בס"ד

האם מעשר כספים הוא חיוב או הנהגה טובה? מה הדין של חומש? כמה להלכה אדם חייב לתת לצדקה? מהיכן נלמדים הלכות אלו? האם מותר לנסות את בורא עולם? מדוע? האם לגבי צדקה הדבר מותר? האם מותר לתת צדקה על מנת שבני החולה יתרפא? ומה קורה אם הבן לא התרפא, האם עדיין חייבים בצדקה? האם מותר לנסות אתה שם לתת צדקה על מנת שאתעשר? האם יש הבדל בין צדקה ומעשר? מי עדיף מי שנתן מעשר, או מי שנתן סכום גבוה יותר בלי חשבון? האם צדקה נחשבת הלואה כלפי בורא עולם? ואם כן מדוע מקבלים גם ריבית? האם הנדר של יעקב אבינו עשר אעשרנו לך מחייב אותנו? מאיזה איסור ניצל מי שנתן חומש? ומדוע הגר"א כה הזהיר את בני ביתו על כך? האם מותר לתת יותר מחומש? ולמי בכל זאת הדבר מותר? מהו הסוד כיצד נוכל להיות מהנותנים ולא מהמקבלים? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מעשר כספים

בפרשה (בראשית כח כ-כב) מסופר שיעקב אבינו בדרכו לחרן נדר שאם הוא ישוב בשלום מדרכו הוא ישוב ויעבוד את השם בבית אל, והוסיף 'וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ'. בגמרא (כתובות נ.) נלמד מכאן שניתן לתרום עד סכום של 20% מהכנסות – חומש – ולכן נאמר עשר אעשרנו פעמיים, כלומר שיפריש מנכסיו שתי פעמים מעשר. נציין כי את מצות המעשר משלל המלחמה מצינו כבר אצל אברהם אבינו (בראשית יד כ), וכן מעשר מהתבואה מצינו אצל יצחק (בראשית כו יב), וכאן אצל יעקב התחדש הבטחה לתת חומש מכל דבר שהוא יקבל. בעלי התוספות (פי' לתורה כאן) כתבו שמכאן נלמד שיעקב אבינו תיקן לתת מעשר מהממון. האברבנאל (בראשית כח) כתב שעיקר הנדר של יעקב היה שזרעו בעתיד יקבע את המקום ההוא לבית המקדש, ולשם יביאו את מעשרותיהם.

במאמרנו השבוע נעסוק במספר נקודות במצות מעשר כספים, ונציין כאן למאמריו המקיפים של מורנו ראש הכולל הגאון רבי יוסף פליישמן שליט"א בעלון המשפט גליון 30 וגליון 33, שבהם ניתן למצוא הדרכה מפורטת כיצד לחשב את מעשר כספים, וכיצד לקיים את המצוה בפועל.

נציין עוד כי במאמרנו זה נעזרנו רבות במאמרים הנ"ל של ראש הכולל שליט"א, כמו גם בקונטרס מאה שערים של מו"ר הגרי"ד ויזל שליט"א [לע"ע בכת"י]. ועל כך תודתי נתונה להם.

מעלת מעשר כספים

בגמרא (תענית ט.) נדרש מהפסוק (דברים יד כב): 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר', עשר בשביל שתתעשר. ודנו המפרשים האם הבטחה זו אמורה רק למי שמעשר את תבואת השדה, ומקיים את החיוב של מצות תרומות ומעשרות, או שמא הדברים אמורים אף על מעשר כספים. מכיון שהדברים נאמרו בגמרא כהמשך לדברי הגמרא שם שהגשמים אינם נעצרים אלא בגלל אנשים שמתחייבים כסף לצדקה ואינם מקיימים, ומכך ניתן להבין שהבטחה זו אמורה גם למי שנותן מעשר כספים. וכן הכריע החפץ חיים (אהבת חסד פי"ח בהערה) שהגמרא מדברת גם על מעשר כספים, ולפחות על מעשר כספים להחזקת עמלי התורה.

וכך מפורש במדרש תנחומא (ראה סי' יח) 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר', 'עשר בשביל שתתעשר, עשר כדי שלא תתחסר, רמז למפרשי ימים להפריש אחד מן עשרה לעמלי תורה'. כלומר שמכאן נדרש שע"י נתינת מעשר כספים זוכה האדם להתעשר, וכן שלא יהיו לו הפסדים בעסקיו, ומכאן נלמד רמז לכך שגם אדם העוסק במסחר מעבר לים, חייב להפריש 10% מרווחיו לעמלי תורה.

