לתרומות לחץ כאן

אונס על ידי איום – נחשב אונס או רצון?

שאלה:

שלום וברכה!

התעוררה שאלה (יה"ר שלא תהיה כזאת בישראל) המקרה השכיח שהתורה דיברה באונס, זה שהאונס תקף גופנית את האשה, ולא הצליחה להתגונן. מה הדין אדם שאנס אשה ע"י איום, ואם כן הוי אונס, מהו הגבול, אנקוט כמה דוגמאות א. אם לא תישמעי לי אהרוג אותך ב. אם לא תישמעי לי אהרוג את בנך ג. אם לא תישמעי לי אחבול בך, אחבול את בנך ד. אם לא תישמעי לי אגנוב לך את כל כספך / אגנוב לך 100 ש"ח.

תשובה:

למעשה, מדברי הרמב"ם נראה שגם באופן זה נחשב הדבר כאונס אבל יש מגדולי האחרונים שהסתפקו בזה.

מקורות:

באופן שלא בא עליה בחוזק כנגד רצונה, אלא שאיים עליה שאם לא תשמע לו יהרגנה וכיוצא בזה, ומחמת פחדה נאלצה להשמע לו, יש לדון אם נחשבת ביאה זו כאונס או כרצון, אחר שסוף סוף נשמעה לו ברצונה כדי להמלט מן המיתה. [מצד דינא דיהרג ואל יעבור אינה מחוייבת, כיון שהיא קרקע עולם]. ובאמת הדברים מפורשים ברמב"ם שבכהאי גוונא חשיב אונס, שכן כתב שאינה אנוסה [בעיר] "עד שיעידו העדים שהיא אנוסה, כגון ששלף חרב ואמר לה אם תזעקי אהרוג אותך". אמנם יש לומר שדין זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם (מכירה פ"י ה"ד) ומהרי"ק (ס' קפה), הרמב"ם כתב שאם אחד אנס את חבירו בהכאה וכדומה עד שמכר לו את חפצו, או שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות, הרי זה אונס. וכן כתב הרמב"ן (ב"ב דף מ ע"ב) והביא שכן הוא בר"ח. ומהרי"ק סובר דלאו כלום הוא, דעביד אנס דגזים ולא עביד. והביא שכן הוא דעת מהר"ם וראבי"ה. והשו"ע (חו"מ ס' רה סעיף ז) פסק כהרמב"ם, והרמ"א כתב שיש חולקין והביא את דעת מהרי"ק  . ויש לומר שהוא הדין בנידון דידן, שלדעת מהרי"ק אין דינה כאנוסה, כיון דעביד אינש דגזים. ואף לפי הרמב"ם, מבואר שדינו כאנוס רק אם ההפחדה היתה בדבר שאפשר לו לעשות, כגון שאחז חרב בידו. אבל אם ניכר שהוא מאיים עליה מן השפה ולחוץ ואין ביכלתו לעשותו, לא היה לה להשמע לו. ובמכתב מאליהו (שער ז אות יח) האריך בענין זה, וממילא סיים דספקא דדינא הוא האם איום נחשב כאונס או לא.

הצטרף לדיון

3 תגובות

  1. יש כח גדול על התשובה
    מ"מ נשאר לי עדיין שאלה על שאר השאלות ששאלתי, איום על הריגה של אחר, איום על חבלה שלו או של אחר, איום על איבוד ממון

  2. סוג האיום לא משנה כל כך, הרעיון די זהה והכל לפי הענין, ברור שנזק ממוני מסויים לא יחשב אונס, אבל דבר קריטי שיעמיד את האדם במצב לא אפשרי זה הנושא.

  3. איתא בשו"ת עזרת כהן (ענייני אבן העזר) סימן ח וז"ל "צריך לברר איך הי' תוכן האונס, שזה ברור הוא שצריך דוקא אונס ממש, דהיינו או שתקפה באופן שלא היתה יכולה להושיע את עצמה, וצעקה ואין מושיע לה, או שסתם את פיה, ולא יכלה לצעוק, או שבא עלי' בכלי זיינו ואיים להמיתה אם תצעק, או אם לא תשמע לו. אבל חלילה לומר שאם הי' כאן רק יראת הכבוד שחשוב אונס, כמו שאגב שיטפא כתב זה כתר"ה, וישתקע הדבר ולא יאמר, דאפי' אונס ממון של כל ממונו ל"ה אונס בדבר ערוה, וגם לא בשאר איסורי תורה, כדקיי"ל ביו"ד סי' קנ"ז, וק"ו באונס של יראת הכבוד. ואם הי' בנ"ד, שהאנס הי' שר וגדול ומלובש בבגדי שרד ואותות כבוד שאפשר להתירא ממנו יראת הכבוד, חלילה לומר שיחשב אונס, אם לא היתה תקיפה ממש, שלא הי' אפשר לה להנצל, או איום מיתה ממש. ובעל התשובה בריב"ש סי' שפ"ז כתב גדולה מזו, שאפילו פחד מיתה ממש ג"כ לא חשוב עדיין אונס בדבר שבערוה, וצריך לשיטתו אונס ממש, דהיינו שתקפה, ואשה קרקע עולם. ונהי דלא קיי"ל כוותי' בהא, ומד' הריב"ש עצמו בתשו' ד' וי"א, שהביא המשל"מ (פ"ה מיסוה"ת), מבואר דלא ס"ל כדעת בעל התשובה הנ"ל, וכ"ה הלכה רווחת דמחמת פחד מיתה ג"כ נקרא אונס, אבל זהו דווקא כשהמאנס תובע אותה, ומאיים עלי' במיתה ויש בו כח להמיתה. וכן מורה לשון הרמב"ם בה' נ"ב ששלף לה חרב וא"ל אם תזעקי אהרוג אותך, אף על פי שיש לדחות קצת דהתם אולי מיירי דעצם האונס הי' בתקיפה ממש, אלא שההצלה ע"י הצעקה היתה מנועה ע"י איום החרב, מ"מ אין נראה שיטת הפוסקים לחלק בכך, וכל הציורים של אונס הם לא בתקיפה כ"א ע"י איום ופחד מיתה. אבל כ"ז הוא בפחד מיתה ממש, אבל לא בחששא בעלמא, שהרי כתבו תוס' כתובות כ"ו ע"ב ד"ה ועל, דאסורה לבעלה ישראל בנחבשה ע"י נפשות, דחיישינן שמא נתרצית כדי למצא חן שלא יהרגנה, הרי שאע"פ שחששה מהריגה מ"מ כיון שלא היתה הסכנה לפני' הויא כזנתה ברצון, וק"ו ביראת הכבוד

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל