שאלה:
אני עובד בתור שומר במפעל מזון, ולשומרים אין ארוחות קבועות אך יש להם גישה למטבח לקחת משם אוכל. האם מותר לי לקחת אוכל הביתה כשאני לא אוכל? והאם מותר לקחת אע"פ שאני אוכל אם ידוע לי שהאוכל עתיד להיזרק?
תשובה:
שלום וברכה,
אם יש התחייבות מצד העבודה לתת לעובד ארוחות, מותר לעובד לארוז את האוכל לביתו. אם אין התחייבות מצד העבודה לתת ארוחות לעובד, אלא שהם מסכימים שהעובד יאכל מהאוכל של העבודה, אסור לעובד לקחת אוכל לביתו, אלא יש לו זכות לאכול בעבודה בלבד.
באוכל שאתה יודע שייזרק לא נחשב הפקר, ואסור לקחת כל עוד שלא פינו את האוכל. ורק אחרי שיערכו פינוי לאוכל מותר לקחת את האוכל.
בהצלחה.
מקורות:
רמ"א בשם ריא"ז – אורח שקידש אישה באוכל שהוגש לו מקודשת
הרמ"א באבן העזר סי' כח סעיף יז פוסק "אורח היושב אצל בעל הבית ונוטל חלקו וקידש בו הוי מקודשת" ומקור דבריו בפסקי הריא"ז קידושין פ"ב הלכה ח אות ב, ומטעם שאין בעל הבית מקפיד שיעשה האורח באוכל כרצונו. ומקשה הט"ז שם על דין זה מהגמ' בחולין דף צד ע"א "אין האורחין רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של בעל הבית אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית. ומעשה באחד שזמן ג' אורחין בשני בצורת ולא היה לו להניח לפניהם אלא כשלש ביצים, בא בנו של בעל הבית נטל אחד מהן חלקו ונתנו לו וכן שני וכן שלישי, בא אביו של תינוק מצאו שעוזק אחד בפיו ושתים בידו חבטו בקרקע ומת. כיון שראתה אמו עלתה לגג ונפלה ומתה, אף הוא עלה לגג ונפל ומת. אמר רבי אליעזר בן יעקב על דבר זה נהרגו ג' נפשות מישראל". וכן נפסק בשו"ע אורח חיים סי' קע סעיף יט שאין האורחים רשאים ליתן ממה שלפניהם לבנו ובתו של בעל הבית. הרי שאסור לאורח לתת ממנתו לאחרים, ואם כן באורח שקידש אישה יש לפסוק שאינה מקודשת וכדין מקדש בגזל. ומסיק שבאמת אינם קידושי ודאי, אלא קידושי ספק, שחוששים שמא נתרצה בעל הבית. ומקושיית הט"ז מוכח שסובר שאין האורחים רשאים ליתן לאחרים מצד איסור גזל, ולא רק ממידת דרך ארץ, שהרי אם אין בזה גזל היו הקידושין צריכים לחול, אף שהמקדש נהג שלא כדין.
דעת המהרי"ט והט"ז – אורח שקידש הקידושין ספק
וכשיטת הט"ז פסק גם בשו"ת מהרי"ט ח"א סי' קנ, עיין שם שנשאל במוזמן לסעודה שקידש אישה בתפוח מעל השולחן הסעודה, האם זוכה האורח רק לצורך אכילתו, או שזוכה בסעודה לכל צרכיו, ואף לקידושין וכדומה. והשיב המהרי"ט שהקידושין אינם קידושי ודאי. וראייתו מב"מ דף צב ע"א שהסתפקה הגמ' בפועל בשדה שהתורה התירה לו לאכול בעת עבודתו, אם אוכל משל עצמו, או משל שמים, ונפקא מינה אם יכול לתת את חלקו לאשתו ובניו, שאם נאמר שאוכל משל שמים אין לו זכות להעביר את חלקו לאשתו ובניו. ומסבירים שם התוספות שלא זיכתה לו התורה אלא מה שהוא לועס ואוכל. ואם אף האורחים אינם אוכלים משלהם ומזכותם, אלא בעל הבית מוותר להם, דינם כפועל לפי הצד שאוכל משל שמים. ועוד מוכיח מהגמ' בחולין שציין הט"ז, וכתב שאצל בנו ובתו אמרו, קל וחומר אצל חברו שבעל הבית מקפיד לתת להם את מנתו. ומדבריו מוכח שאף אם נאמר שהאורח זוכה במנתו במתנה, מכל מקום, אינו זוכה אלא לצורך אכילתו ואינו יכול להשתמש בהם לצורך אחר.
ובהמשך דבריו כתב עוד, שמסתבר שהאורח אינו זוכה כלל עד שנותן לפיו, והראיה מפועל שאוכל משל שמים ואינו זוכה אלא במה שלועס בפיו, כמו שכתבו התוספות שם. וכן פסק הטור בסי' שלז, ודלא כדעת רש"י שלאחר שהגיע לידו זכה, אף אם אוכל משל שמים. ובסוף דבריו מביא לשון הריא"ז שנפסק ברמ"א שהאשה מקודשת "שאין בעל הבית מקפיד עליהם אם יעשו כל חפציהם במנותיהם" ומסתפק אם הכוונה למנותיהם דוקא, או שאין בעל הבית מקפיד בכל האוכל המונח על השולחן.
ומוכח מדברי המהרי"ט שאף אם מקמץ מסעודתו ומרעיב את עצמו כדי לתת לאשתו ולבניו, יש ספק בכך ספק גזל, שהרי מוכיח דבריו מפועל שנותן מחלקו המגיע לו, וכמו שכתב המאירי בב"מ שם "ואם אמר תנו מה שאני ראוי, לאשתי ולבני אין שומעין לו". וכן מוכח מקושיית הט"ז מהגמ' בחולין שמיירי באורח שמקדש בחלקו, ואף על פי כן יש בכך משום איסור גזל.
בספר ים של שלמה חולין פ"ז סי' כ גם סובר שאסור לאורח לתת את חלקו לחברו, ומה שאמרו באיסור לתתן לבנו ועבדו של בעל הבית משום דרך ארץ, היינו רק בהם שאין קפידא אי לאו משום מעשה שהיה.
ישובים באחרונים על קושיית הט"ז
המגיה בט"ז מיישב את הקושיא, שדברי הרמ"א אמורים רק במקרה שקידש את בתו של בעל הסעודה שאינו מקפיד. ונמצא שלדינא סובר כהט"ז שאסור לאורח לקחת חלקו לתת לחברו משום גזל ורק במקום שודאי לא מקפיד מותר. בבית שמואל שם ס"ק מו מתרץ שבעל הבית מקפיד רק שלא יתנו לבנו, אבל לאדם אחר לא איכפת לו ומותר לאורח לתת. והמגיה בט"ז הקשה עליו שאיפכא מסתברא, אם על בנו מקפיד כל שכן על אחרים. ובלשכת הסופרים (לבעל החתם סופר והכתב סופר) שם מבאר דברי הב"ש שרק לבנו אסור כיון שהמעשה בגמ' חולין היה בבנו, לכן דווקא בבנו גזרו. וכן נראה דעת הביאור הגר"א שם. וכן כתב בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג סי' נג שאורח זכה בחלק סעודתו בלי שום תנאי ולכן יכול לקדש בו, אלא שגזרו חכמים שלא יתן לחברו משום דרך ארץ. בבאר היטב שם מביא תירוץ הבית הילל שהרמ"א מדובר אם קידש אישה שהיתה מוזמנת גם היא לסעודה, ועל נתינה למוזמנים אין בעל הבית מקפיד. חילוק זה שרק למוזמנים מותר לתת כתב אף המגן אברהם בסי' קסט סק"ד והמשנה ברורה שם סק"ח. עוד כתב הבאר היטב בשם המהרש"ל חילוק נוסף שאם עדיין לא קיבל כל אחד את מנתו, יש בו משום גזל, אבל לאחר שהפרישו לו את מנתו, אין איסור גזל להעביר לאחרים. ובאורח חיים סי' ק"ע ס"ק טו חזר בו הבאר היטב מחילוק זה, וכתב שאין זה במהרש"ל. אבל בשו"ת שמן ראש סובר חילוק זה. ובחכמת שלמה שם מציין למה שכתב בספרו נדרי צדקה על הר"ן בנדרים שהאורח זוכה אף לפני האכילה, וסובר שלדינא יש לחלק בין מקרה שהאורח אוכל כדי שובעו שאסור לו לתת אוכל לאחרים, שאומדנא שלא הקנה לו בעל הבית אלא כדי שובעו, ובין אם האורח מצמצם ואינו אוכל כדי שובעו, שיכול לתת מחלקו לאחרים.
מכל הפוסקים האלו נראה שיש קנין לאורח באוכל המוגש לו, ולא נחלקו אלא אם יש קפידא או תנאי במתנה שלא להעביר לאחרים, ובאילו מקרים קיימת קפידא זו.
קובץ שיעורים – האורח אינו זוכה באופן אוטומטי אבל רשאי לזכות
בחידושי הרשב"א ב"מ דף פח ע"א מקשה למה גזרו חז"ל על הדמאי, הרי מן התורה הקונה תבואה פטור מלעשר, גם לא ודאי טבל, שדורשים 'זרעך ולא לקוח', אם כן קונה מעם הארץ אינו רק ספק דרבנן. ומתרץ שחז"ל חששו אם בעל שדה עם הארץ יזמין לאכול על שולחנו, שבמקרה כזה האורח אוכל משל בעל השדה וחייב במעשרות מן התורה. ובספר קובץ שיעורים פסחים אות קלא הוכיח מדברי הרשב"א שאורח אינו זוכה כלל בחלקו אפילו אחר שנתן לפיו, ואין לו אלא רשות לאכול, וקשה על הרמ"א שפסק שאורח יכול לקדש במנתו. ומיישב שאם רוצה לזכות בסעודה לצורך מסוים יכול לזכות משעה שמגביה ואין בעל הבית מקפיד על כך, והראשונים דיברו באורח שאוכל בסתם ואינו רוצה לזכות.
אורח במלון יכול להעביר את זכותו לאחר לכל הדעות
כל זה הוא באורח שבעל הבית מאכילו בגמילות חסד, ולכן נחלקו הפוסקים באומדן דעת של המארח אם מתכוון להקנות לו. אבל עובד שהתחייבו לתת לו אוכל, מסתבר שזכות כזאת הניתנת תמורת תשלום ודאי יכול להעבירו לאחר, ואפילו עדיין לא הגביה את האוכל. ונראה להוכיח שיכול להעביר את זכותו מהגמ' בב"מ דף צב ע"א שמסתפקת אם פועל האוכל בשעת מלאכה אוכל משלו או משל שמים, לפי הצד שאוכל משלו יכול לומר תנו חלקי לאשתי ובני. וביארו התוספות שלפי צד זה משעה ששכרו לעבודה כאילו התנה עימו תוספת שכר זו. ובשיטה מקובצת מביא בשם תלמיד הר"ף שמבאר יותר וז"ל: "אי אמרת משלו הוא אוכל יהבינן להו, דכיון שהוא קונה משעה ששכרו בעל הבית הרי הוא כאלו התנה עם בעל הבית ויהבינן להו, ואי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זכתה לו תורה אלא מה שהוא אוכל ואין לו כח ליתן להם כלום. הרי שאם משלו הוא אוכל יכול להעבירו לאחרים. ואורח במלון ששילם על האירוח נחשב שמשלו הוא אוכל. וכן פסק בשו"ת גור אריה יהודה חו"מ סי' יב על בעל הבית שהתחייב לזון את הפועל, שהפועל רשאי לתת ממזונו לבנו, וראייתו מגמ' זו. ולפי זה עובד שהתחייבו לתת לו אוכל, יכול להעביר את הזכות לאחרים, כל עוד שלא הותנה מפורשות אחרת.
