכח אם תכבה או תציל לא תפסיד. והטעם אף שכיבוי דליקה הוא איסור דרבנן בלבד, אסור לומר בפירוש כיון שהוא טרוד בהצלה חוששים שמא יבא לעשות בעצמו.

יש להדגיש שכל הנידון בדליקה הוא רק כאשר ברור שאין חשש פיקוח נפש בדליקה, והחשש הוא רק מהפסד כספי, אולם כאשר יש איזה חשש שהאש יתפשט ויגרום לסכנת נפשות, או שיש חשש שמא ישנם במקום אנשים, חובה לכבות את הדליקה אף ע"י יהודי.

אמירה דאמירה

מה לעשות כאשר יש הפסד גדול, וצריך לעשות מלאכה מהתורה כדי להציל, והנכרי אינו מבין רמזים?

המשנה ברורה (סי' שז ס"ק כד) הביא שנחלקו האחרונים מה הדין כאשר אומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר שיעשה מלאכה מהתורה, דעת עבודת הגרשוני (הובא בחוות יאיר סי' נג) אולם החות יאיר (שם) נחלק עליו וסבר שבמקרה זה הדבר מותר, ודוקא לומר לנכרי לשכור פועלים אסור. וכתב המשנה ברורה שאם יש הפסד גדול אפשר להקל. ולכן אם ניתן לומר לנכרי בפירוש שיאמר לנכרי אחר אפשר להקל.

משום צער בעלי חיים

במקום של צער בעלי חיים גדול מאד התירו לומר לנכרי אף לעשות מלאכה דאורייתא, ולכן כתב השולחן ערוך (או"ח סי' שה סעיף כ) התירו לומר לנכרי לחלוב את הפרה, כיון שהחלב מצער מאד את הפרה. אך יש אומרים שהתירו רק באופן שהיהודי מוכר לנכרי את החלב תמורת דבר מועט, משום שאז נראה שהנכרי חולב לצורך עצמו. אולם לכל הדעות החלב שנחלב בשבת אסור, אף שנעשה ע"י נכרי. המשנה ברורה (ס"ק עג) כתב שהלכה כדעה הראשונה, אולם טוב לומר לו שיחלוב לתוך דבר מאכל, משום שבמקרה זה החליבה היא רק איסור דרבנן.

פעולה שאפשר לעשותה בדרך של היתר

כאשר מבקשים מהנכרי לעשות פעולה בדרך של היתר, אולם ברור לנו שהנכרי מטעמי נוחות שלו יעשה את הפעולה בצורה הנוחה לו בצורה האסורה, אין בכך איסור, משום שהנכרי עושה לצורך עצמו את הפעולה בדרך של היתר.

סיכום

לגבי חולה שאין בו סכנה, סכנת איבר, צרכים נחוצים של ילד קטן, צער בעלי חיים גדול מאד, התירו חכמים כל אמירה לנכרי.

לגבי צורך מצוה, צער הגוף גדול שאינו מוגדר כחולה, הפסד גדול, התירו חכמים לומר לנכרי לעשות איסור דרבנן. וכן התירו לגבי הפסד גדול לקרוא לנכרי והנכרי יעשה את הדבר מעצמו בלי שיאמרו לו. וכן כשיש הפסד גדול מותר לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר להציל את הדבר.

בשעת הפסד פתאומי כדליקה הצריכו חכמים לומר בלשון של כל המכבה אינו מפסיד.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.