לתרומות לחץ כאן

האם מותר לישמעאלים ללמוד תורה?

שאלה:

האם ישמעאל הבן של אברהם , והאח של יצחק גוי ? אני ערבי ישמעאלי בן של אברהם אבינו האם אני גוי ? והאם מותר לי ללמוד תורה ? ואם כן איפה ?

תשובה:

שלום ידידי, ככלל אסור לגוי ללמוד תורה, גם בני ישמעאל שאינם עובדי עבודה זרה. משום שהתורה נקראת כמו כלה של עם ישראל, ואין רשות לאף אחד אחר בה. אמנם יש שמתירים ללמוד תנ"ך שהוא כבר נפוץ בכל העולם, יש אפילו שמתירים ללמוד הלכות בלא נימוקים. והעיקר, מותר ללמוד מה שנוגע לך עצמך, כמו שבע מצוות שגם מי שאינם יהודים מחוייבים בהם! וזה כדאי מאוד לעשות.

מקורות:

אני מצרף כאן מקורות, פרטי הלכות לך, ונימוקים לידידיך היהודים שמסייעים לך. כל זאת מתוך הספר משנת הגר לרבי משה קליין, הנמצא אצלי עתה לעריכה מחודשת.

תצליח!

גוי שאינו יהודי אסור בלימוד התורה[1], ויש שצידדו להקל בזה וראה הערה[2]. איסור זה נאמר לא רק בגוי עובד עבודה זרה, אלא אף באותם שאינם עובדי עבודה זרה כמו הישמעאלים[3].

ובספרי הפוסקים נחלקו, האם הלכה זו תקפה גם ביחס לגר הבא להתגייר ורצונו ללמוד את פרטי המצוות וכדו' קודם מעשה הגרות, או שמא כיון שמטרתו בלימוד זה להכין עצמו לקבלת הגרות הדבר מותר[4].

אמנם יש שנראה שהקלו בזה אף בנכרי שאינו בא להתגייר, ככל שניתן להניח שעל ידי הלימוד יתקרב לאמונתנו וימנע מכפירה[5].

אלא שמן הסתם אין דברים אלו אמורים אלא בלימוד אקראי, להטעימו מעט ממתיקות התורה ונועם הליכותיה, ולא בלימוד יסודי שמטרתו הקניית ידע של ממש.

איסור זה נוהג בו לא רק כאשר מטרת לימודו היא לשם מצוה – וככל ישראל הלומד תורה לשמה, אלא גם אם מטרתו לרכוש ידע ולהחכים כדרך שהוא לומד שאר חכמות העולם, יש בכך איסור[6], ואפילו לשון הקודש לבד אין ללמדו[7].

ומכל מקום מותר ללמד תורה לישראלים גם כאשר יש נכרי היושב ומאזין ללימודם, כיון שאין עיקר תכלית מעשיהם ללמדו תורה, ולא מוטלת עליהם החובה לסלקו משם או להבטל מלימודם כדי שלא יצטרף עמהם[8].

הדברים שמותר לגוי ללמוד

אמנם, כמה אופנים מצינו בזה בדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים בהם התירו לגוי ללמוד תורה, נמנה מקצתן:

א. יש שכתבו, שאיסור זה נאמר רק לענין פסוקי התורה וטעמיה, אבל דברי הנביאים העוסקים בעניני גאולת ישראל אינם בכלל איסור זה[9].  ב. ויש שכתבו, שאיסור זה נאמר רק לגבי תורה שבעל פה שנמסרה בישראל מפה לאוזן, אבל התורה שבכתב שנתפרסמה בכל העולם כולו אינה בכלל האיסור[10].  ג. אחרים כתבו, שמותר ללמדם את כל מצוות התורה על כל פרטיהם, ובלבד שלא יעסוק בנימוקיהם וטעמיהם[11].  ד. ויש שסבר,  שאיסור זה נאמר רק כאשר הגוי לומד בחינם, אבל אם הגוי משלם שכר עבוד לימודו, מותר[12]. ולהלכה, נראה כי אף שכל אותם אופנים שמנינו שנויים במחלוקת הפוסקים, יש להקל בהם לענין גר הבא להתגייר[13].

כמו כן יש להוסיף, כי יש חלקים בתורה ובאמונת ישראל שמותר ללמד גוי גם כשאין מטרתו להתגייר, ואלו הם דברי החכמה שבתורה הנוגעים להווית העולם, כמו תקופות ומזלות[14]. כמו כן פשיטא שמותר ואף ראוי ללמדם שבע מצוות בני נח, כדי שידעו לקיימן כראוי וכמצווה עליהם[15].



[1] בסוגית הגמרא בחגיגה (יג ע"א) שנינו: "אמר רבי אמי, אין מוסרין דברי תורה לגוי, שנאמר (תהילים קמז יט) 'מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום'".

מדברי רבי אמי אלו למדנו, שאיסור זה לישראל נאמר, שעליו חל האיסור ללמד תורה לגוי, אמנם גם הגוי עצמו אסור בלימוד התורה, וכמו שאמרו בסנהדרין (נט ע"א), "אמר רבי יוחנן, עובד כוכבים שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים לג ד) 'תורה ציוה לנו משה מורשה' – לנו מורשה ולא להם" [ובגמרא שם דנו אם הוא משום לתא דגזל או כעין איסור עריות, דומיא דהבא על ארוסת חברו שהוא במיתה, ויבאו הדברים להלן]. נמצא איפוא, שהנכרי מוזהר שלא לעסוק בתורה הנתונה לישראל, והישראל מוזהר שלא לסייע לו בכך וללמדו. ובזוהר הק' (פ' אחרי מות עג ע"א) אמרו עוד: "אסור לאודועיה להו מילי דאורייתא, בגין דאורייתא כולה שמה דקוב"ה, וכל אות דאורייתא מתקשרא בשמיה דקוב"ה".

בעיקר דרשתו של רבי אמי הקשו התוס' בחגיגה שם (ד"ה אין מוסרין), כיון שהנכרי אסור בלימוד התורה וענוש מיתה, ממילא אף הישראל מוזהר שלא ללמדו משום לאו ד"לפני עיוור לא תתן מכשול", וא"כ מפני מה הוצרכו לדרשה זו של רבי אמי לאסור לישראל ללמד תורה לנכרי.

ותירצו התוס', דמיירי שיש בנמצא נכרי שיכול ללמדו תורה, וממילא ישראל המלמדו אינו עובר בכך על לאו של "לפני עיוור", כיון שבידו לעבור באיסור זה אף בלא סיועו של הישראל, והוי כחד עברא דנהרא, ואעפ"כ חל עליו האיסור ללמדו מן הכתוב הנ"ל [על כך שבחד עברא דנהרא אין איסור לפני עיור דאורייתא אלא איסור מסייע לדבר עבירה דרבנן בלבד, ראה ע"ז ו ע"ב].

אמנם עיין עוד בשו"ת בשמים ראש (סי' שכז) שיש סוברים ששורש האיסור ללמד תורה לגוי הוא משום לתא דלפני עיוור לא תתן מכשול, דזהו עיקר טעמא דקרא [ועפ"ז סבר להתיר בגוונא דלא הוי כתרי עברי דנהרא], אלא שדחה דבריהם, דמפשטות הסוגיא נראה דהלכתא בפני עצמה היא, שכשם שהנכרי מוזהר שלא ללמוד תורה כך הזהירה תורה לישראל שלא ילמד תורה לגוי, כדי שלא להוציא מקדושתנו לגויי הארץ.

איסור דאורייתא או דרבנן

ובאמת, בספרי האחרונים דנו אם איסור זה ללמד תורה לגוי הוא מדאורייתא או מדרבנן בעלמא, ובטורי אבן בחגיגה שם נקט שאיסור זה אינו אלא מדרבנן, ולמד דבריו מסוגית הגמרא בע"ז (מד ע"ב), שם שנינו: "שאל פרוקלוס בן פלוספוס את ר"ג בעכו וכו', כשיצא אמר לו, אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי וכו'", ע"כ. הרי ששאלו והשיבו בהלכות הנוגעות לאיסור הנאה מעבודה זרה על כל פרטיהם ודקדוקיהם, ואם היה הדבר אסור דבר תורה, צ"ב היאך השיב לו, וע"כ מוכח שאינו אלא מדרבנן ומפני דרכי שלום התירו. עכ"ד. אמנם להלן יבואר מדברי השפת אמת בחגיגה שם, שכאשר הגוי סבור שהישראל עושה שלא כדין ושואלו על כך, מותר להשיב לו על שאלותיו, כדי שלא יהיה סבור שאנו עוברים על דברי תורה ונמצא שם שמים מתחלל, אין כל ראיה מסוגיא זו, ודו"ק.

והנה, במשנה במכשירין (פ"ב משנה ז) שנינו: "תינוק שנמצא מושלך בשוק, במקום שהוא מחצה ישראל מחצה עכו"ם – מטילין עליו חומרי שניהם". ובר"ש שם כתב על פי זה שאסור ללמדו תורה. ולכאורה, אם כדברי הטורי אבן דאיסור דרבנן הוא ויש לילך בספקו לקולא, מפני מה החמירו באותו תינוק שלא ללמדו תורה, וע"כ משמע שאיסור תורה הוא, וצ"ע.

בס' פרשת דרכים (ריש דרוש ראשון) דן, היאך עסקו השבטים בתורה [כמו שמצינו ביוסף שלמד עם אביו פרשת עגלה ערופה], הרי אין מוסרים דברי תורה לבני נח. וסבר לתלות זאת במחלוקת הראשונים בגדרם של האבות הק', האם היה דינם כישראל או כבני נח, ובסוף דבריו כתב דאין זו הוכחה, דאפשר שאיסור זה נתחדש רק ממתן תורה ואילך, אבל קודם לכן היה הדבר מותר לכל.

כעין זה דן בס' לבוש אורה (פ' נח, פ"ו פסוק כב), היאך למד נח תורה, ועיי"ש שתירץ שהיה מהול והאריך לבאר דבן נח מהול מותר בדברי תורה, ובס' גור אריה למהר"ל (שם) כתב דתירוץ דחוק הוא, שהרי גם שם בן נח למד ולימד תורה וכן רבים, אף שלא היו נימולים, עיין בדבריו.

[2] באר שבע (קונטרס באר מים חיים אות יד). עיי"ש שהאריך בזה בהוכחות דלית הלכתא כרב אשי, נמנה מקצתן.

א. אם אכן הלכה כרבי אמי, היאך השמיטו הרמב"ם ושו"ע הלכה זו. וכבר תמהו רבים על קושיתו זו, שהרי בהל' עבדים (פ"ח הל' יח) כתב הרמב"ם שאסור לאדם ללמד את עבדו תורה, והובאו הדברים בשו"ע (סי' רסז סעי' עא), וכל שכן בנכרים שאסור ללמדם, הרי שנתפרשו הדברים ברמב"ם ובשו"ע [ראה שו"ת יד אליהו סי' מח].

כמו כן תמה בשו"ת דבר שמואל (סי' עה), דכיון שאסר הרמב"ם בהל' תלמוד תורה ללמוד תורה עם הנשים, כ"ש שעם הנכרי אסור.

במנחת חינוך (מצוה רלב) כתב בישוב קושית הבאר שבע, דהרמב"ם סמך עמש"כ בהל' רוצח (פי"ב הל' יד) דאסור להכשיל נכרי בדבר האסור לו משום לאו דלפני עיור לא תתן מכשול, דממילא, כיון שאסור לגוי ללמוד תורה, אסור לישראל ללמדו ולהכשילו באיסור זה. ואין להקשות, דנפק"מ בזה במקום דלא הוי כתרי עברי דנהרא דליתא לאיסור זה וכמו שנתבאר לעיל הערה קודמת, דמדלא חילק הרמב"ם בזה נראה דסבר שגם כאשר יכול למלא רצונו בלא סיועו של זה, ולא הוי כתרי עברי דנהרא, נמי עובר בלאו זה, ולא פסק חילוק זה המובא בסוגיא דעבודה זרה (ו ע"ב), עכ"ד.

ועוד יש לצרף בזה, דאף אי נימא דבחד עברא דנהרא אינו אלא מסייע לדבר עבירה, יש מן האחרונים דס"ל דעובר באיסור תורה, ראה ס' אמרי בינה (הל' טריפות סי' ז) שכן היא דעת הרמב"ם בפי' המשניות (תרומות פ"ו משנה ג), וגם לשאר פוסקים דהוא איסור דרבנן, הרי כבר נתבאר לעיל דלשיטת הטורי אבן גם דברי רב אמי אינם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא [כמו כן איסור לפני עיוור גופא, סבר האמרי בינה שם, דבנכרי אינו אלא דרבנן].

[אכן עיקר תירוץ זה תלוי בחקירת האחרונים אם איסור "לפני עיור" שייך בכל אחד המכשיל חבירו בדבר האסור לו, או רק כאשר גם המכשיל שייך באותו איסור, ראה שו"ת אמונת שמואל (סי' יד) ושו"ת מהר"י אסאד (או"ח סי' ד) שהאריכו בזה, דממילא כאן שהמכשיל אינו אסור בלימוד תורה, ליתא להאי דינא, וגם קושית התוס' הנ"ל הערה קודמת מעיקרא ליתא, דודאי צריך פסוק מיוחד לאסור ללמד תורה לגוי, ולא ניתן לאוסרו מחמת דין לפני עיור].

בשו"ת יד אליהו (שם) כתב עוד, דהפוסקים סמכו על מה שכתבו דהמלמד תורה לתלמיד שאינו הגון הרי הוא כמי שזורק אבן למרקוליס, דמיניה נשמע דכ"ש דאסור בגוי.

ב. סוגית הגמרא במסכתא בבא בתרא (כא ע"ב) מוכחת שאין הלכה כרבי אמי, שעל כן התירו ללמד תורה לתינוקות עכו"ם, וכמו ששנינו שם: "בני מבוי שביקשו לעשות רופא אומן ןמלמד תינוקות, יכולים לעכב", ופי' רבינו גרשום, דמיירי במלמד תינוקות שמלמד מקרא, אף שבגמרא שם מבואר דמיירי בתינוקות עכו"ם.

ג. תוס' בב"ק (לח ע"א) הקשו, בהא דאיתא שם "וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קרו ושנו ושילשו", והיאך לימדום תורה הרי אין מלמדים תורה לגוי. ותירצו בשני אופנים. אמנם רהיטת הגמרא שאכן אין איסור ללמד תורה לגוי, ובזה נתישבה קושיתם [וע"ע בירושלמי ב"ק פ"ד ה"ג].

ד. ביבמות (סב ע"א) איתא: "שלושה דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום", ואחד מהם הוא ששבר את הלוחות. ואמרינן שם: מאי דרש, אמר, ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצוות אמרה תורה (שמות יב מג) "כל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה וישראל מומרים על אחת כמה וכמה". ע"כ.

והקשו התוס' (ד"ה התורה כולה), דאם מקל וחומר למד, א"כ מפני מה אמרו שמדעתו היה הדבר והסכימה דעתו לדעת המקום, הרי ק"ו הוא אחד מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן ומעיקר דין תורה, ולא מדעתו.

ותירצו, שאין זה ק"ו גמור, דאפשר שדוקא לגבי הקרבת הפסח שהוא לפי שעה החמיר, אבל לענין קיום התורה והמצוות בכללות, אדרבה היה לו ללמדם תורה וע"י כך להחזירם בתשובה, ולא לבטל כל מסירת התורה לישראל. ומבואר שמותר ללמוד תורה עם מומר, וכמו כן גם בנכרי.

כעין דברי הבאר שבע אלו הוכיח גם השפת אמת בחגיגה שם, מדברי הגמרא במגילה דף ט', שם הובא המעשה בחכמי ישראל שתירגמו את התורה לשבעים לשון, ומוכח שאין בכך איסור. אמנם ראה בס' משנה הלכות (ח"ה סי' קעב) שהאריך לדחות ראיתו, דאדרבה משם מוכח להיפך, שכבר אמרו שם שבשעה שתירגמו את התורה ללשונות העכו"ם נעשה העולם חושך. וודאי לא עשו כן אלא מחמת גזירת המלכות, ופיקוח נפש היה בדבר.

ובאמת עיקר דבריו בזה צ"ע, דהיאך נקט עפ"ז דמותר ללמד תורה לגוי, הרי גם אם אין הלכה כרב אמי יש בכך איסור של לפני עיור לא תתן מכשול, או משום מסייע לדבר עבירה וככל האמור לעיל.

[קושיא זו יש להקשות גם על דברי הרמב"ם דלהלן שמתיר ללמד תורה לגוי כדי לקרבו לאמונתנו, ועיין בשדי חמד (מערכת א אות קב) שדחק מחמת קושיא זו דדברי הרמב"ם אמורים לענין ז' מצוות בני נח בלבד, וסבר לחלק בזה בין הישמעאלים לנוצרים. אכן תירוצו זה תלוי בנוסחאות השונות שבתשובת הרמב"ם בזה, ראה להלן הערה הבאה, ואכמ"ל].

אמנם, בסוף דבריו הביא הבאר שבע שם מה שכתבו הריא"ז ועוד דנביאים וכתובים מותר ללמדם, וכמו שיתבאר להלן, ועל פי זה בטלו חלק מהראיות הנ"ל, ועוד צידד לומר דלכתחילה לא אמר רבי אמי אלא שאין ללמדם את נמוקי הדינים וטעמיהם, אבל ללמוד את פרטי הדברים בלא נתינת טעם שרי, ולפי זה גם אין מקום לכל הראיות הנ"ל, ועל כן אינו מכריע בזה לקולא, ואדרבה, כתב "שומר נפשו ירחק מללמוד עמהם, שהרי הסכים הקב"ה עם משה רבינו ששיבר הלוחות וכו'".

[3] ראה תשובות הרמב"ם (פריימן, סי' שסד, ובמהדו' אחרות סי' נ או סי' קמט) כתב, דאדרבה, יש לצדד שמותר ללמד תורה לנוצרים, כיון שהם מאמינים בתורה מן השמים, רק שכופרים בהיותה מסורה לעם ישראל, או שמפרשים פסוקי המקראות בדרכים נפסדות, אבל אם נלמדם היטב אפשר שיחזרו למוטב, משא"כ הישמעאלים, שאף שאינם עובדי עבודה זרה, ומאמינים ביחוד ה', מכל מקום אינם מאמינים בתורה מן השמים, ובודאי ישתמשו בידיעות אלו שנלמדם כדי להוכיח דעתם הנפסדת.

[4] בסוגית הגמרא בשבת (לא ע"א) איתא, "מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע סופר שהיה אומר 'ואלה הבגדים אשר יעשו חושן ואפוד' (שמות כח ד), אמר, הללו למי, אמרו לו לכהן גדול. אמר אותו נכרי בעצמו, אלך ואתגייר בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי וכו', בא לפני הלל – גייריה. א"ל (הלל) כלום מעמידים מלך אלא מי שיודע תכסיסי מלכות, לך למוד תכסיסי מלכות. הלך וקרא, כיון שהגיע 'והזר הקרב יומת' (במדבר א נא), א"ל מקרא זה על מי נאמר, א"ל אפילו על דוד מלך ישראל. נשא אותו גר ק"ו בעצמו, ומה ישראל שנקראו בנים למקום וכו'. בא לפני הלל, א"ל ענוונתן הלל ינוחו לך ברכות על ראשך. ע"כ דברי הגמרא.

ובמהרש"א שם הקשה, היאך קיבלו הלל, הרי לא נתגייר אלא בכדי שיעשה כהן גדול וילבש את בגדיו הנאים, ואין מגיירין מי שכוונתו רק לשם כבוד.

ותירץ המהרש"א, שלא גיירו הלל אלא אחר שלמד וידע שגר אסור בכהונה ובעבודה. ומה שאמרו בגמרא שגיירו, היינו שקיבלו ולימדו את התורה כהכנה למעשה הגיור, ואף שאין מוסרין דברי תורה לנכרי, כאן שבא להתגייר ותכלית הלימוד היא כדי להכיר לו את הדת ולברר אמיתתו, הדבר מותר. ואדרבה, כיון שחלות הגרות מותנית בקבלת מצוות, ככל שידע יותר את פרטי המצוות והלכותיהם, כך תהיה קבלתו אותם בדעת שלמה יותר.

כדבריו כתב המאירי בסנהדרין (נט ע"א), דנכרי שבא ללמוד כדי לדעת את אמיתות התורה, וכוונתו שלמה וכנה שאם ימצאנה אמיתית יתגייר – מותר ללמדו תורה. ומבואר מדבריו שאף שעתה אינו מוחלט אצלו שרוצה להתגייר, מכל מקום כיון שכוונתו לשם שמים לבירור האמת, מותר ללמדו.

כדבריהם יש לדקדק מסוגית הגמ' בע"ז (י ע"ב), שם הובא שרבי למד עם אנטונינוס עד שנתגייר [כמבואר בירושלמי מגילה פ"א]. ודוחק הוא לומר שלימדו רק ז' מצוות בני נח.

אמנם בשו"ת רעק"א (מהדו"ק סי' מא) תמה ע"ד המהרש"א, דלכאורה נתעלמו מעיניו דברי התוס' ביבמות (כד ע"ב) שדנו להדיא במעשה הנ"ל, והקשו היאך גיירו הלל אחר שלא היתה כוונתו לשם שמים, ותירצו, דיודע היה בו הלל שסופו לקבל לשם שמים. ומבואר מדבריהם, דאדרבה, אם לימדו הלל תורה על כרחך שגיירו קודם לכן, שהרי אין ללמד תורה לגוי, וע"כ הוקשה להם כיצד גיירו הרי לא היתה כוונתו שלמה, ומחמת קושיתם זו חידשו שמותר היה לו לגיירו כיון שידע בו שסופו לבוא לשם שמים.

ומחמת ראיה זו שמדברי התוס' הכריע רעק"א שם להחמיר, שאין ללמד תורה לגוי אף אם כוונתו בזה לברר את האמת והוא נוהג כן כהכנה לקבלת גרות.

לדבריו, מה שמודיעים אותו מקצת מצוות קלות וחמורות קודם הטבילה במקווה אין זה בגדר תלמוד תורה, אלא זהו כבר חלק מהליך הגרות עצמו, והוא עצם מעשה קבלת עול המצוות, ולא לימוד המכין לקבלה זו. כך צ"ל לדרכו של הגרעק"א, וכבר עמד בקושיא זו על דבריו בשו"ת מחנה חיים (יו"ד סי' מה-מו), ולהלן יתבאר בכמה אופנים.

נמצא שבעיקר דין זה, האם מותר ללמד תורה לנכרי הבא להתגייר, נחלקו המהרש"א ורעק"א.

יש שציינו כמקור לשיטת המהרש"א, מדברי הרמב"ם (מכירה פי"ד הל' יג), שכתב: "היה גר ובא ללמוד תורה, לא יאמר לו פה שאכל נבלות וטרפות יבוא וילמד תורה שניתנה מפי הגבורה". ולכאורה יש לעיין במה מדובר, אם לאחר מעשה הגירות, פשיטא שאין כל היתר להכלימו ולהרחיקו, ומאי קמ"ל באזהרה זו, ועל כרחך משמע שמדובר בנכרי הבא להתגייר ורצונו ללמוד תורה כהכנה לקבלת הגרות, ובזה אמרו שמותר ללמדו תורה ואין לדחותו. ועיין שו"ת רבי אליהו גוטמאכר (סי' פז) שהאריך בנדון זה, ולאחר שסבר לתלותו בטעמים השונים שנאמרו באיסור זה, אם הוא מחמת החשש שיבואו ללמוד לשם מינות [דלזה אין לחוש בגר הבא להתגייר] או מחמת שהתורה כולה שמותיו של ה' יתברך וירושה לנו ולא לאחרים, דלפי זה אין חילוק בין אם כוונתו לטובה או להיפך, סיים וכתב, דכיון שהריא"ז התיר ללמוד נביאים וכתובים ולא אסר אלא תורת משה עצמה, יש הרבה להקל בזה בלימוד כמה מחלקי התורה לצורך הכנתו לגיור, ונראה שאף רעק"א היה מודה בזה להיתרא אם היו דברי הריא"ז לפניו.

ועיין עוד בשו"ת אגרות משה (ח"ג סי' צ) שנקט להלכה להקל בזה כשיטת המהרש"א, ועוד הוסיף לחדש, דלא נחלקו רעק"א ומהרש"א אלא באופן שעדיין הגיור אינו מזומן לו ממש, וכגון שבאותה מדינה אין היתר לגייר נכרים, או כגוונא דהלל הזקן, שאותו נכרי הבא לפניו עדיין לא היה לשם שמים, ואעפ"כ לימדו תורה מחמת שסופו לבוא לידי כך. אבל בסתם גר הבא לפנינו להתגייר, ובית דין אלו רשאים ומתעתדים לגיירו, פשיטא שיכולים להעמיד לו רב שילמדו את חוקי התורה ודרכיה כדי שידע את המעשה אשר יעשון, שאל"כ כיצד ידע לנהוג בדרכי התורה לאחר שיתגייר ויהיה מחוייב בכך.

[ובעיקר טעם החילוק בזה נראה לומר עוד, שהרי יסוד האיסור הנאמר לנכרי ללמוד התורה, הוא מן הכתוב "מורשה קהילת יעקב" – לנו מורשה ולא להם, ומסברא נראה דזהו רק כאשר דעתו להשאר בגיותו ונמצא נוטל ירושתנו ונותנה לשאר אומות, אבל אם דעתו להצטרף לכלל ישראל אין הדבר נוגד את ירושתנו. אמנם לפי סברא זו אפשר יש לחלק בין גוי הלומד בעצמו שאסיורו הוא מדכתיב "מורשה – מאורסה" וכאמור, לבין האיסור ללמד תורה לגוי, שהוא גזה"כ מן הכתוב "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום", דממילא אפשר שאיסור זה בתוקפו גם כאשר דעתו להצטרף לכלל ישראל.

ומכל מקום להצד שחלוק בזה הדין בין מועמד לגיור הבא ללמוד בעצמו לבין היתר לישראל ללמדו, יהא מדוקדק לשונו של הלל, שלא אמר לו בוא ואלמדך תורה, אלא כך אמר לו: "לך ולמוד תכסיסי מלכות" דמשמעו למוד בעצמך, ודו"ק בזה. אמנם כאמור המהרש"א סבר שאין לחלק בזה, ומדברי הגמרא אלו למד שמותר ללמד תורה לגוי הבא להתקרב לקהל ה'].

מכל מקום לדינא, בצירוף כל דברי האחרונים שהקלו בזה באופנים שונים וכפי שיבואר להלן [שיש שהקלו בתורה שבכתב ויש שהקלו דוקא בתורה שבעל פה וכו'], יש לסמוך על זה בלא שום פקפוק, וכן נהגו בתפוצות ישראל מקדמת דנא באין חולק ללמד את הבאים להתגייר, וכפי הידוע כיום מתקיימת ממש תוכנית לימודים ובחינות מסודרת כחלק מבירור רצינותו של הבא להתגייר בקבלת עול תורה ומצוות.

[כמו כן בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' סג) כתב, שאין לקבל גר עד שידע לקרוא בסידור התפילות, שאל"כ נמצא נכשל בביטול קריאת שמע ותפילה אחר הגרות].

[5] חידוש זה למדנוהו מדברי הרמב"ם בתשובתו שם (מהדו' פריימן, סי' שסד, ובמהדורות אחרות סי' נ או קמט), שמותר ללמוד תורה עם נכרי כדי לקרבו לאמונתנו. וכנראה למד דבריו מהמעשה בהלל הנ"ל, דאף שאותו נכרי לא היה מוכן באותה שעה לקבלת עול מצוות בלב שלם, ולא היתה דעתו לשם שמים, התיר ללמדו תורה, ולא הוצרך הרמב"ם לתירוץ התוס' בזה שיודע היה בו שסופו לשם שמים]. וכבר הובא לעיל, שסבר לחלק לענין זה בין גוי נוצרי לישמעאלי, דהנוצרים מאמינים שתורה מן השמים היא, אלא שלפי דעתם הכוזבת בטלה קדושת ישראל ח"ו, ע"כ מותר ללמדם שעל ידי זה יתקרבו, משא"כ הישמעאלים שכופרים בעצם דברי התורה, ויש לחוש שמא אם נקרבם לתורת ישראל יהיו לומדים בכדי לקנטר וירחיקו את המון העם משמירת התורה והמצוות בקושיותיהם וקינטוריהם.

כעין זה מצינו בדברי הרדב"ז בתשובותיו (ח"ב סו"ס תשצו), שכתב לאסור ללמד תורה לקראים ודומיהם, מאחר שלומדים על מנת לקנטר, וע"י לימוד זה נותנים אנו כלי זין בידם להתלוצץ מדברי תורה. בשו"ת גינת ורדים (או"ח כלל ב סי' לא) כתב שגם תורה שבכתב אסור ללמוד עמהם מן הטעם הנזכר, אף שהם מאמינים בה.

זאת על פי האמור בסוגית הגמרא בחולין (קלג ע"א) דאסור ללמד תורה לתלמיד שאינו הגון, והמלמדה לו יורש גהנום וכעובד עבודה זרה וכו', וכן פסק הרמב"ם בהל' תלמוד תורה (פ"ד הל' א) ובשו"ע (יו"ד סי' רמו סעי' יז). ומה שהתירו בברכות (כח ע"א) ללמד תורה לכל אדם וא"צ לברר אחריו האם תוכו כברו, זהו דוקא בסתם בני אדם ולא כשידוע שאינו הגון, כ"כ בס' בית הלל (ע"ד אבות דרבי נתן סו"פ ב) עיי"ש.

[6] מדברי הרמב"ם בהלכה זו נראה, כי מה שאסרו לנכרי ללמוד תורה הוא דוקא כשעוסק בה לשם מצוה, אבל אם רצונו ללומדה כאחת מן החכמות בעלמא, אין בכך איסור. שכן כתב הרמב"ם (מלכים פ"י הל' ט): "אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע. ואם עסק בתורה או שבת או חידש דבר, מכין אותו ועונשין אותו". ומבואר מדבריו, דהא דאסרינן לגוי לעסוק בתורה, זהו דוקא כאשר יש בדבר חידוש דת, שלומדה לשם מצוה, אבל לשם חכמה בעלמא אין בכך איסור. כדבריו אלו נראה נמי מדברי הרדב"ז שם, שנקט בפשיטות, שאם שבת ממלאכה ביום השבת מחמת רצונו להנפש ולא מחמת קדושת השבת ורצונו לקיים מצות שביתתה, אין בכך כל איסור.

וטעם יש בדבר, לפום מאי דאמרינן התם בטעם האיסור, דמשום לתא דעריות נגעו בה, דכתיב מורשה קהילת יעקב – אל תיקרי מורשה אלא מאורסה, דלא דמיא לעריות אלא כשנוהג בתורה כ"אילת אהבים ויעלת חן", וכפי שניתנה לישראל [עיין רמב"ם סוף הל' אישות], אבל אם נוהג בה כחכמה בעלמא, אין איסור עריות שייך בזה.

אכן מדברי התוס' בב"ק (לח ע"א) נראה דלא סבירא להו הכי, דאיתא שם: "וכבר שלחה מלכות רומי שני סרדיוטות אצל חכמי ישראל למדונו תורתכם, קרו ושנו ושילשו וכו'". והקשו שם התוס', היאך לימדום תורה הרי אין מלמדים תורה לגוי, ועיי"ש שתירצו בשני אופנים: א. על כרחם היה הדבר ולא היו מחוייבים למסור נפשם על כך.  ב. עשו עצמם כגרים, ומשום כך לימדום [ויש בזה מקור לשיטת המהרש"א דלעיל שמותר ללמד תורה לנכרי הבא להתגייר, כן הוכיח בעל השו"מ בהג' לתשובת מהר"י אסאד הנ"ל, וציין לדברי הים של שלמה שם (סי' ט), שמבואר מדבריו שגם בתורה שבכתב אסור]. ומדבריהם מוכח שלא כסברא זו, שהרי סרדיוטות אלו באו ללמוד חכמת התורה ולא היה עסקם במצות תלמוד תורה, ואעפ"כ פשוט הדבר לתוס' שיש בכך איסור. וכן נראה  מכל אותם פוסקים דפשיטא להו לאיסור בכה"ג. ובאמת גם הרמב"ם הזכיר ענין זה יותר לגבי שבת ושאר מצוות ולא לענין תלמוד תורה.

[7] בספר חסידים (סי' רלה) כתב: "לא ילמד אדם לגלח אותיות". והיינו שאסור ללמד את צורת אותיות לשון הקודש לנכרי. כדבריו כתבו השל"ה הק' בשם מהר"ם בן גבאי בעמ"ס עבודת הקודש, ובס' שיורי ברכה להחיד"א (יו"ד סי' רמו).

כעין זה מצינו בס' עיון יעקב עמ"ס חגיגה שם, שמה שהתירו ללמד ז' מצוות בני נח לנכרי, הוא דוקא בעל פה ולא בכתב, משום שאותיות התורה הן כולן שמותיו של הקב"ה וקדושה יש בהן, ואין למוסרן למי שאינו מהול [יש שרצו לפרש עפ"ז את דברי יוסף לאחיו "ראו כי פי המדבר אליכם", והיינו שע"י שהיה מדבר עמם בלשון הקודש נוכחו לדעת שאכן אחיהם הוא, דכיון שאין ללמד לשון הקודש לגוי אי אפשר שיהיה נכרי בקי בלשון זו, וראה מה שפי' שם בס' מגיד משנה עה"ת].

יש שרצו להקל בזה, ע"פ דברי המדרש (תנחומא בלק פ' ט) שם הובא שבלעם דיבר עם אתונו בלשון הקודש, ובהכרח למדה מישראל, ומוכח לכאורה שאין בכך איסור. אמנם אפשר שכיון שטעם איסור זה הוא כדי שלא יבוא ללמוד מספר התורה שכולו שמותיו של הקב"ה, לא היה דין זה נוהג קודם מתן תורה [שהרי קודם דור ההפלגה היה העולם כולו שפה אחת, והיא עיקר לשון הקודש בטהרתה כמובא בספרים]. 

ומ"מ יש לדון בזה בגוי הבא לשאול לבן ישראל כיצד אומרים מילה זו או אחרת בלשון הקודש ומצוי הדבר לעיתים, דאפשר שאסור ללמדו לדעת המחמירים כאן וצ"ע לדינא.

[8] בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קלב) דן, האם מותר לאדם ללמוד תורה בקול רם כאשר יושב באותו מקום גוי השומע דבריו ויכול להטות אוזנו ללמוד הימנו תורה. והעיר דהדבר מצוי בליל הסדר, כאשר האב ובני משפחתו מסובים לשולחן הסדר ומספרים ביציאת מצרים והמשרתת הנכריה יושבת עמהם. וכתב, כי מה שאמר רבי אמי "אין מוסרין דברי תורה לגוי" זהו דוקא כאשר כוונתו ללמדו, אבל כאשר כוונתו ללמד לבניו והנכרי שומע מאליו אין בכך כל איסור. [ולפי זה, אין להקל אלא במשרתת וכדומה שאין כוונתו לשתפה בלימוד ההגדה, אבל אם הזמין הגר את הוריו הגויים להסב עמו לשולחן הסדר, יש להחמיר בזה לכאורה]. והביא ראיה לדבריו, ממה שמצינו בחז"ל דטבי עבדו של רבן גמליאל היה בקי בתורה, אף דקיי"ל דאסור לאדם ללמד תורה לעבדו הכנעני (ראה רמב"ם הל' עבדים פ"ח הל' יח). וע"כ, דמאחר שלא לימדו להדיא אלא שהיה שומע מה שלימד לתלמידים, אין בכך איסור.

אלא שבאגרות משה (יו"ד ח"ג סי' צ) הקשה, דאף אי נימא שאין בכהאי גוונא משום "אין מוסרין דברי תורה לגוי", כיון שאין כוונתו למוסרם לו, מכל מקום הרי אסור לגוי להאזין לדבריו, כיון שהוא מוזהר שלא ללמוד תורה, ואם כן מדוע לא נאסר הדבר משום "לפני עיור לא תתן מכשול".

וכתב לחדש, דאף איסור זה נאמר רק כשכל תכליתו לזמן איסור לחבירו, אבל כאשר הוא עושה דבר המותר לו עצמו וע"י כך מתאפשר לחברו להכשל באיסור, אינו בכלל לאו זה, דהוא עושה לעצמו ועל חבירו מוטל להזהר שלא יכשל.

והנה, מה שהוכיח באגרות משה מטבי עבדו של רבן גמליאל, תליא לכאורה בבאורי האחרונים לדברי הירושלמי (כתובות פ"ב הל' י) ד"אסור לאדם ללמד עבדו תורה", שהקשו שם: "לא כן אמר רבי זעירא בשם רב ירמיה העבד עולה מז' קריות", ותירצו: "תיפטר שלמד מאיליו או שלמדו רבו כטבי". ונחלקו המפרשים בביאור הדברים, בפני משה כתב: "שלמדו רבו כטבי עבדו של רבן גמליאל ומנהג עבדים נהג בו, אבל מתניתין קתני שיצא מבית הספר, דמשמע שנהגו בו מנהג בנים". ומבואר מדבריו שמותר ללמד תורה לעבד, ובלבד שלא יעשה כן כדרך הבנים הלומדים בבית הספר. וכן בשו"ת יוסף אומץ (סי' לג) פירש, "כטבי – שעבד כשר היה ובכהאי גוונא לא אסרו", ולדבריהם יש חילוק בין נכרי לעבד לענין זה. ואילו בקרבן העדה פירש, "כטבי – שהיה לומד רבן גמליאל עם תלמידיו ושמע טבי, וזה נמי כלומד מאיליו". והיינו ממש כדברי האגרות משה, אבל לפירוש הפני משה ויוסף אומץ אין כל הוכחה ממעשה זה לדינו של האגרות משה.

[9] בשלטי גבורים (שלהי פ"ק דע"ז) כתב בשם ריא"ז, שאיסור זה נאמר רק לגבי לימוד פסוקי התורה טעמיה ופירושיה, אבל נביאים וכתובים מותר ללמד לנכרי שידע ויראה בנחמת ישראל.

ולפי דבריו יש להסתפק, האם רק נבואות ומדרשים הנוגעים לנחמת ישראל מותר ללמוד, משום שאלו הם ענינים הנוגעים ליחס שבין ישראל לאומות, או שמא איסור זה מתחילתו לא נאמר אלא לגבי לימוד מצוות התורה ופרטיהם, ולא לגבי לימוד מדרשי חז"ל המביאים לחיזוק באמונת ישראל. ונפק"מ בזה לשאר נבואות שאינן נוגעות במישרין לנחמתם של ישראל.

עוד יש לדון בזה מפני מה הותר דבר זה רק בנביאים וכתובים ולא הותר ללמוד עמם בפסוקי התורה הנוגעים לנחמת ישראל, ושמא כיון שעיקרה של תורה אינה עוסקת בענינים אלו לא הותר הדבר.

[בשו"ת מחנה חיים (או"ח סי' ז) הביא שיש שרצו להקל בזה כאשר מלמדו בעל פה שלא מתוך הכתב, אולם להלכה מסיק שאין להקל ללמדו אפי' בעל פה].

[10] ראה שו"ת משיב דבר (סי' עז), דתורה שבכתב מותר ללמדם, שהרי משה רבינו ביאר את התורה בשבעים לשון עבור אומות העולם, וכל דינו של רבי אמי לא נאמר אלא לגבי תורה שבעל פה, ולגבי כללי וסדריה הנקראים חוקים.

בשו"ת יהודה יעלה למהר"י אסאד (או"ח סי' ד) דן, האם מותר להדפיס את הש"ס ללשון העמים [ולענין הלכה בזה ראה קונטרס 'שנו חכמים בלשון המשנה' שליקט מדברי הפוסקים שאסרו לעשות כן מכל וכל, וע"ע שו"ת משנה הלכות ח"י סי' קסד]. ויעויין עוד שם שדן בזה משום איסורא ד"לפני עיוור לא תתן מכשול", שע"י הדפסת הספרים בלשונות העמים יוכלו גם נכרים לעסוק בדברי התורה, וכתב, שהיות ויכולים הם לעסוק בתורה גם באופנים אחרים, לא נחשב הדבר כ"תרי עברי דנהרא", ואין זה אלא מסייע שאין בו ממש, ומותר. ובהגהה שם מבן המחבר חידש, שהאיסור ללמד תורה לנכרי נאמר רק לגבי לימוד תורה שבעל פה, שאלו הן הלכות שנמסרו לבני ישראל מפה לאוזן איש מפי איש, בהם הקפידה תורה שלא ימסרו לנכרים. אבל לימוד תורה שבכתב שניתנה להכתב ונפוצה היא בכל רחבי תבל, אינה בכלל האיסור [עיי"ש שציין כראיה לזה שכבר קודם מתן תורה חיזר הקב"ה אחר כל אומה ולשון להראותם אותה ולהציעה בפניהם, וחזינן שאין קפידא בכך שילמדוה. אמנם, יש קצת לפקפק בסברא זו, דאפשר שלא הראה אותם אלא עשרת הדברות לבד, וחומש דברים שמשה כתבו ודאי לא הראה להם. וביותר, שהרי היה זה קודם שניתנה תורה לישראל ונעשית להם מאורסה].

מיהו יש להקשות לסברא זו, מסוגית הגמרא שם שהקשו, היאך אמרו דנכרי אסור בתלמוד תורה, הא אמר רבי מאיר עכו"ם שעוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, ותירצו, "התם בז' מצוות דידהו". ולכאורה עדיפא מינה הוי ליה למימר, דמיירי שעסק בתורה שבכתב, ובהכרח משמע שגם לימוד תורה שבכתב הוא בכלל האיסור.

אכן, לאידך גיסא יש להביא ראיה לסברא זו, מדברי הגמרא בבבא בתרא (כא ע"ב): "בני מבוי שביקשו לעשות רופא אומן ומלמד תינוקות, יכולים לעכב עליהם", ובגמרא שם מבואר דמיירי בתינוקות עכו"ם, ועל כן יכולים בני המבוי לעכב. וכתב רבינו גרשום שם, "מלמדי תינוקות – אם רצו ללמוד ספר רפואה או מקרא יכולים לעכב". הנה נתבאר, שאף שהמדובר הוא בתינוקות עכו"ם, מותר ללמוד עמהם מקרא, ורק משום נזק דיירי המבוי נקבע שהם רשאים לעכב.

[כדבריו מוכח גם בחשבון הסוגיא שם, שהרי ממה נפשך, אם מדובר שהיו לומדים עמהם עניני חול, מפני מה הוצרכו להעמיד מימרא זו בתינוקות עכו"ם, הרי גם בתינוקות ישראל יכול למחות כאשר אינם לומדים שם תורה, שכן רק משום מצות ת"ת הפקיעו זכותם למחות מתקנת רבי יהושע בן גמלא. וראה בזה בס' באר שבע בקונטרס באר מים חיים הנדפס בסוף הספר אות יד, הג' מהרי"ץ חיות סוטה לה ע"ב, ושו"ת משיב דבר שם].

כדבריו אלו של בן המהר"י אסאד דקדק המהרי"ץ חיות בסוטה (לה ע"ב) מדברי הגמרא שם, "תנו רבנן, כיצד כתבו ישראל את התורה, רבי יהודה אמר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר (דברים כז) 'וכתבת על האבנים את דברי התורה הזאת', ואח"כ סדו אותם בסיד. אמר לו רבי שמעון, לדבריך היאך למדו אומות של אותו הזמן תורה. אמר לו בינה יתירה נתן בהם הקב"ה ושיגרו נוטירין שלהם וקיפו את הסיד והשיאוה, ועל דבר זה נחתם גזר דינם לבאר שחת, שהיה להם ללמוד ולא למדו". ע"כ.

ופי' רש"י שם, שעיקר קושית הגמרא בזה, היא דאף שלא נצטוו ישראל לתרגמה לשבעים לשון בכדי ללמדה לכל העולם, מכל מקום נתחייבו ליתן אפשרות לכל נכרי ללומדה אם ירצה, כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות העולם לומר לא היה להם היכן ללומדה.

והקשה המהרי"ץ חיות, היאך למדו אומות העולם שבאותו הדור תורה, הרי הלכה היא שאין מוסרין דברי תורה לעכו"ם, וכתב, דמכאן מוכח כדברי הפוסקים שחילקו בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה.

ובטעם הדבר כתב המהרי"ץ חיות, ע"פ דברי הירושלמי במסכת פאה (פ"ב ה"ד), דיסוד האיסור ללמד תורה לנכרי הוא מחשש שמא יאמר ישראל אני, וזהו דוקא בתורה שבעל פה שלא ניתנה להכתב וכאשר הוא יודע אותה נראה כישראל, אבל בתורה שבכתב שמסורה לכל העולם, אין לחוש.

[אמנם, לדעת הטורי אבן שאיסור מסירת דברי תורה לנכרי אינו אלא מדרבנן, אין מקום לקושיא זו, שהרי כשתרגמו ישראל את התורה לשבעים לשון בשעת כניסתם לארץ היה זה קודם שאסרו זאת חכמים. הן אמת, דלסברא זו יקשה היאך תיקנו חכמים לאסור דבר שנתפרש בתורה להדיא להיתר].

באור נוסף מצינו בתשובת מהר"י אסאד שם ביסוד החילוק בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ע"פ מש"כ הט"ז (או"ח סי' מז ס"ק א) בבאורו לנוסח שתיקנו חכמים בברכת התורה – "אקב"ו לעסוק בדברי תורה", דה"עסק" בתורה הבא על ידי משא ומתן ופלפול החברים ביגיעה הוא תורה שבע"פ, וכוונת הברכה, שמכלל מצות תלמוד תורה נצטוינו לעמול ולהתייגע בתורה, ולא כאותם המשתעשעים ומתענגים בלא עמל. דע"פ זה י"ל, כי מה שאמרו בסנהדרין שם "עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה", היינו דוקא בתורה שבעל פה, אבל בתורה שבכתב מותר לעסוק.

הן אמת, דאפשר שבזה גופא חלוק גדר האיסור המוטל על הנכרי עצמו מהאיסור המוטל על הישראל שלא ללמדו, דהיתר זה של לימוד בלא "עסק" אמור רק לגבי אותה אזהרה המוטלת על הנכרי עצמו, אבל הישראל אינו מותר ללמדו אפי' תורה שבכתב. והיסוד לחילוק זה, הוא מדקדוק לשון הגמרא במקורה של הלכה זו. דבלישנא דסוגיא בחגיגה שם שדנה באיסור המוטל על הישראל שהוא מוזהר שלא ללמד תורה לנכרי, לא נאמר לשון "עסק", אלא נקטינן בסתמא "אין מוסרים דברי תורה לעכו"ם", ואין בזה חילוק בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ, ורק לענין האיסור המוטל על הגוי עצמו אמרו "עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה", דמשמע שהוא דוקא בלימוד שיש בו "עסק".

ואם כנים אנו בזה, אתיא שפיר ראית המהרש"א מהמעשה דהלל להתיר ללמד תורה לגר הבא להתגייר, שהרי במעשה ההוא לא למד הנכרי בעצמו, אלא הלל לימדו, וא"כ אין כל חילוק בזה בין תורה שבכתב לתורה שבע"פ. וע"ע מוכח שבגוי הבא להכנס לקהל ה' לא נאמר איסור זה. וע"ע ס' אהבת יהונתן (לר"י אייבשיץ, הפטרת פ' בשלח), ובס' דברי חיים (חנוכה).

[11] בס' באר שבע (קונטרס באר מים חיים סו"ס יד), אחר שדן דאפשר שכלל אין הלכה כרבי אמי וכאמור לעיל, כתב עוד, דאף לרבי אמי הלשון "אין מוסרין דברי תורה לגוי", משמעו שעיקר האיסור נאמר כאשר מלמדם באופן שנעשים הדברים "מסורים" להם, כלומר, שמלמד אותם את דיני התורה בנימוקיהם וטעמיהם ושאר פרטיהם, ומקרב הדברים להבנתם עד שיודעים את דברי התורה לעומקם. אבל כאשר מלמדם ראשי פרקים בלבד בלא פרטי הדינים ונימוקיהם, לא חשיב ש"מסר" להם את דברי התורה, ומותר. אמנם בסיום דבריו שם כתב, שהשומר נפשו ירחק מזה ולא ילמד עם העכו"ם אף לא פסוק אחד.

כדבריו כתב בתפארת ישראל (זבחים פי"ד משנה ד) אהא דאיתא בגמרא שם (קטז ע"ב), "אמר רב אסי, אסור לסייען ולעשות שליחותן. אמר רבה ולאורינהו שרי". וכן פסק הרמב"ם (הלכות מעשה הקרבנות פי"ט הל' טז): "ומותר להורות להם וללמדם היאך יקריבו לשם הא-ל ברוך הוא". והקשה התפארת ישראל, היאך מותר ללמדם את מעשה הקרבנות הרי אסור ללמד נכרי תורה. ותירץ כסברא הנ"ל, שלהורות הוראה למעשה בלא נתינת טעם ונימוק אינו בכלל האיסור. כדבריו אלו כתב גם המהרש"א בחגיגה שם.

בעיקר הלכה זו, ראה בס' אהבת יונתן (לר"י אייבשיץ, הפטרת פרשת בשלח), שו"ת מחנה חיים (או"ח סי' ז), ועיי"ש שהאריך הרבה בזה, שכל עיקר איסור זה אינו אלא בלימוד נימוקי הדינים וטעמיהם, אבל בלימוד פסקי הלכות סתם אין איסור [ובזה דחה ראיות האחרונים לכמה חילוקים בדינים אלו, כמו דברי הטורי אבן שהתיר ללמדם בשכר או ברשות, וכן נדונם של רעק"א והמהרש"א בגר הבא להתגייר, דלעולם אין כל היתר ללמדו נימוקי הדינים, ודי לו בלימוד פטיהם לקיום דין הודעת מצוות וכו'], ס' מאור ושמש (פרשת חוקת, בכך חילק שם בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, אבל עיקר טעמו אינו מחמת שתורה שבכתב כבר נתפרסמה בין העמים וכדלעיל, אלא שעיקר האיסור הוא בלימוד נימוקי הדינים וטעמיהם), ומרומי שדה לנצי"ב (חגיגה שם).

[12] שו"ת מהר"י אסאד הנ"ל עפ"ד הטורי אבן בחגיגה שם. דהנה, בסוגית הגמרא בסנהדרין (נט ע"א) נחלקו אמוראי בטעם איסור תלמוד תורה לנכרי, ז"ל: "אמר רבי יוחנן, עכו"ם שעוסק בתורה חייב מיתה, שנאמר (דברים לג ד) תורה ציוה לנו משה מורשה – לנו מורשה ולא להם. (והקשו): וליחשבה גבי שבע מצוות בני נח. (ותירצו): מאן דאמר מורשה – מיגזל קגזיל לה, מאן דאמר מאורסה – דינו כנערה המאורסה דבסקילה". ע"כ. ונמצא, דלמאן דאמר קמא דינו כגזל, כיון שהתורה ניתנה לישראל ונכרי העוסק בה נחשב כגוזלה מהם, ולמאן דאמר בתרא דינו כבא על ארוסת חברו [בין כך ובין כך נכלל איסור זה בז' מצוות בני נח – או באיסור גזל או באיסור גילוי עריות].

וכתב הטורי אבן, דהנפקא מינה במחלוקת זו, אם מותר לנכרי ללמד תורה לנכרי בשכר, שכן להצד שטעם האיסור הוא משום גזל, כאשר הוא נותן לו שכרו מותר, אבל להצד שהטעם הוא משום דדמיא לנערה המאורסה, אסור אף בכהאי גוונא [וראה מש"כ בזה בשו"ת משנה הלכות הקדמה לח"ג].

וכתב המהר"י אסאד, שסברא זו היא סניף נוסף להקל בענין הדפסת הש"ס בלשון לע"ז, כיון שנכרי שירצה בו ירכשנו בכסף מלא. ודבר זה מצוי טובא בזמנינו בנכרי הבא להתגייר ובא למכון העוסק בגיור ומשלם שכר לימוד על שהותו שם, או במורה יהודי המלמד בבית ספר נכרי וכדו'.

אמנם עיקר סברא זו צ"ע טובא וכבר עמד בזה בטורי אבן שם, היאך התירו ללמד נכרי בשכר, הרי תורתנו אינה ירושה לאדם פרטי זה או אחר, ואם פלוני מחל מה יועיל הדבר כלפי גזילת שאר ישראל. ולומר דהסכמת האומה היא שיהיו כולם מוחלים זה לזה גם אינו נראה כ"כ, שהרי גם קטנים מצויים בינינו, והלכה פסוקה היא דקטנים לאו בני מחילה נינהו כמבואר בב"מ (כב ע"ב). ואף דקטן שהגיע לעונת הפעוטות מחילתו מחילה כמבואר בתוס' בכתובות (פו ע"א) ובש"ך (סי' סו ס"ק פ), הא מצויים בינינו פעוטות שלא הגיעו לכלל זה, וראה בזה עוד בקצוה"ח (סי' פח ס"ק כ), ובמחנה אפרים בהל' אונאה (סי' יג).

ופירש, דכיון שבעצם לימוד התורה לגוי לא נגרם כל נזק לבני ישראל, מותר לשותף להרויח מהנכס המשותף ככל שאין הדבר גורם נזק לשאר השותפים. עוד י"ל, דכיון שאם נתיר ללמד תורה בשכר יבוא הדבר לידי רווח, דכשם שעתה נשכר ע"י כך פלוני זה למחר יזדמן מזה רווח לפלוני אחר, נמצא בסופו של דבר גם לגבי אותו קטן קרוב הדבר לבוא לידי רווח וזכות היא לו, ובזה א"צ למחילתו בפועל.

[אגב אורחין יש לציין בעיקר דברי הגמרא שם, דיעויין בהג' היעב"ץ לסנהדרין (נט ע"א) שהקשה, היאך שייך איסור גזל בלימוד תורה לגוי, הרי מהות הגזלה היא כעין "ויגזול את החנית", שמחסר מחבירו דבר שמן הדין הוא שלו, וכאן אינו מחסר כלום משל ישראל. ותירץ, דע"י שיושב ודורש בה ומפרש סתומותיה קודם וזוכה בדבר שהיה ראוי לישראל לאומרו, ע"כ. עיי"ש].

[13] שהרי כמה צירופים יש לומר בזה להקל – א. יש שהקלו בזה אפי' בגוי כמו שנתבאר.  ב. לדעת המהרש"א וסיעתו איסור זה כלל לא נאמר בגר הבא להתגייר.  ג. לדעת רבים מן האחרונים איסור זה אינו אלא מדרבנן. ובפרט, שאם נחמיר עליו בזה יבוא הדבר לידי מכשול, דמי הוא שיוכל להזהר בשבת הראשונה אחר הגירות לקיימה בכל פרטיה ודקדוקיה אם לא למדם קודם לכן זמן מרובה. וראה מש"כ בזה בשו"ת מחנה חיים (או"ח סי' ז), ושו"ת מנחת אלעזר (ח"ד סי' עז).

עוד יש לחלק בזה, בין לימוד הנעשה לצורך ידיעת התורה ללימוד הנעשה לתכלית מסוימת, שכשם שמצינו שהתירו ללמד לנכרי את דברי הנביאים שנתנבאו על נחמת ישראל, מחמת התכלית שיש בלימוד זה שידע גדולת ישראל וקץ הגלות, כך מותר ללמדו תורה בכדי לאיים עליו שידע חומר ענינה קודם שיתגייר. שכל לימוד הנעשה לתכלית מסוימת שלא לצורך עצם ההשתלמות בלימוד ובחכמה, אינו בכלל האיסור.

[14] בפרשת ואתחנן (דברים ד ו) נאמר: "ושמרתם ועשיתם, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, אשר ישמעון את כל החוקים האלה, ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".

ובשבת (עה ע"א) דרשו חז"ל: "איזוהי חכמה ובינה שהיא לעיני העמים, הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות".

בס' ישמח משה הקשה, דהנה בריש פרשת חוקת כתב רש"י: "חוקים אלו מצוות שלא נתפרש טעמם, כפרה אדומה שעטנז וכלאים, שבהן מונים אומות העולם את ישראל לאמור, מצוות אלו מה טעם יש בהם". וא"כ היאך יתכן שעל חוקים אלו נאמר כאן בפ' ואתחנן: "אשר ישמעון את כל החוקים האלה". והיינו, שחוקי התורה יתיישבו על ליבם של אומות העולם.

ובישובם של דברים כתב שם: משל למה הדבר דומה, לבן מלך שהיה עוסק בצרכי המלכות בארץ רחוקה, ויהי היום והנה נתרגשו עליו כמה צרות ורדיפות משונאי המלך והעמים שמסביב, נטל אביו את הקסת והדיו בכדי לשלוח לו איגרת ובה ישכילו בהנחיות ועצות שונות מדרכי המלכות ותחבולותיה, אלא שחשש המלך לכתוב דבריו אלו גלויים לעין כל זר, ולפיכך כתבה בהצפן – בלשון רמז המוסכמת לו עם בנו משכבר ימים. מיד עם סיום כתיבת האגרת נתעורר המלך בליבו, שמא לכשיראו זרים איגרת זו ויראה להם הכתוב בה כדברי שטות והבל ילעיגו לה ויבוזו לכבוד המלכות, ע"כ הוסיף בשולי האיגרת כמה דברי חכמה שיפליאו כל רואיהם, או אז, יבינו הכל שאיגרת זו כולה מלאה דברי חכמה אלא שמוצפנים הם מהם. כמו כן בענין דידן, כדי שלא ילעיגו אומות העולם על ישראל מחמת חוקי התורה שלא נתפרש טעמם, עמד הקב"ה וצירף לה חישובי תקופות ומזלות, גימטריות ושאר דברי חכמה, שעי"ז יבינו הכל את עומק חכמת התורה, וישכילו להבין שגם מה שלא נתפרש טעמו אין זה אלא משום רום ערכו, ואין אלו דברי הבאי בעלמא ח"ו.

עפ"ז כתב, שכל עניני התורה שאינם מעיקר מצוותיה והלכותיה, אלא דברי חכמה הן, מותר ללמדם לנכרים כדי שילמדו מכך את עוצם קדושת התורה ורום מעלתה. [ועיי"ש מספרי הקדמונים, שאברהם בירידתו למצרים לימדם את חכמת הגימטריא ושאר פרפראות החכמה].

[15] כן מתבאר מסוגית הגמרא בחגיגה שם: "מיתיבי, היה רבי מאיר אומר, מנין שאפי' עכו"ם ועוסק בתורה שהוא ככהן גדול, שנאמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, כהנים לווים וישראלים לא נאמר אלא האדם – הא למדת, שאפי' עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול, התם בשבע מצוות דידהו". וכ"כ הראשונים שם [ובס' אבי עזרי (ת"ת פ"א ה"א) הוסיף עוד, דישראל העוסק בתורה חשוב יותר מכהן גדול, כיון שמלבד עצם קיום מצותו הפרטית – לולב שופר וכו', יש לו גם מצות תלמוד תורה בידיעת פרטיה ודיניה, משא"כ בגוי שמצות לימודו היא חלק מאותה מצוה פרטית המוטלת עליו, שאם לא ילמדנה לא ידע כיצד לקיימה, ולכן אינו אלא ככהן גדול ולא יותר].

מקור לדברים מצינו בדברי הרמ"ע מפאנו (ס' עשרה מאמרות, מאמר חיקור הדין ח"ג פכ"א), שמנה ל' מצוות השייכות בבני נח, ובמצוה כ"ב שם כתב: "וכן לעסוק בתורה שניתנה להם, שבן נח העוסק בה הרי הוא ככהן גדול". וע"ע מש"כ בזה בשו"ת יד אליהו (הר"א מלובלין, סי' מח), שו"ת יהודה יעלה (או"ח סי' ד) ושו"ת מחנה חיים (או"ח סי' ז).

וראה עוד בס' בן יהוידע (חגיגה יג ע"א), דמה שדימוהו לכהן גדול, אינו לומר שחשיבותו רבה מישראל שאינו עוסק בתורה, אלא שכשם שהכהן הגדול מורם מן העם וחשוב משאר אחיו בני ישראל, כך גוי העוסק בתורה מורם משאר בני אומתו.

יש להסתפק, האם מותר ללמד נכרי דיני נזיקין וכדו', כאשר הוא לומד כן מחמת רצונו לשפוט בני עמו ע"פ דרך התורה, דזהו אחת מז' מצוות בני נח. ויעויין בדברי רש"י בב"מ (קיט ע"א) דשבור מלכא מלך פרס היה בקי בדינים. שהרי מאידך י"ל, דכיון שאינו מחוייב לשפוט על פי דרכי התורה בדוקא, אין כל צורך ללמדו, ויש להורות לו על פי שכלו ודעתו ועל פי חוקיהם, וצ"ע.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל