לתרומות לחץ כאן

שניים שהתערבו

שאלה:

מסתמא לא נהגנו נכון לפי ההלכה לגבי ההתערבות,
אך יש לי שאלה:
אבא שלי ביקש שארכוש עבורו בגדים,ובשל כך גם קצת התעכבתי למנחה. קניתי גם בגד עבורי כבר.
אבא שלי ביקש ממני ללכת למנחה מיד כשסיימתי עבורו את העניין, אני קצת התעכבתי, היות ואני יודע שלא מתחילים אף פעם בזמן, קבעו מנחה לארבע ורבע, בפועל כבר למעלה מחודש לא מתחילים לפני ארבע וחצי.
אבא שלי אמר לי- אתה מוכן שאם אין מניין אני משלם על הבגד שלך, ואם יש מניין אתה משלם על שלי?
עניתי שכן. (לא לחצנו יד)
בסוף היה מניין (היה אזכרה באותו יום…לא פייר :) )

האם אני מחוייב לשלם על הבגדים שלו, או שאם הוא אומר שזה מחול, אין פה בעיה של נדר/גזל/שקר וכו'

תשובה:

שלום וברכה,

אם ההתערבות הייתה בדיבור גרידא לא חל חיוב ממוני, כדי להתחייב צריך לעשות קניין. אם הייתם עושים קניין היה לדון אם יש בדבר משום אסמכתא או לא. ראה בשו"ע סימן רז סעיף יג י"א שאם מתערבים על דבר שאינו בידם, כמו משחק בקוביא או מפריחי יונים [שתולים את ההתערבות במי שיונתו תגיע ראשונה] אינו אסמכתא. וי"א שגם בדבר זה צריך שיוציאו את המעות מכיסם ויניחו אותו על מקום ששייך לשניהם, אבל אם לא הוציאו את הכסף לפני ההתערבות הרי זה אסמכתא. וי"א שגם בדבר זה יש אסמכתא, ורק במשחק בקוביא שרוצה להרוויח מוכן להקנות ואז לא יהיה אסמכתא, אבל סתם התערבות אינה אסמכתא.

בהצלחה.

מקורות:

שולחן ערוך חושן משפט הלכות מקח וממכר סימן רז סעיף יג

וכן תנאים שמתנים בני אדם ביניהם, אף על פי שהם בעדים ובשטר: אם יהיה כך או אם תעשה כך אתן לך מנה או אקנה לך בית זה ואם לא יהיה או לא תעשה לא אקנה ולא אתן לך, אף על פי שעשה או שהיה הדבר, לא קנה, שכל האומר: אם יהיה אם לא יהיה, לא גמר והקנה, שהרי דעתו עדיין סומכת שמא יהיה או שמא לא יהיה. הגה: ויש אומרים דג' חלוקין בדיני אסמכתא, דכל מה שאין בידו ותלוי ביד אחרים, כגון שא"ל: קנה לי יין ממקום פלוני ואם לא תקנה תחייב לי בכך וכך, דזה אינו תלוי בו דדילמא לא ירצו למכור לו, הוי אסמכתא בכל ענין ולא קני; ומה שיש בידו לעשות אם לא גזים, כגון שאמר: אם אוביר ולא אעבוד אשלם במיטב, לא הוי אסמכתא, וקניא; אבל אי גזים ואמר: אם לא אעבוד אשלם אלפא זוזי, הוה אסמכתא ולא קניא. לפיכך כשמוכר מקנה ללוקח על תנאי: אם תעשה לי כך תקנה, הוי אסמכתא, כיון שקיום התנאי אינו תלוי ביד המוכר רק ביד הלוקח.  אבל אם אין בידו לגמרי, ולא ביד אחרים, כגון המשחק בקוביא וכיוצא בו, שאינו יודע אם ינצח או לא ואפילו הכי התנה, ודאי גמר ומקני מספק. בד"א, כששוחקין במעות מוכנים. אבל אם  שוחקים באמנה, אין מוציאין ממנו מה שהפסיד (טור בשם ר"י). ויש אומרים אפילו נתן לו משכון על המעות לא מהני, דמעות אין כאן משכון אין כאן, כמו שנתבאר לעיל סימן ק"ץ סעיף ט'; אבל כשמעות מוכנין על הדף, מותר לשחוק ואין בו אסמכתא (מרדכי פרק זה בורר), ודלא כיש חולקין ואוסרין לשחוק בכל ענין (הגהות מרדכי הנ"ל). וי"א דאינו מותר רק כשהדף שהמעות מונחים עליו קנוי לשניהם (תוס' פ' הנ"ל ב"י בשם ר"י), וע"ל סי' ש"ע, ולא מקרי אסמכתא אלא כשעיקר הדבר תולה בתנאי, אבל מי שמחייב עצמו לחבירו ואומר: אם יהיה בחיים יתן לו ואם לאו יתן ליורשיו, זה לא מקרי אסמכתא, דהא על כל פנים חייב ליתן לו, וכן כל כיוצא בזה (ב"י בשם תשובת רשב"א). י"א הא דמשחק בקוביא לא הוי אסמכתא, הוא מטעם דמאחר ששניהם מתנין זה כנגד זה וכל אחד יוכל להפסיד, אגב דבעי למקני גמר ומקני. ולכן כל שנים שהמרו זה עם זה, קנו, אם קנו מידן; ודוקא שאין בידן גם כן, אבל מה שבידן, לא, כמו שנתבאר גבי ערבון בסמוך סעיף י"א (טור ומרדכי פרק איזהו נשך בשם ר"ת);  ואפילו בזה יש חולקין, ולכן הוצרכו לתת טעמים אחרים גבי משחק בקוביא וקנסות שדוכין, לקמן סעיף ט"ז. 

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל