חיובי אשה לבעלה בטיפול בילדים

זה פשיטא שעל דעת כן נישאו… אין צריך לזה מקור, אני מצרף לך מתוך הספר משנת הכתובה לידידי הגאון רבי משה קליין שליט"א.
יציאה מהבית ללימוד תורה
לא. יש שהתירו לתלמידי חכמים לגלות למקום תורה ב' וג' שנים בלא ליטול רשות על כך מנשותיהן, אף שמבטלים הם בכך ממצות "עונה" . אולם, יש ראשונים שנראה מדבריהם, שדין זה אינו אמור אלא באופן שמזומנים לאשה בביתה כל צורכי מזונותיה, או שמתחילה נישאה לבעל זה על דעת שאינו חייב במזונותיה כל אותם הימים. אך, לולי זאת אין הבעל רשאי להניחה לבדה אף שכוונתו למצוה – לגלות למקום תורה .
ראה: כתובות (סב ע"ב), רמב"ם (הל' אישות פי"ד הל' ב), ושו"ע (סי' עו סעי' ה). אולם, ברא"ש (שם פ"ה סי' כט) כתב, דאף שע"פ שורת הדין רשאי הבעל לגלות מביתו למקום תורה לזמן ארוך כל כך, מ"מ אין זו הנהגה ראויה, "דמתוך שאונאתה מרובה דמעתה מצויה" (עי' ב"מ נט ע"א), ואין ראוי לעגנה בבדידות בביתה ימים רבים [ובפרט כיום, שנתמעטו הלבבות מעסק התורה, ולואי שינצל אדם את כל כוחותיו במקומו, וא"צ לגלות למקום מרוחק].
בב"ח שם הוסיף, כי מה שאמרו ב' שנים או שלוש, כך הוא השיעור בדוקא, ואינו רשאי לילך מביתו לזמן ארוך יותר, ועי' חלקת מחוקק שם (ס"ק ט) בית שמואל (ס"ק ט), וחידושי הגהות לטור שם מש"כ בזה. מיהו עצם שיעור זה צ"ב, דממ"נ, אי שרי לילך לשלוש שנים מפני מה אמרו שנתיים, ואם אינו רשאי אלא שנתיים מהו שאמרו שלוש. ועי' ס' פסקי הלכות יד דוד (הל' אישות פי"ד הל' יג) שכתב לבאר, דאם רואה ברכה בלימודו יוכל לילך ג' שנים, ואם אינו רואה ברכה ישוב לביתו לאחר ב' שנים [מיהו, בסמ"ק מצוה רפה הובא שרבינו תם הורה שלא יניח אדם את אשתו וילך יותר מי"ח חודש, וכן הובא בשו"ת מהר"ם מינץ סי' קב, בשם רבינו גרשום מאה"ג].
בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"ג סי' כח) הוסיף עוד, דהיתר זה האמור בגמ' לגלות מביתו לצורך לימוד תורה, נוהג אף במקרה שעדיין לא קיימו מצות פריה ורביה, דמשום מצות תלמוד תורה התירו להם לדחות קיום מצוה זו.
התוס' בקידושין (כט ע"ב ד"ה הא לן) כתבו: "פי' בקונטרס בני בבל היו הולכין וגורסין משניות התנאים בא"י, ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צרכי הבית מוטל עליהם – נושא אשה דהוה ליה בלא הרהור, ואח"כ לומד תורה. הא להו – לבני א"י הלומדים במקומם, אם נושא אשה יהו כל צרכי הבית מוטלין עליו ויבטלוהו", וע"ע תוס' ר"י הזקן (שם), ר"ן (שם יב ע"א מדפי הרי"ף), ובהג' היעב"ץ שם, ים של שלמה (קידושין פ"ק סי' מז), וראה שו"ע (יו"ד סי' רמו סעי' ב). וע"ע שו"ת משנה הלכות (ח"ז סי' רכה).
