לתרומות לחץ כאן

מה עדיף תפילת צדיק או תפילת החולה על עצמו?

בס"ד

במאמרנו השבוע נעמוד על השאלה איזה תפילה עדיפה בשמים, האם עדיף תפילת החולה על עצמו? או אולי ללכת לצדיק תלמיד חכם הפועל ישועות שיתפלל וירפא את החולה? מתי צריך דוקא תפילת צדיק בן צדיק? ומתי עדיף שהחולה עצמו גם אם הוא רשע שעבר על עבירות חמורות ביותר יתפלל על עצמו? האם האלוקים בכלל רוצה לשמוע את התפילה שלי? האם עדיף לעשות סגולות מפורסמות או סתם לבקש מהשם במילים שלי? מדוע התפילות של רבקה על עצמה לא נענו? ומדוע דוקא תפילתו של ישמעאל על עצמו נענתה, ונעשה לו נס ונבראה באר מים עבורו, אף שהיה אז רשע, והיה עליו קטרוג גדול מאד, כמבואר במדרשים? מתי נאמר אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים? ומתי נאמר יפה תפילת החולה על עצמו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

מה עדיף תפילת צדיק או תפילת החולה על עצמו?

מדוע התורה מזכירה רק את תפילתו של יצחק?

בתחילת הפרשה מסופר (בראשית כה כא) בפסוק: 'וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ, כִּי עֲקָרָה הִוא, וַיֵּעָתֶר לוֹ ה', וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתּוֹ'. מקריאת הפסוק עולות שתי תמיהות, דבר ראשון מדוע יצחק מתפלל רק על רבקה ולא על עצמו? נקודה שניה מדוע רבקה אינה מתפללת על עצמה, מדוע התורה מתייחסת רק לתפילותיו של יצחק?

הגמרא (יבמות סד.) דורשת מפסוק זה שלכאורה היה אמור לכתוב שיצחק התפלל על אשתו, והלשון 'לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ' באה לרמז שגם הוא היה עקר, ואף הוא היה צריך לתפילה, אולם ה' נעתר דוקא לו ולא לה כיון שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע. [הדברים הובאו בקיצור ברש"י כאן].

אולם עדין יש קושי בהבנת הדברים, אם גם יצחק היה עקר מדוע הפסוק אינו מזכיר כלל שהתפילה הועילה גם לכך שהוא יפקד? מדוע הפסוק רק מתייחס לכך שהתפילה הועילה לכך שרבקה שהיתה עקרה נפקדה בזכות תפילתו של יצחק?

מדוע יצחק לא הוצרך להתפלל על עצמו?

בזוהר (תולדות קלז:): נאמר שיצחק התפלל על אשתו ולא על עצמו, משום שהוא ראה ברוח הקודש את יעקב אבינו וי"ב שבטים יוצאים ממנו, אך לא ידע האם הם יצאו מרבקה או מאשה אחרת.

ובדומה לכך כתבו הראשונים [החזקוני; הריב"א בשם הר"מ מקוצי; רבינו חיים פלטיאל; הספורנו (כה כא); הדר זקנים (כד ס)] שיצחק ידע שהבעיה אינה בו, שהרי היתה הבטחה מהשם ביצחק יקרא לך זרע, ולכן התפלל רק על רבקה, שהזרע יצא מרבקה.

מהדברים עולה כי יצחק ורבקה הוצרכו בעיקר רק להתפלל על רבקה, אולם רק תפילתו של יצחק התקבלה, ורק אליה מתייחסת התורה, משום שהיא היתה תפילת צדיק בן צדיק והיה לתפילה זו כח להתקבל, אולם לתפילתה של רבקה שהיתה צדיקה בת בתואל הרשע לא היה כח להתקבל.

האם עדיף תפילת הצדיק או תפילת הזקוק לישועה?

עוד עולה לכאורה מהדברים כי למרות שרבקה היא זו שהיתה זקוקה לישועה, תפילתה של יצחק שישועתו היתה מובטחת היא שהועילה. ונשאלת השאלה שהרי תמיד ידוע לנו הכלל הפוך, שתפילת הזקוק לישועה עדיפה על תפילות של אנשים אחרים המתפללים עבורו?

