נערה ספק גויה שרוצה להנשא לערבי

[1] שו"ת זכר יצחק (סי' ב). ועיין עוד מש"כ בזה בשו"ת מטה לוי (ח"ב סי' נד-נה) מדברי הגאון רבי יצחק אלחנן אב"ד קאוונא. וטעמם בזה, דכיון שיסוד דין גרות קטן ע"פ בי"ד הוא מדין "זכין לאדם שלא בפניו", כאן שמן הסתם לא ילך בדרכי התורה והיראה ויהיה משוקע בחטא, אין זו זכות לו אלא חובה [אמנם בעל מטה לוי עצמו חולק עליו שם בזה וכפי שיבואר להלן], וע"ע שו"ת חבצלת השרון (ח"א יו"ד סי' עה), שו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' צט) [והוסיף שם עוד כמה טעמים: חדא, דגירות קטן מיוסדת על כך דסמכינן דכיון שהורגל בשמירת המצוות בקטנותו מסתמא לא ימחה בגדלותו, אבל כאן ודאי ימחה ואין טעם בגיור זה העומד לפקוע. ועוד, דשיטת התוס' בסנהדרין סח ע"ב דקבלת מצוות בקטן אינה נעשית על ידי בית דין, אלא שבכך שאינו מוחה בגדלותו נחשב לו הדבר כקבלת מצוות ונשלמת גירותו, וכאן שבודאי לא ימשור מצוות כשיגדיל, אין קבלת מצוות, והדבר מעכב בחלות הגירות. ועוד הוסיף שם, דבאופן שלא היה זכין מעיקרא וכאמור, גם אם ישמור מצוות בגדלותו לא נחשב לו הדבר לכלום, וצריך גירות שנית].

וכן הורה הגרי"ש אלישיב (קובץ תשובות ח"א סי' קג, וקובץ קול תורה חכ"ו עמ' 110), עיי"ש בדבריו שאף אם יש זכות להכנס לכלל ישראל בלא שמירת מצוות, זכות גמורה ודאי אין זו, ולא מהני מדין זכין. והוסיף עוד, כי מה שכתבו האחרונים דלהלן דזכות היא לו כיון שבלאו הכי אם ירצה למחות בגירותו לכשיגדיל הרשות בידו, היא גופא קשיא, שכן מדברי הראשונים למדנו שהסיבה שהתירו לגייר קטן ולא חששו שימחה ויבוא הדבר לידי תקלה שיהיו אוכלים משחיטתו ויתברר עתה שהיתה זו שחיטת עכו"ם וכו', משום דחזקה היא שלא ימחה [עיין רשב"א שם), ובקטן זה פשיטא דליתא לההיא חזקה, וא"כ היאך נגייר אותו ונמצאנו מזמנים תקלה לישראל. משום כך כתב: "ואנו אין בידינו להכריע שהגרות לא חלה בדיעבד, שאפשר שזה גופא הוי זכות לו שנתחייב בתורה ובמצוות ונדבק בזרעו של אברהם אבינו, ועל כל פנים לא יצא מידי ספק גר".

טעם נוסף כתבו בזה, דהואיל וחובה מיוחדת מוטלת על בית דין לגדור פרצות ישראל, שלא להכניס לקהל ה' אנשים שמן הסתם יהיו מחללי שבתות ושאר איסורי תורה, אין להם להזדקק לגרות זו [לסברא זו, אף אם זכות היא לקטן אין בית דין רשאים לקבלו, דעל שכזה אמרו "קשים גרים לישראל כספחת", והפסד הוא לכל ישראל], אלא שסברא זו אינה לעיכובא בדיעבד שקיבלוהו.

ועיין עוד בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג יו"ד סי' ח), שגדולי אשכנז בעל הערוך לנר והגאון מוירצבורג בעל מלאכת שמים הסכימו שניהם לדעה אחת שאין לגייר קטן כזה שודאי לא יתחנך לשמירת התורה והמצוות, וע"ע בקונטרס כתורה יעשה שאסף כעמיר גורנה מתשובותיהם של רבים מפוסקי דורו שנטו אף הם להחמיר בזה שלא לקבלו.

[2] שו"ת בית יצחק (יו"ד ח"ב סי' ק אות יא, אבהע"ז ח"א סי' כט אות ח). וטעמו בזה, משום דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, וגם אם ירבה לפשוע ויענש על מעשיו הרעים עדיין זכות היא לו, שכן לאחר הצירוף והזיכוך בעונשי הגיהנום ינחל עם ישראל לחיי העולם הבא ככל ישראל, ונמצא שע"י כניסתו לקהל ישראל זוכה בחיי נצח, שלא כשאר אומות העולם שהעיד עליהם הנביא: "גוים כמר מדלי וכשחק מאזניים נחשבו" (ישעיהו מ טו). [בפרט, כאשר האב אומר שישלח אותו לחינוך דתי, דאף שהבית לא יתנהל לפי דיני התורה, אין הכרח שיהיה גם הבן מחלל שבת בפרהסיה].

עוד כתב, דממה נפשך לא יבוא כל הפסד לקטן ממעשה גרות זה, שהרי אם לא יקפיד על שמירת המצוות, יחשב הדבר כמחאה על הגרות ובלאו הכי לא יהיה בה כל תוקף, וכדבריו כתב להקל בזה הגרי"ל צירלסהון בשו"ת עצי הלבנון (סי' סד, ועיי"ש שמתיר למולו לשם יהדות אף דלא ברירא שיטבילנו לשם גירות) ובספרו מערכי לב (סי' נה), וע"ע שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ד סי' כו), דודאי זכות היא לו לבוא בכרם ישראל, כיון שהמצוות שיזדמנו לו יקבל עליהן שכר כישראל, ובמה שיחטא לא יהא אלא שוגג. אמנם בתשובותיו ליו"ד ח"א (סי' קנח) כתב שמכלל ספק לא יצא, ולכן לכתחילה יראה לטבול שוב לכשיגדיל.

ומה שכתבו האחרונים הנ"ל שמתוקף תפקידו של בית הדין מוטל עליו לגדור פרצות ישראל שלא להביא בקהל ה' קטן זה שודאי לא ידע משמירת המצוות, עיין שו"ת מטה לוי (סי' נה), שלאחר דפשיטא ליה שניתן לקבל גר זה, ומשום דזכות היא לעשות רצון הוריו המאמצים, אף שיחטא כל ימיו [דדין זכין אינו תלוי במה שזכות היא לו אליבא דאמת, אלא באומדנא שיש לנו דאי ידע ודאי היה מתרצה לכך], הוסיף וכתב, שאין חובה מוטלת על בית דין לתקן תקנות כעין אלו לדחות גרים שלא ישמרו מצוות, ולפיכך כל שלא נימנו וגמרו שלא לקבל קטן כעין זה עדיין הרשות נתונה לגיירו, וסיים שבזמנינו שבני זוג חיים יחד הוא ישראל והיא נכרית, ואם נחמיר עליהם נרחיק בכך גם את הבעל מכל זיקה ליהדות, ההנהגה הנכונה יותר לגייר את בניו אף שלא ישמרו תורה ומצוות.

כמו כן כתב בשו"ת אחיעזר (ח"ג סי' כח) "מש"כ כת"ר דמגיירים את הקטנים כיון דעל פי דין דין הגדילו יכולים למחות, מה שיחללו את השבת בגדלותם הוי כמחאה, זהו תו"ד. באמת העלה בתשו' חת"ס חיו"ד סי' רנ"ג דאם מביאים האב והאם או אחד מהם לגיירם אין יכולים למחות בגדלותם, ומסתייע לדין זה מדברי הבה"ג דפסק בהביאוהו אבותיו להתגייר הן אביו והן אמו מטבילין אותו ע"ד בית דין, ואינו יכול למחות, וכן מדברי הרי"ף וחבל ראשונים בשימ"ק בכתובות. מ"מ י"ל דדוקא באופן שיתנהג כישראל, דהוי זכות גמור, בכה"ג אינו יכול למחות, אבל באופן שיתנהג באיסור, אף דמכל מקום הוי זכות, כמו שכ' בשו"ת בית יצחק שם, אבל אפשר דלא הוי זכות גמור ובכה"ג יכול למחות בגדלותו. אבל באמת מאי שיחלל את השבת ושאר עבירות אין זה כמחאה על הגרות, רק שעובר עבירה כישראל ובודאי דהוי גר. אבל הצדק עם רומעכ"ת שאין לבית דין כשר להזדקק בעניני גרות כאלה אך אין אני מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור ולצאת במחאה גלוי' נגד הגרות, כי בעיני עמי הארץ זהו כחלול השם שאינם מניחים הנשים להתגייר ובפרט הילדים שבאמת עפ"י דין אפשר לגיירם. הרי שאף שדחה דברי הבית יצחק דס"ל שבעצם זה שינהג בחטא בגדלותו יחשב לו הדבר כמחאה, מכל מקום בעיקר דבריו מודה דחשיב כזכות ויש תוקף לגיור זה.

בשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' ריד) כתב להקל בדיעבד לסייע לנערה שטבלה כדין וגדלה בבית שאין מקפידין בו על שמירת המצוות, למצוא זיווגה בקרב ישראל, ועיין דברות משה שבת (פד הערה יא).

[3] והיינו, שאין להניח לו ליגע ביין שאינו מבושל שמא יעשה ע"י כך יין נסך [ואם עבר ונגע בו כיון דנגיעת גוי אינה אוסרת אלא מדרבנן הוי ספיקא דרבנן ולקולא]. כמו כן, אין להניחו לירד לפני התיבה או להוציא אחרים ידי חובתם בברכות וכדו'. מאידך גיסא יש ללמדו שמחוייב הוא מחמת הספק בכל מצוות התורה, ומחללין את השבת עבור הצלת נפשו, ואם יגדל וישא אשה הרי זו ספק מקודשת וצריכה הימנו גט.

מיהו יש לדון, מה יהא בדינו לענין שמירת השבת, דמחד גיסא הרי זה ספקא דאורייתא דאזלינן ביה לחומרא, ומאידך, הלכה פסוקה היא שגוי ששבת חייב מיתה, וא"כ להצד שנכרי הוא אסור לו לשבות ביום השבת. אכן, ברמב"ם (מלכים פ"י הל' ט) מבואר, שהאיסור לגוי לשמור שבת הוא רק משום שנראה כמחדש דת מדעתו, ואם כן כאשר הוא עושה זאת מחמת הספק, ליתא להאי חשש ומותר, שכך כתב שם: "עכו"ם שעסק בתורה חייב מיתה, לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד, וכן עכו"ם ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו, כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע, ואם עסק בתורה, או שבת, או חדש דבר, מכין אותו ועונשין אותו, ומודיעין אותו שהוא חייב מיתה על זה, אבל אינו נהרג". ואם כן לדבריו יש להקל בזה לכאורה בנידון דידן, שנוהג כן מחמת הספק וחייב בשביתה ע"פ דין. ואפשר שגם לשיטת רש"י שם שפי' דאיסור השביתה ביום השבת הוא משום שמבטל מישובו של עולם ג"כ יש להקל במקרה זה, דמן הסתם לא אסרה תורה לבטל מישוב העולם אלא למי שמבטל ממלאכתו בלא שום טעם, אבל זה שמחוייב בכך ע"פ דין, אינו בכלל איסור זה, וצ"ע למעשה.