ומכל הלין נראה, דמאחר שכך היה מנהגם לעזוב את ביתם ולגלות למקום תורה נחשב הדבר כאילו מחלה לו האשה על מזונותיה, שהרי על דעת כן נישאו שלא יהיה יושב בביתו. וכך שנינו בתוספתא כתובות (פ"ד ה"ז): "נושא אדם אשה ופוסק עמה על מנת שלא לזון, על מנת שלא לפרנס, ולא עוד אלא שפוסק עמה שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה. מעשה ברבי יהושע בנו של רבי עקיבא שנשא אשה, ופסק עמה על מנת שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה". ומ"מ צ"ע אי שרי להפסיד מזונותיה במקומות שאין מנהגם כך. [ומכל מקום יש לידע, שבמקרה שיש לבעל מעות לכל צרכי מזונותיה, אין היא יכולה לעכבו מלילך ללמוד תורה מחמת מניעתו על ידי כך מקיום מצות עונה, שכן גדר חיוב העונה ושיעורו כך הוא לכתחילה, דכיון שת"ח הוא ורוצה לגלות למקום תורה, אינו חייב בכך אלא לאחר ג' שנים, כמבואר בסוגית הגמ' שם].
אולם, לדעת ר"ת (הובא בתוס' שם) אין חילוק בין בני בבל לבני ארץ ישראל, ובכל גוונא אסור לאדם להניח את אשתו בלא מזונות מחמת רצונו ללמוד תורה. ולמד דבריו מסוגית הגמ' בגיטין (ו ע"ב): "דשלח ליה לרב יהודה: בני אדם העולין משם לכאן, הן קיימו בעצמן (יואל ד, ג) ויתנו הילד בזונה", ופי' התוס': "לפי שהן משתהין בארץ ישראל היו בניהם ובנותיהם משתעבדים בשביל מזונות, והיינו בזונה – בשביל מזונות". ומשמע דשלא כדין היו עושין, וע"ע בחידושי הריטב"א שם. וע"ע לעיל בסמוך שצידדנו לומר, דאף כשהוא יושב בביתו אפשר שאינו רשאי להבטל מן המלאכה לצורך פרנסת ביתו, וכ"ש שאינו רשאי להניח ביתו ריקם ולילך לארץ מרחקים [ובעיקר דין זה, ע"ע שו"ת חתם סופר חו"מ סי' ט].
ומכל מקום, ראה שו"ת כתב סופר (או"ח סי' כ) שהאריך הרבה בגודל מעלת הנשים הנוטלות עול פרנסת הבית על צוארן כדי שיוכלו בעליהן לישב על התורה והעבודה בלא טרדה, והליץ עליהם את מאמר חז"ל על הכתוב (קהלת ז, כח): "ואשה בכל אלה לא מצאתי" – אלף נכנסים לבית המדרש ואחד יוצא להוראה, במה זכה אותו יחיד שיצא להוראה, לפי שהיתה לו אשה כשרה במעשים שהסירה כל עול וטרדה מעל צוארו, וע"ע בהקדמתו לספרו על מס' גיטין, ובשו"ת דברי מלכיאל (ח"ד סי' פ). [וראה תורת חיים (סנהדרין ק ע"א), שביאר מה שאמרו בשלהי עוקצין "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, שנאמר להנחיל אוהבי יש", משום שיש תרי"ג מצוות דאורייתא וז' מצוות דרבנן, ס"ה כת"ר מצוות – כנגד כת"ר עולמות, וחציין הן ש"י עולמות שנוחל הצדיק וש"י עולמות הנוספים נוחלת אשתו בזכותו, על שמסייעתו בעבודתו. וראה שו"ת מהרש"ם (ח"ג סי' שמג), שפסק עפ"ז שמותר לפנות עצמות אשה לקוברם סמוך לבעל, משום שנוחלים הם יחד את חלקם לעוה"ב. וראה מש"כ בזה בס' אמרי פנחס החדש (שער תורת האדם אות קמג)].