לתרומות לחץ כאן

תפילה ליד עבודה זרה או צלב

בס"ד

במאמרנו השבוע נעסוק בשאלה האם מותר להזכיר שם שמים ליד עבודה זרה, או צלב. מדוע משה רבינו יצא מהעיר כדי להתפלל? מדוע הוא התרה בפרעה דוקא על יד היאור? כיצד משה רבינו הזכיר שם שמים ליד פרעה שהיה עבודה זרה? וכיצד הוא עשה זאת על יד היאור שהיה עבודה זרה? האם מותר להתפלל בעיר המלאה בכנסיות? האם מותר להתפלל בבית שיש בו צלב? מה הדין כאשר אדם שיש צלב על צווארו נכנס לחדר? האם צלב נחשב עבודה זרה? מה הדין בצלב המצוייר על מטבעות, או על בולים? האם מותר להחזיר בהם ולסחור בהם? האם מותר להסתכל עליהם? אדם שאין לו אפשרות אחרת ולכיוון ירושלים יש צלב, לאיזה כיוון יתפלל? מה יעשה חולה המרותק למיטתו בבית חולים שיש צלב מול המיטה, כיצד יתפלל? מה הדין להתפלל במועדון פרוץ שהושכר לתפילת הימים הנוראים? מה הדין להתפלל בטמפל רפורמי? מה הדין בבית שקורא לעצמו אורתודוקסי אולם אין בו מחיצות ומפעיל מיקרופון בשבת? מה הדין כאשר בינו לבין שאר מתפללי המנין עומד אדם שיש לו צלב על צווארו האם הוא מצטרף למנין? האם מותר להזמין כומר לבקר בבית כנסת? האם מותר להזכיר שם שמים ליד נהר בהודו שתושבי המקום סוגדים לנהר? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

תפילה ליד עבודה זרה או צלב

בפרשה נאמר (שמות ט כט): 'וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה". כלומר לאחר שפרעה ביקש ממשה רבינו שיתפלל שיפסיק הברד במצרים, משה רבינו השיב לו כי הוא מסכים לבקשתו, ומיד כשהוא יצא מהעיר הוא יקיים את בקשתו.

המכילתא (בא מסכתא דפסחא א; הובא ברש"י כאן) ביאר, שמשה רבינו לא התפלל בתוך העיר המצרית, משום שהיא מלאה באלילי מצרים ופסלים, ואין ראוי להתפלל שם. ומסיבה זו גם כאשר השם רצה למסור לו נבואה, היא נמסרה לו רק מחוץ לעיר, משום שאין זה מכבודה של השכינה להיות בעיר כזו.

הפסיקתא זוטרתא (וארא ט כט) מוסיף שמפסוק זה אף נלמד שהיה למשה רבינו בית תפלה שהיה ממוקם מחוץ לעיר, ולפיכך יצא מהעיר להתפלל בבית הכנסת המיוחד שלו.

השפתי חכמים (שמות ט כט) אף הוסיף שמשה רבינו כאן נזקק לבאר זאת לפרעה, משום שהיה עליו להסביר לפרעה מדוע הפסקת המכה תתעכב עד שיספיק לצאת מן העיר, אף שבמהלך זמן זה ימשיכו אנשים להרג מן הברד, משום שאי אפשר להתפלל להשם בעיר מלאה באלילים ופסלים.

יתרה מזו כתב החזקוני (ז ט) לבאר מדוע במכת דם התורה מפרטת שמשה רבינו הצטווה להתרות בפרעה כשהוא יוצא בבוקר ליאור [נהר הנילוס], ולא הצטווה להגיע לפרעה בביתו ולהתרות בו. וביאר שאין זה ראוי להזכיר שם שמים בביתו של פרעה המלאה גילולים, ואף כשמשה רבינו אינו מתפלל אלא מתרה בפרעה ומזכיר את שם השם, אין ראוי לעשות זאת בבית מלא עבודה זרה.