הגר"א (כתר ראש אות קכג) אמר שאדם הנותן מעשר כספים מבטח את נכסיו שהוא לא יפסיד, אולם אדם הנותן חומש גורם לעצמו עושר. ואם כל ישראל היו מקפידים על מעשר כספים לא היו עניים בעם ישראל, והיה מתקיים בהם הפסוק (דברים טו ד): 'אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן, כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה".

וראה להלן דעות הפוסקים האם מותר גם לנסות את ה', ולתת מעשר כספים ולבדוק האם אכן אני זוכה לעושר.

מעשר כספים או חומש

כעת נדון האם יש חיוב להפריש מעשר כספים או חומש או שהוא הנהגה טובה בלבד, אך אינו חיוב מעיקר הדין:

מקור חיוב מעשר כספים

בגמרא לא נאמר במפורש שיש חיוב מעשר כספים, ויש אפשרות לפרש את דברי הגמרא בכמה מקומות לגבי מעלת מעשר, שהמדובר רק על מעשר הצומח הגדל בארץ ישראל. אולם בספרי (הובא בתוס' תענית ט. ד"ה עשר, ובראשונים נוספים, אך אינו בגירסת הספרי שלפנינו) נדרש מהפסוק (דברים יד כב): 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ', 'אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין' תלמוד לומר 'אֵת כָּל'. וביארו התוספות שהתיבה כל מיותרת, והיא באה לרבות שחיוב המעשר הוא על כל רווח.

וכן מבואר במדרש תנחומא (ראה סי' יח) שמפסוק זה נלמד חובת מעשר כספים גם על אדם היוצא למסחר מעבר הים.

מקור חיוב חומש

לגבי חומש, בגמרא לא נאמר שיש חיוב חומש, אולם הגמרא לומדת להיפך שבאושא התקינו שיש הגבלה שאדם המפריש צדקה בנדיבות לא יפריש יותר מאשר חיוב חומש, שמא יצטרך לבריות, ודבר זה נלמד מיעקב אבינו שהתחייב עשר אעשרנו, כלומר אתן פעמיים מעשר מנכסי, 10%+10%=20%.

אמנם הבית יוסף (יו"ד סי' רמט סעיף א) כתב שמכיון שהגמרא לומדת זאת מיעקב אבינו שהתחייב לתת חומש, משמע שזהו מצוה מהמובחר. וכן כתב הבית יוסף שמדברי הירושלמי (פאה פ"א ה"א) ששם הובא תקנת אושא בנוסח שונה 'באושא נמנו שיהיה אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה'. והדבר נדרש מהפסוק (משלי ג ט): 'כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ וּמֵרֵאשִׁית כָּל תְּבוּאָתֶךָ', הרי שהחיוב לכבד את ה' מהונו דומה לחיוב המעשרות מהתבואה, וכפי שבתבואה מוטל על אדם לעשר ב' פעמים מעשר, מעשר ראשון ומעשר שני, כך גם מהונו מוטל עליו דין זה.

הגר"א (אגרת הגר"א) הורה לאשתו ובנותיו באגרת הפרידה כאשר הוא עלה לארץ ישראל (דבר שמסיבה כלשהו לא הסתייע ובסופו של דבר הוא שב לוילנא) כי למען השם ישמרו מאד על הפרשת חומש, שהרי אין דרך להנצל מהאיסור החמור לראות עני המבקש נדבה ולא להשתתף עימו בנדבה כלשהי, ומידת הדין שהדבר גורם, אולם אדם שהפריש כבר חומש מרווחיו, מאחר ובאושא תיקנו שאסור לו להפריש יותר, הרי הוא פטור מלתת להענות לעני, ומשכך אינו עובר על האיסורים החמורים הכרוכים בכך.

להלכה

להלכה דעת השולחן ערוך (יו"ד סי' רמט סעיף א) שאדם אמיד במיוחד חייב לתת כפי צורך העניים. אולם אם אין ידו משגת כל כך, מצוה מהמובחר לתת חומש מנכסיו, עין בינונית הוא לתת מעשר, ועין רעה הוא לתת פחות ממעשר.

מדברי השולחן ערוך עולה כי אדם שידו משגת חייב גם יותר מחומש, אולם הרמ"א כתב שבכל מקרה לא יתנו יותר מחומש שמא יצטרך לבריות, ורק בשעת מותו יכול לתת יותר. והחפץ חיים (אהבת חסד פרק כ אות א) כתב שגם בזה נחלקו האחרונים האם ראוי במותו לתת שליש מנכסיו או חצי, אך לא ראוי לתת יותר מכך.

אמנם החפץ חיים (אהבת חסד פרק כ) מונה מספר סיבות שבהם מותר לתת יותר מחומש: א. במקרה ומדובר בפיקוח נפש שבא לפניו, כלומר הוא אינו חייב לחפש האם יש מקרה כזה, אולם פקוח נפש שהגיע לפניו, עליו לתת יותר. ב. אדם שיש לו יציבות כלכלית, ויש לו פרנסה מסודרת ומובטחת, והוא גומר את החודש תמיד, ונשאר לו עודף, אין בעיה לתרום את מה שנשאר. ג. אדם העמל לפרנסתו ומחזיק תלמיד חכם בהסכם יששכר וזבולון, ובמקרה זה יש לחלוק את ההכנסה בין שניהם. ובכלל להחזקת תורה מותר יותר מחומש.

האם מותר לנסות את הקב"ה

באופן כללי יש איסור לנסות את הקב"ה, כלומר לעשות לעצמנו סימן אם נעשה מצוה מסוימת יקרה לנו כך וכך, זה סימן שיש בורא עולם, ואם לא חס ושלום לא נקבל את מרותו. ולהיפך כל מציאות העולם הוא שאנחנו נעמוד בנסיונות, כלומר שלמרות שיראה לנו לכאורה עולה לנו השאלה (ירמיהו יב א): 'מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה'? בכל זאת מוטל עלינו להאמין שאנחנו לא רואים את התמונה הנכונה והמלאה, ורק עשיית רצון השם תביא את האדם לטוב האמתי.

וזה בעצם כל הנסיונות שאדם עובר בעולם, שהמציאות וההרגשה החיצונית מראה לו כביכול שיש הסתר פנים, וכביכול השם אינו משגיח על העולם. והנסיון הוא האם האדם יסחף אחר המצב השוא, או יבין שאם העולם נברא בתכנון והקפדה כזו יש מי שמנהל אותו, והכל נסיון לראות עד כמה אמונתו חזקה.

אולם הגמרא (תענית ט.) אומרת שלמרות שבכל דבר בעולם אסור לנסות את בורא עולם, כפי שנאמר (דברים ו טז): 'לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה', במצות מעשר מותר לנסות את הבורא, וכפי שנאמר (מלאכי ג, י-יב): 'הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי. וְגָעַרְתִּי לָכֶם בָּאֹכֵל וְלֹא יַשְׁחִת לָכֶם אֶת פְּרִי הָאֲדָמָה, וְלֹא תְשַׁכֵּל לָכֶם הַגֶּפֶן בַּשָּׂדֶה, אָמַר ה' צְבָאוֹת. וְאִשְּׁרוּ אֶתְכֶם כָּל הַגּוֹיִם, כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ, אָמַר ה' צְבָאוֹת'. ומכאן נלמד שאף שבכל התורה אסור לנסות את השם, מותר לאדם לנסות את השם בכך שהוא יקפיד לעשר, ולבדוק האם הוא אכן מתעשר.

הרמ"א (יו"ד סי' רמז סעי' ד) פסק להלכה שמותר לנסות את השם בצדקה, אולם סייג שיש אומרים שזה דוקא כשהוא נותן מעשר כספים כדין. אמנם הפסקי תשובה (סק"ב) הביא שיש אחרונים שנחלקו וסברו שהפסוק מדבר דוקא על מעשר הצומח, אולם על מעשר כספים אין לנסות את השם. אך החפץ חיים (אהבת חסד פי"ח אות א, ובתוספת בהערה) הכריע להלכה שמותר לנסות את השם במעשר כספים, ובפרט כאשר נותן את מעשר הכספים לעמלי התורה, שהרי התכלית של תרומות ומעשרות הוא כדי שהכהנים והלווים יוכלו לעסוק בתורה ללא דאגות, וכפי שנאמר בפסוק (דברי הימים ב' לא ד): 'לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה", ומאידך מעשר כספים נתקן בעיקר לעמלי התורה כפי שמבוא במדרש תנחומא (ראה סי' יח הובא לעיל).

אמנם הפתחי תשובה (סי' רמז ס"ק א) כתב, שמותר לנסות את השם רק אם יתעשר, אולם אם בנו חולה, מותר לתרום לרפואתו אך אסור לנסות בזה את השם לראות האם באמת בנו התרפא.

יתירה מזו נאמר בגמרא (ב"ב י: ע"פ רש"י ד"ה כאן) כי דרכו של יהודי שהוא נותן צדקה על מנת שיחיה בנו, וכיון שאף אם חס ושלום בנו נפטר הוא אינו מתחרט על הצדקה, הרי הוא צדיק גמור. אולם נכרי הנותן צדקה על מנת שבנו יחיה, מכיון שאם בנו ימות הרי הוא מתחרט על נתינת הצדקה, עליו נאמר (משלי יד לד): 'וְחֶסֶד לְאֻמִּים חַטָּאת'.

מדוע מותר לנסות את השם במעשר כספים?

ונשאלת השאלה מדוע דוקא במעשר כספים מותר לנסות את השם, ומדוע דוקא כדי שיתעשר, בעוד שלמרות שנאמר (משלי י ב): 'וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת', מכל מקום אסור לנסות את השם האם צדקה מצילה ממוות.

מו"ר הגרי"ד ויזל שליט"א ביאר את הענין בהסבר מרתק השופך אור על הבנת המושג מעשר כספים:

לשם כך הוא הקדים את דברי החינוך (מצוה תכד) שביאר הטעם שמותר לנסות את השם אך ורק בענין זה משום שנאמר (משלי יט יז): 'מַלְוֵה ה' חוֹנֵן דָּל וּגְמֻלוֹ יְשַׁלֶּם לוֹ', ולכן אדם הנותן את המעשר למשרתי ביתו הוא הלואה, שבורא עולם מתחייב להשיב. ואכן מצינו שהעניים נקרא של הקב"ה, כפי שנאמר ברש"י (רש"י דברים טז יא): 'אם אתה משמח את שלי [הלוי הגר היתום והאלמנה], אני משמח את שלך [בנך בתך עבדך ואמתך]'. ובודאי שהכהנים הלווים או עמלי התורה שהם משרתי ביתו של השם נחשב הדבר שהוא נותן הלואה להשם.

למדנו מכאן שמצות מעשר אינו לתת מתנה לעניים ועמלי התורה, אלא כביכול להלוות להשם, והוא יחזיר, אולם הלוואה זו אינה הלוואה כפשוטו, שהרי ההחזר הוא הרבה מעבר לסכום הלוואה.

להיות מהנותנים או מהמקבלים

לבאר את הדברים הביא מו"ר הגרי"ד ויזל שליט"א את דברי המדרש (תנחומא ראה סי' י; הובא בתוס' תענית ט. ד" ה עשר) מעשה באחד שהיה מוציא מעשרותיו כראוי, בכל שנה היבול של שדהו היה 1000 מידות, והיה מקפיד לתת מעשר 100 מידות כדין. ומכל המותר היה מתפרנס הוא ובני ביתו ברווח. בשעת פטירתו הזהיר את בנו שיקפיד לתת מעשר כדין, ואכן בשנה הראשונה השדה הצמיחה 1000 והוא נתן 100 למעשר. אולם בשנה השניה הבן נכשל בצרות עין, וכאשר השדה הפיקה יבול של 1000 הוא הפריש רק 90 למעשר, אולם לשנה הבאה השדה הפיקה רק יבול של 900, משכך חשש הבן יותר שמא לא יהיה לו מספיק ונתן רק 80 מעשר, והשדה הפיקה בשנה הבאה 800, וכן הלאה עד שהשדה הפיקה רק 100.

קרוביו שראו את הדבר החליטו שצריך לגרום לבן לשנות את דרכו, ולכן התלבשו בלבוש חגיגי והתכנסו בביתו של הבן. הבן שהיה עצוב ומדוכדך על האסון הכלכלי שפקד אותו, שאל אותם האם באתם ללעוג לי על שנידו אותי מהשמים. אמרו לו הקרובים, חס ושלו לא באנו אלא לשמוח עמך. בעבר היית בעל הבית והקב"ה כהן, ועכשיו אתה הכהן והקב"ה בעל הבית.

יש כאן מסר עמוק, העולם מחולק בין הנותנים לבין המקבלים, בורא עולם ברוב חכמתו החליט להוריד את השפע לעולם ולמנות שליחים שהם יעבירו את השפע לעולם. בעל הבית – עשיר הוא אדם שנבחר להיות מהנותנים, הכהן – העניים הם המקבלים. העשיר מקבל את השפע למטרה אחת להעביר אותו ליעדו. וזה המסר שהקרובים העבירו לו אם קשה לך להיות נותן ובחרת להיות מקבל, אז הצלחת… היום הנך הכהן.

