שאלה:
שלום,
בזמן החיבור, והתשמיש אמרה נטמאתי, או שראו דם, והם בזמן תשמיש, בסימן קפה ד, כתוב שנועץ צפרני רגליו בארץ ושוהה בלא דישה, עד שימות האבר ופורש באבר מת.
מה הדין אם אדם כך נהג, ואע"פ שעצרו, מ"מ מתוך ריגוש יצא זרעו אע"פ שלא דש, אבל במחשבתו לא מנע עצמו ויצא זרעו.
האם במקרה כזה גם כן נחייב אותו כמזיד או כשוגג… ?
ומה הדין אם זה לא מתוך ריגוש אלא הביא עצמו לגמור, אע"פ שלא זזו ממקומם?
תשובה:
שלום וברכה
הנושא שם אינו האם יצא זרע או לא, אלא למנוע עצמו מהנאה, דישה זו פעולה המביאה הנאה, כאשר הוא לא עושה שום פעולה, זה מה שנדרש ממנו והכל בסדר.
הרב לא הבין את כוונתי, יכול הבעל להביא עצמו לידי יציאת הזרע דהיינו סיפוקו, ובכך ממילא האבר מת.
כיוון שאדם במצב זה סביר להניח שלא תנוח מחשבתו עד אשר יסיים סיפוקו. האם בזמן שאין פעולה מצד הזוג אלא במחשבה יכול להביא עצמו לידי סיפוקו, האם הוא נאסר גם על המחשבה, או שכל שלא עושה תנועות הנאה נשאר בפנים עד שיוצא זרעו ובכך האבר מת ויוצא.
המחשבה אינה אסורה אבל ההנאה הגופנית כן, לכן כל תזוזה וכל הנאה מגופה אסורה עד כמה שניתן להמנע.
השאר תגובה