במאמרנו השבוע נפתח בנושא ההלכתי של תפילה במקום שיש בו פסלים, או במקום המיועד לכפירה, ואחר כך נרחיב את ההבדלים כיצד משה רבינו הזכיר שם שמים בעמדו לפני פרעה, והרי פרעה עצמו היה האליל של מצרים, וכן כיצד דיבר עימו על יד הנילוס, והרי המצרים עבדו לנילוס, והרי הזכיר שם שמים בסמוך לעבודה זרה.

תפילה בחדר שיש בו עבודה זרה

הרמ"א (או"ח סי' צד סעיף ח) פסק שלכתחילה יש להשתדל שלא להתפלל בחדר שיש בו עבודה זרה, ולכן אדם שהולך בדרך, ובמלון שהוא מתאכסן יש גילולים בחדרים, יש להעדיף לחפש בדרך מקום שבו ניתן להתפלל בנחת ולא להתפלל במלון. אולם במקרה ואין לו מקום להתפלל בחוץ בלי שעוברי דרכים יטרידו אותו, ולא יוכל להתפלל כראוי, יתפלל במלון אולם יחפש פינה ששם אין את הגילולים, ויתפלל שם.

וכתב המשנה ברורה (סק"ל) שמקור דברי הרמ"א הוא ממה שמסופר בפרשה שמשה רבינו יצא מהעיר להתפלל כיון שהעיר היתה מלאה בגילולים. אולם מוסיף המשנה ברורה, כיון שכל תפילותינו בערים שלנו שהם מלאים גילולים, ולכן אם אין אופציה אחרת אין להקפיד עם יש בחדר גילולים, ויחפש פינה נקיה.

ואכן הלשון בשמות רבה (יב ה) היא: 'שלא היה משה חפץ להתפלל בתוך מצרים, לפי שהיתה מטונפת בגלולים ובשקוצים'. ומשמע שאין זה איסור, אלא שלכתחילה ראוי להקפיד על כך אם ישנו אפשרות כזו.

[נציין שדברי הרמ"א והמשנה ברורה נאמרו על ערי הנוצרים, והגילולים במקומם הכוונה לצלב, או פסלי אותו האיש ואימו, ולהלן נרחיב בכך באיזה מקרים הדבר נחשב לעבודה זרה].

תפילה בעיר שיש בה  הרבה כנסיות

מדברי המשנה ברורה למדים אנו כי אם יש לאדם שני אפשריות להתפלל בעיר שאין בה גילולים או בעיר שיש בה גילולים, כגון אדם הנוסע בדרך וצריך לעצור לתפילה, והוא יכול לבחור באיזה עיר לעצור, עדיף להתפלל בעיר הנקייה, או לחילופין במקום שקט מחוץ לעיר.

צלב התלוי על הצוואר

אחד השאלות המעשיות היאף האם אדם שתלוי על צווארו צלב, האם דינו כעבודה זרה או לא.

השלחן ערוך (יו"ד סי' קמא סעיף א) כתב שצלב שמשתחוים לו דינו כעבודה זרה, אולם מה שתולים לקישוט על הצוואר וכדומה אין לו דין עבודה זרה. וכתב הש"ך (ס"ק ו) שכל זה בתנאי שידוע לנו שלא השתחוו לצלם שעל השרשרת, אולם במקרה ועבדו אותו, בין אם הכומר הוריד אותו ונישקו והשתחווה לו, ובין אם אדם שניגש לכומר השתחווה לצלב על צוואר הכומר. ובהר צבי (או"ח ח"א סי' פה אות א) כתב שמשמע מדברי הש"ך שסתם צלב התלוי על הצוואר הרי הוא ספק עבודה זרה.

אולם הדברים נוגעים כלפי הענין שלא להתפלל בבית שיש שם עבודה זרה, אך בכל מקרה פסק השולחן ערוך (או"ח סי' קיג סעיף ח) שיש איסור להשתחוות מול הצלב משום מראית העין, שהדבר נראה חס ושלום הוא משתחווה או מתפלל לצלב, אף שכוונתו לכרוע בפני השם.

ומובא בגמרא (גיטין נז:) שלאחר שהקיסר הרג את ששת בניה של חנה על שסירבו להשתחוות לצלם, הציע לבנה הקטן שהוא יפיל את הטבעת לקרקע, והוא יתכופף וירים את הטבעת, ואנשים יחשבו שהוא השתחוה לפסל. אולם הבן הקטן סירב בגבורה וגאווה יהודית, ומסר את נפשו על קידוש השם כדי שלא יראה כאילו הוא משתחוה לפסל.

צלב הנמצא על מטבעות ובולים וכדומה

בגמרא (ע"ז נ.) נאמר שרבי מנחם ברבי סימאי היה נקרא בנן של קדושים, משום שלא היה מסתכל בצורת מטבע שהיתה חקוקה עליו ציור של עבודה זרה. וכתבו התוס' (שבת קמט. ד"ה ד"ה ודיוקני) שנלמד מכך שאדם רגיל שאינו נוהג במידת חסידות מצד הדין מותר לו להסתכל על צורה של עבודה זרה שנעשה לנוי, ורק על עבודה זרה שנעשה לשם עבודתה יש איסור להסתכל.

לאור הדברים הללו כתב האגרות משה (יו"ד ח"א סי' סט) שאין איסור לסחור או להחזיק בבית אוסף בולים שיש עליו צורת צלב, משום שאינו עבודה זרה אלא רק לסימן, אלא שיש מידת חסידות מיוחדת שלא להביט בהם. ובפרט שהם אינם מאמינים בצלב עצמו שהוא אלוהים, אלא הוא מסמל להם את אותו האיש בו הם מאמינים. והאיסור שהוזכר על צלב הוא מדין הרחק מהכיעור, אך אין עליו דין עבודה זרה ממש. ולכן בבול יש מקום להקל.

לאיזה כיון להתפלל כשמונח צלב במזרח החדר

המשנה ברורה (סי' צד סק"ל) כתב בשם החיי אדם (כלל כג סעיף ה) שאדם שנאלץ להתפלל בבית שיש שם צלב, והצלב נמצא במזרח הבית לכיוון ארץ ישראל, אף שתמיד חייבים להתפלל לכיוון ארץ ישראל, במקרה זה יפנה את גבו לארץ ישראל ויתפלל לכיוון השני, ורק יכוון בליבו שהוא מתפלל לכיוון קדש הקדשים הנמצא בירושלים. והטעם שאסור הוא כדי שלא יראה חס ושלום שהוא משתחוה לצלב.

חולה במיטת בית החולים מול צלב

בשערים מצויינים בהלכה (סי' יח סק"ח אות ו) דן לגבי חולה השוכב במיטתו בבית חולים, ויש מולו צלב או פסל שונה, והביא שיש פוסקים שהתירו להתפלל גם מול הפסל, ולכן יתפלל בעצימת עיניים, ובזה יש להקל. אולם במקרה כזה נראה שלא ישתחוה בשמונה עשרה כלל, ואם יכול להטות את הראש לצד, שיהיה ניכר שאינו מתפלל לכיוון הצלם יש לעשות כן.

תפילה בהיכל רפורמי

יתירה מזו כתב האגרות משה (או"ח ח"ג סי' כה; או"ח ח"ד סי' צא אות ו) שאסור גם לשכור או לקנות חדר מהיכל רפורמי או קונסרבטיבי ולעשות שם בית כנסת אורתודוקסי, משום שמקום שכופר בעיקרי התורה ומעוות את כוונתה זהו מינות, שעליה נאמר (משלי ה ח): 'הַרְחֵק מֵעָלֶיהָ דַרְכֶּךָ, וְאַל תִּקְרַב אֶל פֶּתַח בֵּיתָהּ'. וכפי שמבואר בגמרא (ע"ז יז.) שיש איסור אם למראית עין יראה כאילו נכנס אל מקום המינות. יתירה מזו כשבית כנסת ומקום המינות בבנין אחד, יתכן ובאי בית הכנסת ישמעו את המטיף הרפורמי, אשר ע"פ רוב דבריו מלאים כפירה. וראה עוד בציץ אליעזר (ח"ה פתיחה פ"ב) שהרחיב באיסור להתפלל בהיכל רפורמי.

אולם בבנין של בית כנסת אורתודוקסי, שאינו נוהג ע"פ ההלכה, לדוגמא אין שם מחיצות בין הגברים לנשים או שמשתמש במיקרופון בשבת, כתב האגרות משה (שם) כיון שבאופן עקרוני הם מודים בכל המצוות, ומודים בתורה, אלא שבפועל נכשלים בדברים מסוימים ונעשה להם כהיתר, ולכן אף שאין להתפלל שם, מותר לשכור מהם חדר נפרד, בתנאי שידוע שיש מנין נפרד, או שיש כניסה נפרדת.

ולגבי להעיר להם, כתב האגרות משה שאם הדברים ישמעו אכן יש להעיר להם על חומרת האיסור, אולם אם ברור שהדברים לא ישמעו, מוטב שלא להעיר ושהם יהיו שוגגים.

תפילה במועדון

האגרות משה (או"ח ח"א סי' לא) נשאל האם מותר לשכור מועדון המשמש ביום יום למעשי פריצות ותועבה, לתפילות ימים נוראים. והשיב שאסור להתפלל במקום כזה, ורק במקרה והמקום היה בית כנסת ונעשו בו מעשים אלו לא התחלל קדושתו, ומותר להמשיך להתפלל שם, ויתירה מזו אם ביטלו את המועדון והחליטו להפכו לבית הכנסת, מותר להתפלל שם, אולם באופן שהמועדון ימשיך להתקיים ושוכרים אותו רק לתקופה קצובה, ורק בתקופה זו המועדון יהיה בית כנסת, הדבר אסור.

מנין במקום שיש ע"ז

בשולחן ערוך (או"ח סי' נה סעיף כ) נפסק שאם יש מנין אנשים האומרים קדיש או קדושה, ויש אדם שעומד במרחק מה מהם ושומע את החזן, הוא מצטרף למנין ויכול לענות עמהם, אולם במקרה ויש עבודה זרה, דבר שאינו נקי בינו לבין המנין, אינו יכול להצטרף עמהם, אף ששמוע את החזן בבירור ורואה את המנין.

ונחלקו הפוסקים מה הדין כאשר ישנו אדם העובד עבודה זרה בינו לבין המנין, דעת המגן אברהם (סי' נה ס"ק טו) שרק עבודה זרה ממש מפסיק, אך אם יש בינו לבין המנין אדם שעובד עבודה זרה אינו מפסיק וניתן להצטרף למנין. אולם דעת האחרונים רבים (לבוש או"ח סי' נה סעיף כ; אליה רבה או"ח סי' נה ס"ק יח; פרי מגדים א"א סי' נה ס"ק טו; דרך החיים ) שגם אדם שעובד עבודה זרה מפסיק. וכן פסק המשנה ברורה (סי' נה ס"ק סה) הלכה למעשה.

אמנם המשנה ברורה (סי' נה ס"ק סב) כתב שהשולחן ערוך כתב הלכה זו בשם יש אומרים, ומשמע שיש חולקים על כך, ולכן אף שלכתחילה ישתדל שלא יהיה דבר המפסיק, בדיעבד אמן קדושה וקדיש יענה, אולם ברכו לא יענה, כיון שלדעת הסבורים שאינו מצטרף יש בכך הוצאת שם שמים לבטלה.

הכנסת כמרים לביקור בבית הכנסת

בהר צבי (או"ח ח"א סי' פה) ובשבט הלוי (ח"ב סי' נט אות ג) הרחיבו שאסור להזמין כמרים הנכנסים יחד עם צלב על צווארם לבית הכנסת, משום שאסור להכניס עבודה זרה לתוך בית הכנסת. ובפרט שלא בשעת התפילה. אך צריך לנהוג בחכמה כדי שלא יביא הדבר לשנאה. אמנם בהר צבי כותב כי כאשר הוא שעת הדחק והם נכנסו מעצמם, אינו חייב להוציאם.

האם מותר להזכיר שם שמים מול היאור

להשלמת הנושא הזכרנו שהחזקוני כותב כי משה רבינו הצטווה להתרות בפרעה על שפת היאור ולא בעיר עצמו כדי שלא יזכיר שם שמים בביתו של פרעה המלאה עבודה זרה, אולם נשאלת השאלה הרי המצרים היו עובדים ליאור, ויתירה מזו הם היו סוגדים לפרעה כאלוה, הרי שגם היאור וגם פרעה היו עבודה זרה, ואם כן כאשר משה רבינו עמד על יד פרעה והנילוס כיצד הותר לו להזכיר שם שמים, והרי הוא היה בסמיכות לעבודה זרה.

אמנם כבר הערנו לעיל שמעיקר הדין אין איסור, אלא שהדבר אינו ראוי, ולכן כיון שהיה צורך להזכיר שם שמים מול פרעה הוא הוצרך לעשות זאת אף שפרעה עצמו היה עבודה זרה.

אולם לגבי היאור מעבר לעובדה שניתן לומר היה זה המקום הנקי ביותר באופן יחסי מעבודה זרה, נראה שיש כאן סברא נוספת, וכיון שהדבר נוגע ליהודי הנמצא למשל בהודו בקרבת נהרות ומעיינות המשמשים כעבודה זרה, או בסמכיות להרים שונים במקומות נדחים שהמקומיים סוגדים לו, נרחיב מעט בענין.

האם הר ונהר נעשה עבודה זרה

במשנה (ע"ז פ"ג מ"ה; מה.) נאמר שהרים וכל דבר שהוא חלק מכדור הארץ אינו נעשה עבודה זרה, ואף אם אנשים עובדים לו הוא אינו נאסר ואין עליו שם של עבודה זרה. בשולחן ערוך (יו"ד סי' קמה סעיף א) כתב שאף נהרות ומעיינות של רבים אינם נאסרים מטעם זה. אולם נחלקו האחרונים בכוונתו, הלבוש (סעיף א) סבר שכל נהר ומעיין דינו כך, משום שהוא נחשב חלק מהארץ. אך בהגהות פרישה (שם) סבר שאין כח ביד אדם יחיד לאסור את הנהר של הרבים, אולם במקרה ואדם עובד לנהר פרטי שלו, או שכל בני המדינה שלהם שייך הנהר עובדים אותו הוא נאסר ונעשה עבודה זרה.

לאור הדברים הנ"ל לכאורה דינו של הנילוס בימי קדם יהיה תלוי במחלוקת הנ"ל. ולמעשה בנהרות בהודו אף שכל תושבי המדינה עובדים אותם יש להקל כיוון שהש"ך (סק"ב) הכריע להלכה כדעת הלבוש.

מדוע הנילוס לכל הדעות לא היה עבודה זרה

אולם נראה שבכל מקרה הנילוס לא היה עבודה זרה, משום שיסוד המחלוקת הוא האם נהר נחשב דבר המחובר לקרקע וחלק מהקרקע, והאנשים עובדים את המציאות המופשטת של הנהר או לשר בשמים האחראי על נהר זה, ולכן הנהר אינו נעשה עבודה זרה. או שמא אנשים עובדים למציאות הפיזית של הנהר, כלומר למימי הנהר הנמצאים כרגע בנהר, והמים הללו יכולים להאסר ולהעשות עבודה זרה.

אולם במקרה שלנו, משה רבינו נצטוה לבא אל פרעה מיד בתחילת הבוקר, בשעה שהוא היה יוצא לנילוס כאשר איש לא היה רואה אותו, משום שתושבי מצרים עדיין נמים את שנתם, ומתחילים להתעורר. ובשעה זו המים שהמצרים עבדו אמש נשפך ממזמן אל הים התיכון, והמים החדשים טרם עבדו אותם, ולכן גם לסוברים שהמציאות הפיזית של מימי הנהר נהפכים לעבודה זרה, הוא רק לאחר שכבר עבדו אותם בפועל, אך בשעה זו הנילוס טרם היה עבודה זרה לכל הדעות.

הצטרף לדיון

תגובה 1

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.