אדם שבחר להיות מהנותנים, מקבל את השפע – העושר כלומר כל מה שהוא צריך לחיות כראוי מידו של בורא עולם, בתוספת מעשר אותו מוטל עליו להעביר הלאה לכהן – עמלי התורה – עניים, לאותם שהם של בורא עולם.

נקודה זו אנחנו מוצאים גם אצל יוסף לאחר שקנה את מצרים שיהיו לעבדים וכל היבול שלהם של המלך, קבע את הכלל שהמצרי מקבל 80% מהיבול והמלך מקבל 20%, משום שיוסף ידע שאדם זקוק למחייתו   80% ממה שהוא מרוויח. כך בדיוק אצל מי שנבחר להיות מהנותנים הוא 80-90% למחייתו, והיתר נועד להעביר לזולת.

זהו הסיבה שהדבר נחשב הלוואה, כיון שאדם שבחר להיות מהנותנים, ונתן מעשר, בורא עולם מתחייב לתת לו להמשיך את שליחותו, הוא יקבל את הוצאותיו כדי שהוא יוכל להתקיים בכבוד, ובמקביל יקבל את התוספת שהוא יוכל להמשיך להיות מהנותנים.

מסיבה זו נאמר בגמרא (עירובין פו.): 'רבי מכבד עשירים, רבי עקיבא מכבד עשירים. כדדרש רבא בר מרי ישב עולם לפני אלהים חסד ואמת מן ינצרהו, אימתי ישב עולם לפני אלהים, בזמן שחסד ואמת מן ינצרהו'. כיון שהם השלוחים שנבחרו ע"י הבורא לעשות חסד ואמת, וכשמקיימים את שליחותם כראוי, אכן ראוי לכבדם.

מה הפירוש לנסות את השם?

לאור הדברים הללו נבין מותר לנסות את השם בכך.

בפסוק נאמר (בראשית כו יב): 'וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה", רש"י מפרש שמאה שערים זהו האומד שהוא אמד את מעשרותיו, ונשאלת השאלה מעשרות צריכים למדוד בדקדוק ולא לאמוד. אולם בתרגום יונתן בן עוזיאל נאמר ויזרע יצחק לצדקה, כלומר מטרתו בזריעה היתה להגיע למעשרות, הוא אמד מראש כמה מעשרות הוא זקוק לתת, וזרע מתוך מטרה להיות מהנותנים לתת את המעשרות.

לנסות את השם במעשרות אין פירושו להעמיד את השם במבחן, אלא מותר לאדם לקבל על עצמו שהוא נכנס לשותפות עם בורא עולם, הוא מתחייב לתת את המעשר לבורא עולם, ובתמורה בורא עולם מתחייב שהוא יהיה מהנותנים, הוא יקבל את מה שהוא זקוק לו, יחד עם תוספת שנועדה להעניק לאחרים.

משמעות השותפות עם בורא עולם

החפץ חיים (פרק כ אות ו) כתב שיש שאדם המדקדק לעשות חשבון של מעשר ולתת מעשר, וחברו נותן צדקה ביד רחבה בלי חשבון, למרות שבפועל הסכום שווה, ואולי השני אף נותן יותר, יש עדיפות גדולה מאד לראשון, משום שהעסק של הראשון הוא עסק של מצוה ועסק של שותפות עם הבורא, ובכל פעולתו בעסק הוא מקיים מצוה. לאור הדברים דברי החפץ חיים מובנים היטב אדם שנותן מעשר, התכלית של העסק שלו הוא כדי להיות מהנותנים, את ה90% שנשאר אצלו הוא מקבל מבורא עולם כהוצאות של עובד-שותף, כדי שהוא יוכל למלא את שליחותו בנאמנות.

ומבט זה נוגע גם להלכה, החות יאיר (סי' רכד) כתב, שהחשבון של הוצאות והכנסות ורווחים והפסדים, לענין מעשר כספים, צריך להעשות כפי שעושים שותפים חשבון, וע"פ זה פסק כמה הלכות במעשר כספים.

סיכום

נשתדל כולנו להיות מהנותנים להכניס את בורא עולם כשותף בעסקנו, ויתקיים בנו הפסוק וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי.