שאלה:
שוכר דירה לזמן קצר איבד את מפתח הדירה. הוא פנה לבעל הדירה לבקש את המקור כדי לשכפל מפתח חדש, והלה אמר לו שהמפתח שנמסר לו היה היחיד. כעת ישנו ויכוח בין בעל הדירה לשוכר האם מתחייב השוכר רק בעלות שכפול מפתח, או שמא כל הנזק הנלוה יוטל עליו (דמי פריצה, מנעול חדש).
תשובה:
שלום וברכה,
השוכר קיבל מפתח לידיו ולא ידע שהמפתח הוא מפתח יחידי, ולרוב בני אדם יש כמה מפתחות למנעול, לכן השוכר לא חייב לשלם על הפסד המנעול ולא על ההוצאות של הפריצה, ועליו לשלם מחיר של מפתח בודד.
בהצלחה.
מקורות:
הזיק מפתח האם חייב גם על המנעול
נקדים תחילה אדם שהזיק מפתח ויודע שהמפתח הוא מפתח יחיד ונזק המפתח גרם שאין תועלת במנעול, האם נדון את המפתח והמנעול כיחידה אחת וחייב גם על המנעול, או שמא נאמר שבפועל לא הזיק אותו אלא גרם שאין בו תועלת, וממילא כלפי המנעול דינו כגרמא.
איבד עגיל אחד מתוך זוג עגילים
הפוסקים דנו באחד ששאל זוג נזמים ואבד אחד מהם, ושניהם שווים מאה, ולנזם אחד אין שימוש ולכן נזם אחד מחירו שלושים, האם נאמר כיון שאיבד נזם אחד מחיר של אחד שלושים ישלם רק שלושים. או שמא כיון ששניהם נמכרים במאה א"כ כ"א מחירו חמישים וישלם חמישים. או שמא נחייבו גם על פחת הנזם הנשאר, וישלם שבעים.
בספר דברי גאונים (כלל צו סימן נח) הביא שבשו"ת זרע יעקב (סימן סז) פסק דעבדינן מציעתא וישלם חמישים כפי שהיה שווה עם בן זוגו. וראייתו מעובדא דאליעזר זעירא (ב"ק נט, ב). וכן איתא התם, אמר להו האי מאן דקץ כופרא [תמרים בעודם בוסר] מאי משלם?. אמרו ליה, משלם דמי כופרא [משלם שווי של תמרים בעודם בוסר]. [שאל אותם רבי אליעזר שנית] והא הוו תמרי [והרי בעתיד הם יהיו תמרים ונמצא שהזיק אותם תמרים]?. אמרו ליה, משלם דמי תמרי. אמר להו, והא לאו תמרי שקל מיניה. אמרו ליה אימא לן את, אמר להו, בששים – רש"י: עם הקרקע דהכל בכלל שהקונה קרקע בפירותיה נותן עיניו קצת בשבח של אחר זמן.
סברו התלמידים כיון שהזיק כופרא משלם כופרא. והקשה עליהם שבתשלום כופרא לא הושלם הנזק, כיון שעתידים להיות תמרי. וגם תמרי לא מסתבר שישלם כיון שלא הזיק תמרי. וע"ז ענה להם אליעזר זעירא שמשלם בשישים, ששמים את הנזק עם הקרקע, שהקונה קרקע נותן עיניו על הרווח שעתיד להיות, ולכן המזיק משלם לא רק את ההפסד של עכשיו, אלא מתחשבים גם ברווח שעתיד להיות. ומכאן הוציא בעל הזרע אמת ששואל נזמים ואיבד אחד מהם, לא דנים את הנזם לבדו ששווה שלושים, וגם לא דנים מחיר את ההפסד בין שני הנזמים שישלם שבעים, אלא שמים את שניהם וכיון ששניהם שווים מאה משלם חמישים.
ובשו"ת קול אליהו (חו"מ ח"א סי יד) חולק ופסק שישלם שבעים, עי"ש. ובדברי גאונים הסכים לדברי הקול אליהו ששואל צריך לשלם שבעים, מאחר ושומר חייב לשלם כל הפסד שיבוא אף בגרמא בעלמא, ומ"ל הפסד בנזם הנאבד ומ"ל הפסד בנזם הנשאר. והביא שכ"כ בספר תועפות ראם.
בערך ש"י (שדמ ס"ב) השיג על הד"ג לפי מה שפסק הש"ך (שסג ס"ק ז) שיכול השומר לומר הש"ל, ודלא כהמהרש"ל, ולכן בעגיל הנשאר למרות שהופחת ערכו יכול השואל לומר הש"ל. ולכן פסק כזרע אמת שמשלם חמישים, ששניהם נמכרים במאה אחד שווה חמישים.
ובד"ג הביא דברי הערך ש"י וכתב עליו, חדא שפוסקים כרש"ל ששומר אינו יכול לומר הש"ל. ועוד שגם לדעת הש"ך זהו דוקא באופן שלא ניכר ההיזק, כגון חמץ שעבר עליו הפסח, אבל כאן שמחזיר לו נזם אחד הנזק ניכר שמחזיר לו חצי כלי, ואין יכול לומר הש"ל.
והרב יוסף שאול נתנזון (בעל השואל ומשיב) בהסכמתו לדברי גאונים הביא ראיה לפסק של הד"ג שהשומר משלם שבעים, מהסוגיא ב"מ צט, ב הגוזל חביצא דתמרי, ואם ימכרו כולם ביחד ימכר במ"ט ואם אחד אחד נמכר בנ', שבמזיק משלם מ"ט כשער הזול, ואילו שומר לא מקילים עליו ומשלם נ'. מבואר ששומר חייב לשלם את כל ההפסד שגרם.
הרי לנו, שכל המחלוקת דוקא בשומר האם משלם את כל ההפסד שנגרם או רק מה שהזיק. אבל במזיק בידיים עגיל אחד לכו"ע משלם רק על העגיל שהזיק, דהיינו חמישים, ולא משלם על ההפסד שהוריד את הערך של הנזם השני.
יש לחלק בין זוג עגילים לזוג נעליים או מנעול ומפתח
מסתבר שיש לחלק בין מזיק עגיל אחד מתוך זוג לבין מזיק נעל אחת מתוך זוג נעלים, שמזיק נעל אחת אין שימוש כלל בנעל הנותרת וכן אין אפשרות לעולם לזווגן לאחר, ונחשב שהזיק שניהם בידיים ולכו"ע חייב על שניהם. וכמו כן מנעול עם מפתחות שאם הזיק את המפתחות אין שימוש במנעול שיהיה חייב על שניהם ודומה למזיק שרוול של חליפה, שלא נחלק ונאמר שנחשב שהזיק רק שרוול. וכן הדין במכשיר חשמלי, אם הזיק חלק אחד והושבתה המכונה כליל מחמת חסרון החלק, וא"א למצוא חלק חלופי, חייב לשלם מכשיר חדש ולא נשום רק חלק אחד, שנחשב שהזיק את הכל. ולכן מזיק שהזיק מפתח או שומר שפשע בשמירת מפתח חייבים לשלם גם על המנעול.
מזיק או שומר שלא ידע שהמפתח הוא מפתח יחיד
אחרי שביארנו שמפתח ומנעול הינו יחידה אחת ובהתרשלות על המפתח חייבים לשלם גם על המנעול, יש לדון אם השומר או המזיק לא ידעו שהמפתח הוא יחידי, וכיון שלרוב בני אדם יש כמה מפתחות למנעול, האם גם בזה יתחייבו על הפסד המנעול?.
חילוק בין מזיק בידיים לפשיעה בשמירה
בגמרא ב"ק דף סב, א: אמר רבא, הנותן דינר זהב לאשה, ואמר לה הזהרי בו של כסף הוא, הזיקתו – משלמת דינר זהב, משום דאמר לה, מאי הוה ליך גביה דאזקתיה. פשעה בו – משלמת של כסף, דאמרה ליה: נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי. (פירוש: האשה שקיבלה את הדינר פשעה ולא שמרה – חייבת לשלם מחיר של דינר של כסף, כיון שקיבלה שמירה של כסף ולא של זהב. אבל אם הזיקה את הדינר בידיים חייבת לשלם מחיר של זהב, משום שלא היה לה להזיק את הדינר).
ובהמשך הגמרא מספרת שהיה אחד שבעט בכספת של חברו והשליכה לנהר, בעל הכספת טען שהיו בכספת מרגליות יקרות. והסתפק רב אשי היות ואין דרך להניח מרגליות יקרות כל כך בכספת, מה דינו של הבועט האם חייב לשלם או לא. ונחלקו הראשונים בביאור הגמרא: דעת התוספות (ד"ה מי מנחי) שספק הגמרא גם אם יבואו עדים ויעידו שהיו מונחים מרגליות, פטור הבועט כיון שלא היה לו להעלות על דעתו שמונחים מרגליות בתוך הכספת, ובעל הכספת שינה שהניח דבר יקר כל כך. ושונה מהדין לעיל שאמר לאשה הזהרי של כסף, שאם הזיקה בידיים חייבת, ששם פעמים שאדם מפחית מערך הנכס כדי שהשומר יסכים לקבל שמירה.
אולם דעת הרשב"א שספק הגמרא האם בעל הכספת נאמן להישבע על טענתו שהיו מונחים בכספת מרגליות. אבל אם בעל הכספת יביא עדים שהיו מונחים בכספת מרגליות – חייב הבועט בכל תכולת הכספת – למרות שהיו מונחים בכספת חפצים יקרי ערך שאין רגילות להניחם בכספת. ובטעם הדבר כתב הרשב"א כדברי הגמרא לעיל "מאי הוה ליך גביה דאזקתיה" לא היה לך להזיקיני, ומאחר והזיק חייב לשלם את כל ערך הנזק.
הכרעת הפוסקים במחלוקת התוספות והרשב"א
השו"ע סימן שפח סעיף א כתב השליך לים סל של חברו, והחבר טוען שבסל היו מרגליות – דברים שאין רגילות להניח בסל, אינו נאמן לתבוע מהמזיק ערך של מרגליות. וכתב הש"ך משמע שאם בעל הסל יביא עדים על תביעתו, חייב המזיק לשלם את ערך המרגליות. מבואר שהמחבר (דעת הרמב"ם) פסק כדעת הרשב"א. אולם הרמ"א הביא י"א שגם אם יביא עדים שהיו מונחים בסל מרגליות – פטור המזיק. הרי לנו שדעת הרמ"א כדעת התוספות. הש"ך (שם ס"ק ו) הכריע כדעת הרשב"א הרמב"ם והמחבר.
הדליק אש בבית חברו
השו"ע בסימן תיח סעיף יג אם הדליק אש בתוך רשותו של חברו ונשרף ביתו של חברו, וטוען הניזק שנשרפו חפצים יקרי ערך, פסק השו"ע שאם הרגילות להניח חפצים אלו בבית חייב השורף. והקשה הש"ך (ס"ק ו) שמשמע שאם טוען הניזק שהיו מונחים בבית חפצים יקרי ערך שאין רגילות להניחם בבית – פטור המזיק. והרי המחבר פסק כדעת הרשב"א שמזיק בידיים חייב על כל מה שהזיק גם על דברים שאין דרך להניחם. ותירץ הש"ך: "וצ"ל דהתם מיירי המזיק בידים אבל הכא אף על פי דמיירי שהדליק בתוך של חבירו היינו בפשיעה ולא בידים".
מבואר שאם פשע בשמירה אינו חייב אלא על דברים שדרכו להניח שם, אבל דברים שאין דרך להניח – פטור. וכדברי הגמרא באדם שמסר לאשה טבעת של זהב ואמר לה של כסף שאם פשעה פטורה, משום "נטירותא דכספא קבילי עלי, נטירותא דדהבא לא קבילי עלי". אבל אם הזיק בידיים הכריע הש"ך כדעת המחבר שחייב גם אם לא היה למזיק להעלות על דעתו את גודל ערך הנזק.
שומר או מזיק על מפתח שהתברר שהוא יחידית
לפ"ז במקרה שלנו שוכר שקיבל מפתחת, ולרוב יש עוד מפתחות ביד המשכיר וטוען השוכר שלא ידע שהמפתח שקיבל הוא מפתח יחידי, ולכן לא ידע שאבדן המפתח יגרום לנזק גם למנעול – יכול השוכר לשעון שקיבל שמירה של מפתח ולא על המנעול כי לא ידע שאובדן המפתח יהווה נזק למנעול שהרי ברוב המקרים יש מפתח נוסף.
אולם אם השוכר הזיק את המפתח בידיים, חייב השוכר לשלם גם על הפסד המנעול, משום שטוען בעל המשאית: לא היה לך להזיקני, וכמו אדם שמניח מרגליות בתוך סל, שלא יכולים לבוא בטענה על בעל הסל מדוע הנחת מרגליות בסל, וחייב המזיק משום שלא היה לו להזיק, כמו כן חייב השוכר עבור כל נזק המפתח.
