שאלה:
שלום,
האם עד אחד נאמן לומר שעשה כל תיקונים הנדרשים למקווה פרטי שלו (ניגוב, שאיבה וכדומה)…
תודה רבה!
תשובה:
אם הוא אדם ירא שמים אין שאלה מצד הנאמנות שלו, הבעיה היא מצד המומחיות שלו… אני יכול להאמין לו שהוא חושב שעשה הכל כדין, אבל אני כמעט בטוח שאם לא הביא שם רב מומחה למקוואות, אז הוא לא עשה כדין… ולכן לטבילת נשים אין להקל בשום אופן, יש לטבול רק במקווה מפוקח כהלכה על ידי מומחים.
שבת שלום.
מקורות:
לגבי עיקר הדין של עד אחד כתבנו בעבר כי כל עולם המזון והכשרות נסמך על דין עד אחד נאמן באיסורין. דין עד אחד נאמן באיסורין מבואר ביו"ד סי' קכז סעי' ג'. והוא נצרך ביותר ומשתמשים בו ללא הרף, איך אתה אוכל אצל חברך וסומך עליו שהכל כשר?, מדוע א"כ אנו נוהגים היום להשתמש במערכות הכשרויות השונות, ולא סומכים על עד אחד נאמן באיסורין. אכן, יש מקרים שמעיקר הדין ניתן לסמוך על עד אחד בנושאים אלו. אבל גם זה מוגבל מאד היום. נפסל בשו"ע (יו"ד סי' קיט) שאדם החשוד על דבר מסוים אינו נאמן בו. כמו כן מחלל שבת אינו נאמן מדין עד אחד באיסורין. וא"כ בכדי להגיע למצב שמעיקר הדין ניתן לסמוך על המוכר שאומר שהכל כשר, צריכים להגיע שהמוכר וכן מי שמכר לו וכו' הם אנשים הנאמנים מעיקר הדין. ועדיין לא דיברנו על תעשיית המזון היום הרבה מזון חלקי מזון וכד' מגיעים ממפעלים בחו"ל שהנושא הזה כלל לא שייך. לכן במקרה שאתה סומך על המוכר, והוא עצמו יודע שהמזון הוא כשר אתה יכול לאכול, אולם יש להזהר כי לפעמים הפיתויים של המוכרים הוא גדול. יתרה מזו, כל מערכות הכשרות עובדות על סמך דין עד אחד באיסורין, הרי בכל מקום יש משגיח כשרות אחד, אין שני עדים על כל דבר.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות יין נסך סימן קכז סעיף ג: עד אחד נאמן באיסורים, להתיר, אבל לא להחמיר. הגה: מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי, כגון שאמר לו אחד: בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך, צריך לחוש לדבריו (ב"י בשם התוספות). וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור, עד אחד נאמן עליו אפילו לאסרו (אשירי פרק הניזקין ומרדכי פ' האשה רבה). וכל היכא דאתחזק דבר באיסור, כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת, אין העד נאמן עליו להתירו אלא א"כ בידו לתקנו (ג"ז שם). ואם היו בכאן ב' חתיכות, אחת של איסור ואחת של היתר, נאמן העד לומר: זה היתר וזה איסור (הר"ן שם). ואדם נאמן על שלו, ואפילו היכא דאתחזק איסורא (שם באשירי). וע"ל סי' קי"ט דין החשוד על הדבר, אם מעיד עליו. וע"ל סימן קפ"ה מי שאומר: פלוני חכם הכשיר לי זה, והחכם כופר. ועיין באבן העזר סימן קנ"ב אם אמרינן לגבי עדות שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואשה נאמנת בדבר איסור לומר: תקנתיו (ר"ן פרק האומר וריש חולין), ודוקא בודאי איסור, כגון ניקור בשר וכדומה לו, אבל בספק שמא אין כאן איסור, כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים (א"ו הארוך), או איסור שיש בו צדדים להקל (שם בר"ן), אין אשה נאמנת, דאשה דעתה קלה להקל. קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין (ריב"ש סימן רמ"ה); מ"מ בקטן חריף ובקי בדבר, ואיכא רגלים לדבריו, יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור (רשב"א סימן כ"ד /ר"ד/). ואם מעיד על איסור דרבנן להקל, ולא אתחזק איסורא, כגון בדיקת חמץ, נאמן, דהימנוהו רבנן בדרבנן (שם בריב"ש); אבל אם אתחזק איסורא אינו נאמן כלל.
לבוש יורה דעה סימן קכז סעיף א: מן התורה סומכין על כל אדם כשיאמר על שלו שדבר זה כשר הוא ומותר לאכול, וילפינן לה מקרא דכתיב [ויקרא טו, כח] וספרה לה לעצמה, כלומר שהיא נאמנת על עצמה לומר שהיא טהורה לבעלה, והוא הדין לשאר איסורין כל אדם נאמן על שלו ועל עצמו, ועיין לקמן סימן קפ"ה [ס"ג]. לפיכך אם בא אחד ואמר לחבירו נתנסך יינך והבעל מכחישו, הבעל נאמן על שלו. במה דברים אמורים שהיין היה מעולם ביד הבעל ולא היה ביד זה שבא לאוסרו, אבל אם בא ליד זה הבא לאוסרו כגון שנתנו לו לשומרו, אם הוא עודנו בידו פשיטא שנאמן שהרי יש בידו לאוסרו, אלא אפילו אינו עתה בידו שכבר החזירו לבעלים, אם בפעם הראשון שמצאו אמר לו נתנסך יינך נאמן אפילו הבעל מכחישו, דהא היה בידו פעם אחת לבדו והוא ידע בבירור שנתנסך. אבל אם לא היה בידו, או שלא אמר לו כן בפעם הראשון שראהו, ועכשיו כשרואהו פעם שנית אומר לו אינו נאמן, דאי קושטא קאמר למה לא אמר לו בפעם הראשון, אלא ודאי עכשיו משקר ולהקניטו אומר כן.
