גיור אדם שאביו יהודי

זו לא סתירה פנימית, הודגש ויודגש שוב, שהנושא הזה אינו מהותי כפי שיש היום שמנסים להטעות אותנו לחשוב. משום שכן לדחות ולא לדחות זו רק שאלה עד כמה להכביד על המתגייר את ההליך לפני קבלתו לבית הדין, אבל שלבי הגיור ותנאיו זהים, כלומר גיור ללא קבלת מצוות מלאה אינו כלום, וזה לא משנה אם האב יהודי או גוי. ולכן מי שמנסה היום להקל כביכול על גרים מזרע ישראל, שמספיק להם קבלה חלקית ולא צריך בכלל לברר אחריהם כל כך, הוא טועה ומטעה ומכניס גויים בכרם ישראל.

בקונטרס חקור דבר (לרבי משה שמואל גלאזנער אב"ד קלויזנבורג, עמ' יא), דכיון שעיוות דרכיו ונשא בת אל נכר והסיר בניו מאחרי ה', תקנתו היא שיגייר אותם וישיב זרעו תחת כנפי השכינה. וכן כתב בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר (ח"א יו"ד, רכט-ל) בשם הרצ"ה קלישר שמצוה עליו להשתדל בגיורו. והוא ע"פ מה שכתבו התוס' בקידושין (סח ע"ב ד"ה בנך הבא מישראלית), ד"כי יסיר את בנך" דקאמר קרא (דברים ז ד), היינו שמסיר את זרעו מאחרי ה', ומוליד בנים מנכרית, שאינם מתייחסים אחריו ואינם בכלל ישראל [ושלא כאותם ראשונים שפירשו פסוק זה על ישראלית שנשאת לנכרי, שבניה ישראלית ובעלה הנכרי יסירם מדרכי ה', והארכנו בדברים לעיל].
וכן כתב הרמב"ם (יבום וחליצה פ"א הל' ד): "אבל בנו מן השפחה ומן הנכרית אינו פוטר [מן היבום], שזרע הבא מן השפחה עבדים והבא מן הגויה גוים וכאילו אינם, הרי הוא אומר בשפחה (שמות כא ד) האשה וילדיה תהיה לאדוניה – מלמד שולדה כמוה, ובגויה הוא אומר (דברים ז ד) כי יסיר את בנך מאחרי – מסיר אותו מלחשב בקהל". ע"כ. וכן כתב הרמב"ם בהל' איסורי ביאה (פי"ב הל' ז): "והבן מן הגויה אינו בנו, שנאמר, כי יסיר את בנך מאחרי – מסיר אותו מלהיות אחרי ה'", ע"כ [הובאו דבריו בשו"ע אבהע"ז סי' טז סעי' ב בדברי הרמ"א, ובסי' ח סעי' ה בדברי השו"ע].
אולם בשם הגאון אב"ד דגרסוורדין הובא בחקור דבר שם שחלק בזה, וכתב, דכיון שבשעת הביאה קעבר איסורא ורחמנא אפקריה לזרעיה – איסורא דעבד עבד, ועתה דינם ככל הנכרים דעלמא שאין כל מצוה בגיורם, ואין תיקון בכך שמגיירם עתה אחר שנולדו.
וביישוב השגתו זו כתב שם בחקור דבר, על פי דברי הגמרא בתמורה (ה ע"א), אהא דמקשינן לרבא דסבר "כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני", מהא דאנס שגירש את אשתו, דקיי"ל שמחזיר ואינו לוקה, דלסברתו הנ"ל הדברים צ"ב, מה יהני מה שמחזירה עתה, הא סוף סוף בשעה שגירשה קעבר באיסור תורה, ואיסור זה לא יתוקן במה שמחזירה.
וע"כ צ"ל, דאף שמעשה העבירה כבר נעשה אזלינן בתר טעמא דקרא, וכיון שתכלית האיסור לשלחה הוא כדי שתהא נשואה לו כל ימיו, כשמחזירה ונושא אותה לאשה מתקן לאו זה. ואף כאן הוא כך, דכיון שתכלית איסור החתנות הוא שלא יהיו בניו לעם נכר, אם יגיירם ויביאם בקהל ישראל תיקן לאו זה.
אכן, בשו"ת בית שערים (יו"ד סי' שסב) דחה ראיה זו של בעל החקור דבר, ולפי שיש לחלק בין אנס שגירש, שכל עיקר קפידת התורה בזה אינה על עצם "מעשה הגרושין", אלא שלא יפקיע את שעבודו לאשה זו שתהיה אשתו כל ימיו [והראיה, שאם לא רצתה האשה להנשא לו אינה מחוייבת בכך], לבין ישראל הבא על הנכרית, שעיקר האיסור הוא בעצם מעשה הביאה, ואף שהוסיף חטא על פשע והוליד ממנה בן, לא יהיה תיקון בכך שמכניסו לקהל ישראל.
ראיה לדבריו שאין מצוה להכניס תחת כנפי השכינה בנים שנולדו לו מן הנכרית, הביא הגאון הנ"ל מדברי הרמב"ם בהל' מלכים (פ"ח הל' ח) לענין יפת תואר, שכתב וז"ל: "נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר, ואינו בנו לדבר מן הדברים מפני שהוא מן הגויה, אלא שבית דין מטבילין אותו על דעתם". ובכסף משנה (שם) כתב, דהלכה זו למדה הרמב"ם מסוגית הגמרא בכתובות (יא ע"א) דגר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין, וכתב רש"י: "אם אין לו אב ואמו מביאתו להתגייר". ואף כאן הוא כך, שהואיל וקטן זה אינו נחשב בנו של הישראל, יש כח ביד בית דין לקבלו לעדת ישראל במילה וטבילה. ואם יש חובה לאב לגייר את בנו זה, מפני מה הוטל הדבר על בית דין ולא הזכיר הרמב"ם שעל אביו להשתדל בדבר. וע"כ שאין כל חיוב לאב לגיירו.
אולם בבית שערים שם דחה ראייתו, ופי' שדברי הרמב"ם אלו אמורים ביפת תואר שנתגיירה בעודה מעוברת, ואותו קטן כלל אינו בנו של הישראל, אלא דקמ"ל הרמב"ם שמוטל על בית דין לכוון בעת טבילתה שתחול הגרות גם על עוברה, ואינו ענין לנ"ד, שממנו נתעברה וחובה מוטלת עליו לתקן עוונו.

באופן כללי הגישה הרווחת היום בבתי הדין הכשרים, שכל מה שאינו מעכב בגיור אנחנו מקילים בו יותר מחמת דוחק השעה הנורא וחשש ההתבוללות, העיקר הוא שלא להקל בכהוא זה בעין קבלת המצוות ושאר חלקי הגיור.

אכן מדובר בתופעה חמורה מאוד, בימים אלו אני שותף בעריכה מחודשת של הספר משנת הגר לרבי משה קליין שליט"א ושם הנושא ידןן בארוכה רבה עם כל הראיות הנדרשות מדברי הפוסקים.