לפניו נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמו בכל יום – איך זה הולך יחד?

שאלה:

האם זה לא סתירה מיניה וביה? הכיצד ניתן להודות, באמת, מעמקי הלב, ולא מן השפה ולחוץ, למי שיראם ממנו? הכיצד ניתן לירוא ממי שמודים לו? מטבע הדברים הרי ההודאה מגיע למי שעשה טוב ואין סיבה לחשוש מפניו והיראה מגיעה למי שעשה רע וחוששים מפניו! ניתן כמובן "להודות" גם למי שיראים ממנו אך ההודאה תהיה חנופה מן השפה ולחוץ ויגיע מחמת אותה יראה שאם לא נחניף לו מי יודע מה הוא יעשה לנו. וכמובן שלא זאת הכוונה כאן!

תשובה:

שלום וברכה

שתי נקודות חשובות יש לדעת בקשר לשאלתך: 1. כאשר אנחנו מדברים על יראת שמים, אנחנו לא מדברים בהכרח על הרובד הנמוך של יראת העונש, יש מושג של יראת הרוממות, כלומר המחשבה של מה זה אלוקות זה כבר מביא אדם לפחד כשעומד בפניו. אני בטוח שכל מי שזכה להכנס פעם לבית אחד מגדולי הדור הרגיש איזןו שהיא יראה, למרות שהגדול בתורה לא יעולל לו כל רע כמובן… זה נקרא יראת הרוממות. ואם כך בפני בשר ודם, אז אם היינו מבינים מה זה לעמוד לפני ה' היתה נופלת עלינו יראה שאין כמותה, אבל יראה כזו של פחד מהדר גאונו אין בה כל סתירה לאהבה עצומה והודיה אין קץ אפילו על עצם המעמד המיירא [לצורך הענין, אינני חושב שאותה אדם שירא מגדול בתורה היה מוכן לוותר על הביקור במעונו…].

2. גם כאשר מדברים על יראת העונש, צריך לדעת שבורא עולם אינו משהו מפחיד כזה, או גורם שפועל לנו רע חלילה ולכן יראים ממנו… דומה הדבר הרבה יותר לרופא מנתח, שעושה לטובתנו, ולכן למרות שזה כואב ולא תמיד נעים, זה כל כך לטובה, שאנחנו מחפשים מנתח מומחה ומוכנים לשלם על הכאב הזה הון רב, ובודאי מודים לו מאוד. כך צריכה היות ההרגשה כלפי כל דבר כביכול רע שקורה לאדם בעולם.

שנדע רק טוב וחסד כל ימי חיינו!