מקור הדברים ממה שמסופר בתורה כאשר הגר וישמעאל תעו בדרך וישמעאל חלה ועמד למות בצמא, התורה מספרת על הגר (בראשית כא טז): 'וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ', ומיד לאחר מכן ממשיכה התורה ומספרת (בראשית כא יז): 'וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר, וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹהִים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי, כִּי שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם'. הרי שכאשר התורה מתייחסת לתפילה והבכי, היא מדגישה את תפילתה של הגר שהיתה ראויה להתקבל, וכלל אינה מתייחסת לתפילתו של ישמעאל [וכפי שנאמר במדרש שהיה קטרוג גדול על ישמעאל שבניו עתידים להמית את בני ישראל בצמא, וכיצד יתכן שיעשה לו נס לברוא לו באר להציל אותו מצמא? ומשכך תפילתו לא היתה ראויה להתקבל]. אולם בפועל אלוקים דוקא שמע את התפילה שלכאורה לא הורגשה 'את קול הנער'. והמלאך אף אומר להגר את יכולה להפסיק להתפלל – ה' כבר שמע את תפילת הנער.

ומכאן נלמד במדרש (בראשית רבה וירא פרשה נג רמז יד) שהובא ברש"י (בראשית כא יז), שיפה תפלת החולה מתפילת אחרים עליו, והיא קודמת להתקבל.

ואם כן נשאלת השאלה אם אכן עדיף תפילת הזקוק לישועה אף שתפילתו מצד עצמו אינה ראויה להתקבל, מדוע כאן לא נתקבלה תפילתה של רבקה על עצמה?

קשה שהרי אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים

לבאר את הדברים נקדים קושיא אחרת לבאר את המושג שתפילת החולה יפה מתפילת אחרים.

המזרחי (בראשית כא יז) והברטנורא (עמר נקר בראשית כא יז) הקשו שהרי מסופר בגמרא (ברכות ה:): שרבי יוחנן עלה לבקר את רבי חייא בר אבא שחלה, רבי יוחנן שאל אותו 'האם חביבים עליך היסורים של החולי'? רבי חייא בר אבא השיב 'כי הוא מעדיף שלא יהיו לו לא את יסורי החולי, ולא את השכר שהוא יקבל על כך'. רבי יוחנן הושיט לו את ידו, ומיד קם רבי חייא בר אבא והתרפא מחוליו.

בדומה מסופר שרבי יוחנן הלך לבקר את תלמידו רבי אלעזר ואף אותו ריפא בהושטת היד.

כאשר רבי יוחנן חלה הגיע רבי חנינא לבקר אותו, ושאל אותו 'האם חביבים עליך היסורים של החולי'? ורבי יוחנן השיב כי הוא מעדיף שלא יהיו לו לא את יסורי החולי ולא את השכר שהוא יקבל על כך. רבי חנינא הושיט לו את ידו, ומיד קם רבי יוחנן והתרפא מחוליו.

הגמרא שואלת, אם רבי יוחנן יכול לרפא אחרים בהושטת היד, מדוע הוא לא ריפא את עצמו? ועל כך משיבה הגמרא את הכלל הידוע 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים', כלומר כפי שאסיר אינו יכול לשחרר את עצמו מהכלא, כך אדם שנמצא בצרה זקוק לאדם אחר שיושיע אותו מהצרה, ולכן החולה אינו יכול להושיע את עצמו מצרתו, וצריך שדוקא צדיק אחר יפעל לישועתו.

מתי עדיף תפילת החולה על עצמו ומתי תפילת אחרים?

המזרחי והברטנורא מכח הקושיה הזו הוכיחו שהבעיה אינה בכך שאדם הזקוק לישועה אינו יכול להתפלל לישועתו, ולהיפך תמיד עדיף תפילת הזקוק לישועה מאשר תפילת הזולת. אולם הבעיה היא טכנית אדם שנמצא במצוקה לרוב אינו יכול לכוון ולהתפלל בכוונה, ולכן הוא נזקק לצדיק אחר שיושיע אותו מהצרה, בעוד שהאדם שאינו נמצא בצרה יכול להתרכז ולכוון היטב, ולהתפלל כראוי. אולם במקרה וגם האדם שבצרה מצליח להתנתק מטרדותיו ולכוון היטב בתפילה, בודאי תפילתו עדיפה.

תירוצם מדויק היטב בגמרא, שהרי הגמרא חוזרת על כך שבכל אחד משלשת המקרים האמוראים שאלו את החולה לפני הריפוי האם אתה מעדיף את השכר של היסורים, והם השיבו שהם מעדיפים שלא יהיה להם לא את היסורים ולא את השכר. ביאור הדבר הוא, שכל חולי וכל צרה לא באו סתם, יש להם תכלית ומטרה לרומם את האדם שיעבוד את ה' מתוך היסורים ויגיע לדרגה נעלה יותר שהוא לא היה יכול להגיע אליו ללא הצער. אולם מצד שני יש בה סכנה גדולה, כיון שהאדם מוטרד ואינו יכול להתרכז מחמת צרתו, ומשכך הוא אינו מצליח את לעבוד את השם כראוי ולמלא את המטלה שהוטלה עליו, ואז יתכן שהוא דוקא יתדרדר. המדובר באמוראים שלא פחדו מהכאב הפיזי של החולי, אולם הם נשאלו האם הנך מרגיש שהיסורים הללו גורמים לך להגיע לרמה גבוהה יותר של עבודת השם, או שהטרדה והכאב מסיטים אותך מהתכלית. והם השיבו שהם מונעים ממני את הריכוז בעבודת השם ואני מרגיש שהם מרחיקים אות מהמטרה, ומשכך מעדיף אני שלא יהיה לי לא את היסורים ולא את שכרם.

שי' המהר"ל מפראג

אמנם המהר"ל (גור אריה כא יז) נחלק על המזרחי, וכותב שאכן בתפילה בודאי שתפילת החולה על עצמו עדיפה בכל מצב, ולא שייך בכך הכלל שאין חבוש מתיר את עצמו, משום שהמתפלל הוא אינו זה שמרפא את עצמו אלא השם שומע לתפילתו ומרפא אותו. אולם הוא מבאר כיצד פעלו האמוראים ישועה בהושטת היד, כיצד בדיוק פעל הנס הזה, וכך מבאר המהר"ל, האמורא שהושיט את היד לחברו החולה בעצם אמר לו התחזק בעצמך, ואדם שבמצוקה אינו יכול לחזק את עצמו, הוא זקוק לאדם מבחוץ שיחזק אותו וירומם את רוחו. ומהרגע שהאדם התחזק אז מגיע לו גם עזר האלוקים והוא מתחזק ותפילתו של החולה נשמעת והוא מתרפא.

שי' האר"י הקדוש

החיד"א (חומת אנך אסתר ו א, אות כב) כתב בשם האר"י הקדוש שכאשר צדיק פועל ע"י תפילה מיוחדת כפי המקרים המבוארים בגמרא שהאמוראים בהושטת היד פעלו ע"י השמות הקדושים לרפא את החולה, נאמר הכלל שאין חבוש מתיר את עצמו, ותפילתו של צדיק מצליחה לפעול במקום שתפילת החולה או אדם אחר אינו יכול לפעול. אולם תפילה פשוטה הבאה מהלב במילים שלנו בזה תמיד עדיפה תפילת החולה על עצמו. ועל כך נאמר וישמע אלוקים אל קול הנער, שתפילתו של ישמעאל למרות הקטרוג שהיה עליו, התקבלה יותר מכל דבר אחר.

מתי יש צורך בתפילת חכם

בדומה לדברים הנ"ל ניתן ללמוד מדברי הגמרא (ב"ב קטז.): 'דרש רבי פנחס בר חמא, כל שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים, שנאמר (משלי טז יד): 'חֲמַת מֶלֶךְ מַלְאֲכֵי מָוֶת – וְאִישׁ חָכָם יְכַפְּרֶנָּה'. הרשב"ם מפרש שכאשר יש לאדם חולי של כעס הבורא עליו [חמת מלך] עד שהחולה נוטה למות [מלאכי מות] צריך ללכת לתלמיד חכם שיתפלל עליו. כלומר שבאופן כללי מוטל על החולה להתפלל על עצמו, אולם לאחר שכבר נגזרה הגזירה והחולה נוטה למות יש צורך בתפילת החכם מכח תורתו שיפר את הגזירה, ויהפוך את מידת הכעס למידת רחמים.

סיכום

הרי לנו 3 מהלכים מתי עדיף תפילת החולה:

דעת המזרחי והברטנורא שתפילת החולה עדיפה על כל תפילה אחרת, אולם לעיתים אין בכח החולה לכוון כראוי מחמת שהוא שקוע בצרתו שלו, ובמקרה זה יש צורך שאחר יתפלל עליו, ועל זה נאמר אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים.

דעת המהר"ל מפראג שתמיד נצרכת תפילת החולה אולם לעיתים החולה זקוק שיעודדו ויחזקו אותו מבחוץ, ואז הוא יכול להתפלל ולהושיע את עצמו, ועל זה נאמר אין חבוש מתיר את עצמו.

דעת האר"י הקדוש שישנם שני סוגי תפילות, וכל אחד מהם עוזר במישור אחר, יש תפילה שבאה מעומק הלב, ובזה תפילת החולה עדיפה על כל תפילה אחרת יהיה מי שיהיה. אך יש תפילה שיש בה כוחות מיוחדים עם כוונות או שמות הקדושים וכדומה, ובזה יש עדיפות לתפילת הצדיקים, ולהיפך אף צדיק אינו יכול להתיר את עצמו, והוא זקוק שאחר יתפלל בעבורו.

אמנם נראה שלמעשה כל המפרשים מסכימים שבכל צרה יש לצרה תכלית ומטרה, והמטרה הוא שהחולה יתפלל על עצמו, וכאשר החולה מתפלל על עצמו זה התכלית הרצויה, ותפילה זו פועלת יותר מכל דבר. אולם לעיתים מסיבות שונות החולה אינו מצליח למלא את מטרתו, אינו מצליח להתרכז, הוא צריך חיזוק לחזור לעבודת השם, או שיש גזירה ששום תפילה לא תתקבל, מידת הדין מתוחה. במקרים זה יש צורך בתפילת צדיק תלמיד חכם לבטל את הגזירה להחזיר לחולה את כוחותיו שהוא יוכל לשוב לעבודת השם כראוי למלא תפקידו בעולמו. ולעיתים צריך צדיק בן צדיק שבכח התורה שלו ושל אבותיו יתבטל הגזירה, ולעיתים אף צריך לצרף לכך תפילה בשמות הקדושים.

מדוע תפילתה של רבקה לא היתה עדיפה?

לאור הדברים הללו מובן היטב מדוע רבקה היתה זקוקה לתפילתו של יצחק דוקא. הגמרא שם (יבמות סד.) ממשיכה ועומדת על כך שהתורה משתמשת כאן בלשון של 'ויעתר' ומבארת: 'אמר רבי יצחק למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר [קלשון], מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות'. הרי שהיתה מידת רגזנות על רבקה שלא תפקד [ראה ילקוט שמעוני (חיי שרה רמז קט) הסיבה לכך]. ולבטל גזירה זו הוצרכו תפילה מיוחדת. במצב זה אין מעלה לתפילת החולה על עצמו כפי שכתב האר"י הקדוש, והיה צורך בתפילת צדיק בן צדיק.

אולם ביחס לתפילה הבסיסית שהאבות הקדושים היו עקרים כי הבורא מתאוה לתפילתם, בכך יצחק ורבקה היו שווים, ובכך בודאי עדיף תפילת הזקוק ישועה על עצמו, שהרי זה כל התכלית של הצרה כדי שיתפללו, וזכויות התפילות על לידתו של יעקב יהיו בסיס איתן לבניית עם ישראל.

אולם התורה כאן בפרשה דברה על התפילה המיוחדת שיצחק התפלל כעתר ההופכת מידת רוגז לרחמים על רבקה, ותפילה זו נדרשת דוקא לרבקה, ודוקא תפילתו של יצחק שהוא צדיק בן צדיק הצליחה לפעול שההבטחה שניתנה כי ביצחק יקרא לך זרע יבא מרבקה אמנו ולא מאשה אחרת.

הלכה למעשה

מהדברים הללו למדים אנו כי בכל צרה או דבר שאנחנו זקוקים לו, עלינו לזכור כי קודם כל מוטלת עלינו להתפלל בעצמינו, ויפה תפילת החולה על עצמו, גם מדובר על ישמעאל לאחר שיצא לתרבות רעה, ואף אברהם אבינו המקרב הגדול לה' שנא את בו על כך. וגם אם מלאכי השרת מסרבים להתייחס לתפילה משום שהוא עתיד להמית את עם ישראל בצמא, וכיצד יתכן שיעשה לו נס מיוחד. משום שמטרת הצרה הוא שנתפלל אל השם, וכל סגולה שנעשה, או התפילה הזכה ביותר של הצדיק הגדול ביותר אינה יכולה להשלים את התכלית שלכן הביא אותנו הקדוש ברוך למצב הזה, הרצון של הבורא לשמוע דוקא את הקול שלנו, את התפילה שלנו דוקא.

אולם יש מצבים שאנחנו כבר לאחר שנגזרה הגזירה, מחמת סיבה מסוימת יש מידת רוגז על האדם, החולה כבר נוטה למות משום שיש עליו כעס מאת הבורא. במצב זה לתפילתו של תלמיד חכם או צדיק, ולעיתים דוקא צדיק בן צדיק יש כח מיוחד לפעול מה שתפילה רגילה אף של החולה אינו יכול לפעול. כמו כן יש מעשים מיוחדים שיש בהם סגולה לבטל את הגזירה, כדוגמת צדקה המצילה ממות. ואז… יוכל החולה להתפלל על עצמו ולהושע!

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל