לתרומות לחץ כאן

הריגת עמלק על ידי נכרי

שאלה:

בס,ד קי"ל שנכרי שהרג נכרי חייב מיתה על זה. מה הדין אם הוא הרג עמלקי האם הוא חייב מיתה על זה דיש לדון א' שאולי אע"ג שאינו מצווה אבל מ"מ יש בזה איזה קיום ב' דיתכן שעמלקי מכיון שישראל חייבם להרגו הרי הוא חשוב גברא קטילא [דמתסבר שגם נכרי שהורג גברא קטילא הרי הוא פטור]

תשובה:

שלום וברכה

לגבי חקירתכם הראשונה, ךכאורה תלוי בנדון הכללי אם נכרי שייך בתורת מצוות שאינו מצווה בהם, וידועים בזה דברי הרדב"ז מלכים פ"י הל' י שאומר שהוא בכלל זה ויכול לקיימן אם ירצה, למעט מצוות שיש בהן ענין של קדושה וטהרה כתפילין. אמנם יש חולקים ואעתיק בסמוך מה שיש עמי בזה.

לגבי הא דהוי גברא קטילא זה תלוי כמובן בתנאי המצוה וגם במציאות, כי להצד שזו אינה מצוה המוטלת על כל יחיד מישראל אלא רק על בית דין ובשעת מלחמה ועוד, ממילא שלא בשעה הראויה לכך אינו גברא קטילא.

מקורות:

בסוגית הגמרא בסנהדרין (נח ע"ב) איתא: "אמר ריש לקיש, עובד כוכבים ששבת חייב מיתה, שנאמר (בראשית ח כב) 'ויום ולילה לא ישבותו'". ופי' שם רש"י, שמקרא זה יוצא מידי פשוטו ונדרש על בני האדם, שהם המצווים שלא לשבות ממלאכה יום ולילה שלמים מעת לעת ולבטל בכך קיומו וישובו של עולם, מלבד ישראל שניתנה להם השבת במתנה.

ביתר ביאור ופירוט נתפרשה הלכה זו ברמב"ם (הל' מלכים פ"י הל' ט), שכתב: "גוי שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בז' מצוות שלהן בלבד. וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשה אותו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר, אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חידש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג". ע"כ.

[בביאור הלכה זו, דאף שחייב מיתה מ"מ אין עונשין אותו בכך בפועל אלא מודיעים לו על כך בלבד, עיי"ש בכסף משנה ולחם משנה שפירשו, שאף שאיסורים אלו מדאורייתא הן, מ"מ מקורם מן הפסוקים אינו אלא אסמכתא בעלמא, ומה שאמרו שחייב מיתה מדרבנן הוא, ובידי שמים].

והנה, מפשטות דברי הגמרא נראה דדין זה אמור לגבי מצות שבת ותלמוד תורה בלבד, אבל לענין קיום שאר מצוות התורה, אם רצה גוי לקיימן אין מונעין הדבר ממנו, שכן מקור דין זה הוא מהכתוב "ויום ולילה לא ישבותו", וכן לענין תלמוד תורה הובא מקור הדין בגמרא משום דכתיב "מורשה קהילת יעקב" והובאו הדברים לעיל בהרחבה, אבל לגבי שאר מצוות שאין ילפותא מיוחדת לאסור לנכרי לקיימן, ליתא להאי דינא. וכן יש לדקדק מכך שהרמב"ם עצמו הזכיר איסור זה רק לענין השביתה בשבת ותלמוד תורה.

וכן נראה מהמשך דבריו שם (הל' י), שכתב: "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשות אותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלים ממנו, נתן צדקה מקבלים ממנו. ויראה לי שנותנים אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו, אבל הגוי שנתן צדקה מקבלין ממנו, ונותנין אותה לעניי עכו"ם". ע"כ.

ומשמע, כי אף שחילק שם בין גוי שקיבל עליו ז' מצוות לגוי שלא קיבלן עליו לענין קבלת צדקה ממנו, שאם קיבל עליו ז' מצוות מקבלין ממנו לעניי ישראל ומנכרי שלא קיבל ז' מצוות אין מקבלין, מ"מ למדנו מדבריו, שאין מניעה לנכרי לקיים מצוות.

אלא שאם כנים אנו בזאת, לשונו לעיל שם הל' ט' צ"ע, שכתב: "כללו של דבר, אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק או יעמוד בתורתו וכו'". הרי שאין מניחין אותו לעשות שום מצוה, ואין זו הלכה מיוחדת בשביתת השבת ותלמוד תורה, ונמצאו דבריו סותרים זה לזה.

ולכאורה יש לחלק ולומר, דלענין קיום שאר מצוות, עיקר קפידת התורה היא שלא יהיה מחדש דת מעצמו, והיינו שיהיה עושה אותן כמי שמצווה ועושה, אבל אם מגלה דעתו שכוונתו לקיימן כמי שאינו מצווה ועושה, אין בכך איסור, ולזה היתה כוונתו שם בהלכה י', אבל לענין מצות שביתת השבת ותלמוד תורה, אף כמי "שאינו מצווה ועושה" אסור לקיימן, דעצם מעשה השביתה ולימוד התורה אסור עליו, ונראה שכן למד הרדב"ז בבאורו לדברי הרמב"ם שם.

בס' פרשת דרכים זוטא (דרך תודה דרוש ב) דן אף הוא בשאלה זו, וצידד לחלק בין נכרי העושה כן בכדי לקבל שכר, לנכרי שעושה לשם שמים גרידא, שבזה יש להחמיר יותר ולאסור, משום שכאשר הוא עושה לשם שמים גרידא נראה יותר כמחדש דת, ועיי"ש שהאריך בזה.

נכרי העושה אחת ממצוות התורה – האם מקבל שכר

כאמור, ברדב"ז שם הוסיף לחדש עוד, שאם ירצה הנכרי לקיים אחת ממצוות התורה כמי שאינו מצווה ועושה, לא רק שאין מונעין אותו מכך, אלא אף יקבל שכר על מעשיו כדין "שאינו מצווה ועושה" שקיבל עליו לעשות, וכמו באשה שקיבלה עליה לקיים מצוות עשה שהזמן גרמן, ובלבד שיגלה דעתו שעושה כן שלא מחמת חיוב.

מקור לדברי הרדב"ז, מצינו ברמב"ם בפירוש המשניות (תרומות פ"ג משנה ט), שכתב, דהטעם שהקדש נכרי מהני ותרומתו תרומה [כמבואר במשנה שם, ובסוגית הגמרא בקידושין מא ע"ב], משום שיש להם שכר על מעשיהם, וכיון שהם משתתפים עמנו בשכר – דין הוא שיהיו מעשיהם קיימים, ע"כ. ומכאן בנה אב לכל התורה כולה, שאם עשה נכרי אחת ממצוות התורה, יקבל שכר על מעשהו. אלא שהוסיף, שמצוות שיש בהן קדושה וטהרה, כמו תפילין ומזוזה, אין מניחין את הנכרי לקיימן, כיון שהוא מופקע מקדושה זו.

[מפשטות דברי הגמרא בקידושין שם נראה שתרומתו חלה מדאורייתא, אמנם מדברי הרמב"ם (תרומות פ"ד הל' טו) נראה שהיא תרומה דרבנן, שכן כתב: "הנכרי שהפריש תרומה משלו, דין תורה שאינה תרומה לפי שאינו חייב, ומדבריהם גזרו שתהיה תרומתם תרומה גזירה משום בעלי כיסין, שלא יהיה זה הממון לישראל ויתלה אותו בגוי כדי לפוטרו". וכן נתבאר בבאור הגר"א (יו"ד סי' שלא ס"ק צ)].

[ולענין מש"כ דמצוות שיש בהן קדושה אין מניחין אותם לקיימן, יש שהקשה, דבמדרש (מכילתא פרשת בשלח) איתא, "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" – מימינם זו מזוזה שעתידים ישראל לעשות, ומשמאלם אלו התפילין. ע"כ. מכאן דייק בס' פרי צדיק (פסח אות נג), שדוקא לגבי מזוזה נקט המדרש "שעתידין לעשות", ולא לגבי תפילין שכנראה כבר היו מקיימים מצוה זו ולא המתינו עד שיבואו לכלל ישראל במילה וטבילה במעמד הר סיני, וא"כ מבואר שגם מצוות אלו היו מקיימים קודם שנצטוו בהן. ויש לחלק בשני אופנים: א. אפשר דאחר שמלו קודם הקרבת הפסח כבר נכנסו קצת לקדושת ישראל, ומחמת כן הותר להם הדבר. ולפ"ז כל גר שמל ולא טבל יכול להניח תפילין, וראה בזה להלן???. עוד אפשר שבני ישראל קודם מתן תורה לא היו נחשבים כבני נח לגמרי, וכפי שדן בשאלה זו בס' פרשת דרכים דרוש הראשון בארוכה. אמנם יש לעיין, היאך הוכשרו לכתוב את התפילין, הרי לענין כתיבת התפילין קיי"ל דכל שאינו בתורת קשירה אינו בכתיבה, וא"כ כיון שאינם מצווים על הקשירה היאך הוכשרו לכתיבה].

אמנם לכאורה ברמ"א (יו"ד סי' רצא סעי' ב) נראה שהנכרי מותר במצוות שיש בהן קדושה, שכן כתב בשם מהרי"ל (החדשות סי' קכג), דעובד כוכבים שביקש שיתנו לו מזוזה ורוצה לקובעה בפתחו אסור ליתנה לו. ובטעם הדבר כתב המהרי"ל, שהיות ויש קדושה במזוזה חששו שמא יזלזל בה הנכרי או יורשיו ותבוא לידי בזיון. ועוד, דחיישינן שמא יתלווה עם ישראל בדרך, והלה לכשיראה שמזוזה לו בידו סבור יהיה שישראל הוא, ולא ידע להשמר מפניו ויהרגנו [כמו שמצינו במנחות מג ע"א לגבי ציצית]. ומ"מ מבואר, שמחמת עצם רצונו של הנכרי לקבוע מזוזה בפתחו אין חסרון, אף שהיא מצוה שיש בה קדושה.

מיהו יש לדחות, דאפשר דהמהרי"ל איירי באחד שביקש לקבוע מזוזה בפתחו שלא לשם מצוה, אלא לשם סגולה בעלמא, מחמת ששמע אודות סגולת המזוזה לשמירה מן המזיקים, ומשום כך לא אסר מהרי"ל ליתנה לו אלא מחמת ההלכתא הנ"ל.

דעת החולקים על הרדב"ז בבאור שיטת הרמב"ם

אמנם, בספר דעת יהונתן (לר"י אייבשיץ, ע"ז כד ע"א) כתב, כי מה שכתב הרמב"ם שהנכרים הקדשן הקדש משום שמשתתפים עמנו בשכר, זהו רק לגבי מצוות שאף הם שייכים בהן מצד עצם מהותן ותכליתן, וכגון הפרשת תרומה ומעשר, הקדש וצדקה, שמצוות שכליות הן ומסורות לכל, אבל אם יקפיד על איסור לבישת שעטנז, או ילבש ציצית ותפילין ויטול לולב, לא יקבל על כך שכר, משום שאין זה לגביו אלא כמעשה קוף בעלמא, דלא נצטוונו במצוות אלו מחמת ההנהגה הטובה שבהן, אלא מחמת היותן ציווי הבורא ית', והעכו"ם שלא נצטוו בכך אין זה שייך בהם כלל.

עפ"ז כתב בדעת יהונתן שם לפרש את המעשה בדמא בן נתינא שהפליג הרבה במצות כיבוד אב, ומצינו ששיבחוהו חכמים, דאף שמונעים את הנכרים מלקיים מצוות, כיבוד אב שאני, שהיא מן המצוות שהשכל מחייבן ואף הנכרים שייכים בהן. וכן כתב בבאור שיטת הרמב"ם בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' ז).

[וקצת יש להטעים חילוק זה, על פי דברי רבינו בחיי (סו"פ שלח), שכתב: "וכבר ידעת, כי כל המצוות כולן שני חלקים הן – 'מקובלות' ו'מושכלות', וחכמי האמת ז"ל תיקנו לנו נוסח הברכה למצוות המקובלות ולא תיקנו ברכה למצוות המושכלות, לפי שהמקובלות הן הן עיקר הקדושה ועליהן אנו נקראים קדושים, ולכן תיקנו לומר עליהן אשר קדשנו במצוותיו וכו'". ע"כ. כדבריו כתב גם בשו"ת בנימין זאב (סי' קסט), בביאור הטעם שאין מברכים על מצות כיבוד אב ואם].

בס' ליקוטי הגר"ח הובא מבנו הגרי"ז הרב דבריסק שחילק באופן דומה, בין מצוות המתקיימות ע"י מעשה בעלמא, כמו נטילת לולב שכל תכליתה היא בעצם קיומה, שיטול את הלולב בלקיחה תמה ביום הראשון של חג כדת ישראל, דמצוה זו יכולה להתקיים גם ע"י מי שאינו מצווה ועושה, לבין ברית מילה שכל ענינה הוא כריתת הברית בין ישראל לקוב"ה, והיא תכלית התבדלות ישראל משאר אומות, ולפיכך לא יתכן שתתקיים בנכרי מדין אינו מצווה ועושה, דאדרבה עיקר תכלית המעשה להבדל מנכרי זה עצמו הבא לימול, והוא דבר והיפוכו [וראה עוד להלן?? בענין נכרי הבא לימול על ידי ישראל].

ומכל מקום נמצא לפי דברי אחרונים אלו, שכל דברי הרמב"ם אמורים רק בנכרי הבא לקיים מצוה ששייך בה, וכגון מצות צדקה ונתינה לכהן וללוי שהן מן המצוות המושכלות, אבל לענין שאר מצוות נקטו בפשיטות שהנכרי אינו שייך בהן כלל, ולא יקבל על קיומן שכר. ויעויין באגרות משה שם דכתב, דדברי הרמב"ם גופא מורים כן, דבטעם הדין דגוי ששבת חייב מיתה, כתב הרמב"ם: "שאין אנו מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוה לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק או יעמוד בתורתן ולא יוסיף ולא יגרע", ולכאורה קשה, היכן מצינו שהנכרים נצטוו באיסור "בל תוסיף ובל תגרע". ועל כרחך אין כוונתו לאיסור בל תוסיף, אלא שע"י זה שמוסיף על המצווה עליו מדין תורה הוא נראה כמחדש דת ונעשה כופר במלכות שמים, ולפי סברא זו אין לחלק בין מצות שבת לשאר מצוות התורה, שכשם שגוי ששבת חייב מיתה כך גם גוי המניח תפילין חייב בכך, שאף הוא נראה כמחדש דת מדעתו. ואין לחלק כפי המבואר לעיל בשיטת הרדב"ז בין אם עושה זאת כמצווה ועושה או כאינו מצווה ועושה, שכן חילוק זה אף הוא מכלל גדרי מצוות בל תוסיף האמורה בישראל לבד ולא בנכרי, ועל כרחך צ"ל שכל מצוה שהנכרי אינו שייך בה אין לו לקיימה ולא יקבל עליה שכר.

לדבריו שם, החילוק בין מצות שבת לשאר מצוות, אינו אלא בכך שהנכרי אסור לשבות גם בתורת מנוחה בלבד, שלא לשם מצוה, ובשאר מצוות איסורו רק כשעושה אותן לשם מצוה.

ומה שכתב הרמב"ם שאם רצה גוי לקיים אחת ממצוות התורה אין מונעין אותו, פירש שם, דאין כוונתו לחלק בזה בין שבת ותלמוד תורה לשאר מצוות, אלא שאם עשה מצוה דרך מקרה, שלא בכוונה להחזיק במנהגו זה, אין מונעין אותו מכך, אלא שלא יקבל שכר על מעשיו [ועיי"ש שכתב דאפשר שגם הרדב"ז נתכוון לזה וטעות סופר נפלה בספרים]. עכ"ד.

באור דברי הרמב"ם בנכרי שיש מכה בערלתו

אכן, מדברי הרמב"ם בהל' מילה (פ"ג הל' ז) מוכח לכאורה שנכרי שעשה מצוה מקבל על כך שכר, וזאת גם במצוות שאינן שכליות. שכן כתב: "עכו"ם שצריך לחתך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו, היה אסור לישראל לחתוך לו אותה, שהעכו"ם אין מעלים אותם מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה, אע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה, לפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו". ע"כ. ומשמע, שאף שאין כוונתו להתגייר במילה זו, אם יכוון בזה לשם מצוה מעשה מצוה היא, ואין זה כמחתך בשר בעלמא, ועיקר סיבת האיסור שם היא משום שלא היתה כוונתו למצוה, ודלא כהבנת האגרות משה.

[באגרות משה שם נתן ליבו לראיה זו, ודחק לפרש, דמיירי בנכרי הבא להתגייר ורצונו לימול לשם גירות, אלא דמלבד זאת יש לו גם מכה במקום ערלתו, ומעשה המילה יביא מזור למכתו. ואעפ"כ סלקא דעתך דאסור למולו כיון שבשעת מעשה המילה עדיין הוא נכרי וגם אחר מילתו עדיין לא יבוא לכלל ישראל עד שיטבול, ומשום האיסור למולו לשם רפואה, קמ"ל דשרי. ונדון זה הוא סניף בסוגית גר הבא להתגייר שלא לשם שמים, עכ"ד האגרות משה עיי"ש שהאריך ודפח"ח].

לחלק בזה בין שיטת רש"י להרמב"ם

אמנם, דברי האגרות משה מיוסדים על לשון הרמב"ם שפירש בטעם איסור שביתה לנכרי "שנראה העכו"ם כמחדש דת מדעתו", ומכאן באנו לדון מה יהא בדינו בשאר מצוות, ומה החילוק ביניהם לאיסור השביתה. אבל רש"י שם כתב, דטעם איסור שביתת נכרי בשבת הוא משום שבטל מישובו של עולם, ולדבריו אף לימוד התורה שנאסר בו טעם מיוחד לו – משום גזל, או משום דדמי לבא על נערה המאורסה וכמו שאמרו שם בגמרא [לשיטת הרמב"ם בהכרח אין אלו דרשות גמורות אלא אסמכתא בעלמא, ולומר שאסור לשבות אף למנוחה בעלמא וכדלעיל או באופנים אחרים, ומכל מקום אינו עיקר הטעם], וא"כ לשיטת רש"י אין מקור לאסור לנכרי לקיים אחת ממצוות התורה מלבד שתי מצוות אלו שטעם מיוחד להן, ואתי שפיר דברי הרדב"ז [אמנם אין סיבה לומר שאם יקיימן יקבל עליהן שכר].

[בעיקר איסור השביתה לגוי ביום השבת, איתא בספרים דרך דרוש, דכיון שהשבת היא אות ועדות על בריאת השמים והארץ, וקיי"ל גבי עדים דבנמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה, ע"כ אסרו לגוי הפסול לעדות לשבות ביום השבת. המהרש"א בחידושי אגדות לסנהדרין שם כתב בדרך נוספת, דמצות השבת נקראת בכמה מקומות "כלה", וכמו שאומרים בכניסת השבת "בואי כלה בואי כלה", והנה, כארוסה בעלמא אינה, שהרי כל ישראל קיבלוה עליהם קבלה גמורה כנישואין, מאידך כנשואה גמורה נמי אינה, אחר שאין הכל נזהרים כראוי בשמירתה, שהרי אמרו: אם אתם משמרין שתי שבתות מיד אתם נגאלים, וע"כ דינה כמי שנכנסה לחופה וטרם נבעלה – שעדיין אין שומרים אותה. ונמצא שנכרי המשמר את השבת הרי הוא כבועל נשואת ישראל שטרם נבעלה, דדיינינן ליה בדיני ישראל [כמבואר בגמרא שם], ומשום כך נהרג עליה, עיי"ש].

ומכל מקום יש להוסיף, כי אף שנתבאר שגוי ששבת חייב מיתה, מ"מ בזכירת יום השבת גם הגוי מצווה, כ"כ בכלי יקר (פ' יתרו פ"כ פסוק ח), ובטעם הדבר כתב: "כל האומות חייבים לזכור את יום השבת, כדי לקבוע בליבם אמונת חידוש העולם, אשר יתן עדות ה' נאמנה על מציאות ה' ית'. כי בכלל שבע מצוות בני נח הוא שלא יעבדו ע"ז, ואע"פ שהאומות לא יוכלו לקבל ציווי לא תעשה כל מלאכה מ"מ יכולים הם לקבל עליהם מצות הזכירה, אשר גם המה חייבים בה להיות חידוש העולם לנגד עיניהם לזכרון".

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל