שאלה:
שלום וברכה,
ברצוני לשאול שאלה הלכתית-מוסרית-הדרכתית: בתחומים רבים בחיים ישנה דילמה ערכית אשר להלכה אין בה הכרעה ברורה. השאלה היא עד כמה מותר וראוי לאדם להרשות לעצמו קצת 'להתלכלך' כי כך כולם עושים, ומתי עליו להיות מוכן לשלם מחיר ולהיות "פרייאר" בזה שכולם ינהגו כך והוא לא.
אמנה שתי דוגמאות:
א. אשה שהולכת לבית החולים ללדת, והיא קרובת משפחה של אחת מן המיילדות במחלקה. האם מותר לה לציין זאת בפני שאר הצוות הרפואי כדי לזכות ליחס חם יותר, ולפעמים גם לקבל חדר נעים יותר?
במקרה זה, ישנה נטיית לב לומר: לכל אחד קשרים במקום אחר, כולם מפעילים את הקשרים שלהם, לפעמים זה לטובתי ולפעמים לא, וכיוון שכך "העסק עובד" אזי אין סיבה שאני אמנע מכך. מצד שני, מדוע להעדיף את טובת עצמי על פני טובתם של אחרים? האם זה הוגן שאני בכל הלידות אהיה בחדר מרווח, ואשה אחרת בכל הלידות תהיה בחדר צפוץ?
האם נכון להכיל על שאלה זו את הכלל: "עניי עירך קודמים", וכן "מאי חזית דמא דידך סומק טפי"?
ב. בתור לטיפול במוסך כולם נדחפים ועוקפים. מי שמתנהג בנימוס ומחכה בסבלנות לתורו עלול לעמוד שם הרבה מאוד זמן. האם אדם רשאי 'להידחף' גם הוא, למרות שאולי יש אחד או שניים שכן מחכים יפה?
האם נכון לומר כאן "אלי תהי צדיק הרבה", או שמא על האדם הישר להיות צדיק אף בסדום?
אשמח להתייחסות הן לשאלה הכללית, הן למקרים והן לסברות. באם הדבר אינו מטריח אשמח למקורות לעיון בסוגיה.
תודה רבה
תשובה:
שלום וברכה
למעשה קטונתי מלענות על שאלתך, אינני יודע למצוא על כך מקורות ברורים והתחושה שלי שבחלקיה הרחבים ביותר היא יותר דבר המסור ללב, ולא הלכה, ובזה ככל שהלב רגיש יותר והאדם שלם יותר כך נדרש ממנו יותר.
במקרה השני שהזכרת זה לא כל כך קשור לשאלה, הנושא של עקיפת תור הוא נושא מובהק של חושן משפט, ובובדאי אין לעקוף תור. אתה רשאי לשמור על זכויותיך ולעורר על כך שאחרים הגיעו אחריך וכדומה, אבל לא לעקוף את אלו שהגיעו לפניך.
שבת שלום ומבורך.
