בס"ד

בפרשת השבוע למדים אנו כמה אברהם אבינו התעסק בקניית מערת המכפלה וקבורת שרה במקום מכובד. מאמרנו השבוע עוסק במעלת הקבורה בארץ ישראל. האם יש ענין להקבר בארץ ישראל? מדוע יש הסוברים שעדיף שלא להעלות את המת לארץ ישראל? האם לכל אדם כדאי להקבר בארץ ישראל? האם יהיה הבדל בתחיית המתים בין הנקברים בארץ ישראל לחו"ל? האם מותר להעלות מת שלא אכפת לו להקבר בחו"ל? האם מותר לפנות מת כדי לקברו בארץ ישראל? האם מותר לעשות זאת ממניעה כלכלי? האם מותר להעלות את עצמותיהם של הזוג מונטפיורי לארץ? מה הענין להניח בקבר מת עפר מארץ ישראל? האם יש מעלה להקבר בירושלים? בלייקווד? ברמת הגולן? ממה צריך להזהר כשמעבירים נפטר לארץ ישראל? אדם שציווה להעלותו ואין לכך תקציב, על מי מוטל לקיים את צוואתו? והאם יש לעשות לכך מגבית? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע?

האם יש ענין להקבר בארץ ישראל

בפרשת השבוע התורה מקדישה פסוקים רבים לתאר את המאמץ הרב של אברהם אבינו לרכוש לשרה אמנו קבר אחוזת עולם בארץ ישראל במערת המכפלה. בדומה אנחנו מוצאים שיעקב טרח להשביע את בנו יוסף שיעלה אותו על כל הקשיים והצורך להפעיל לחץ על פרעה שיסכים כדי שיקבר במערת המכפלה בארץ ישראל, יתירה מזו בשעה שיעקב אבינו ירד למצרים בעל כרחו, וכפי שנאמר בהגדה של פסח אנוס היה על פי הדיבור, מכל מקום בורא עולם פייס אותו כפי שנאמר בתורה (בראשית מו, ג-ד): 'וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ'. רש"י מבאר שאנכי אעלך הוא הבטחה שאף שהוא יורד לגלות במצרים הוא יזכה להקבר בארץ, למדים אנו מכאן את חשיבות הקבורה בארץ שהשם פייס בו את יעקב אבינו שירדתו למצרים אינו כה קשה שהרי אני מבטיח לך שתקבר בארץ. כך אנחנו מוצאים שיוסף טורח להשביע את האחים שיעלו את עצמותיו ממצרים, ובחז"ל מובא שהעלו את עצמות כל י"ב השבטים לארץ ישראל. במאמרנו השבוע נדון במעלה להקבר בארץ ישראל, ובהשלכות ההלכתיות של כך.

המעלות להקבר בארץ ישראל

בגמרא (כתובות קיא.) הובאו מעלות רבות להקבר בארץ, ונזכירם בקצרה, רבי ענן דרש מהפסוק (דברים לב מג): 'וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ', שאדמת ארץ ישראל מכפרת על ישראל הקבור בו.

בנוסף מובא בגמרא שהאמורא עולא היה רגיל לעלות לארץ ישראל, ובשעת פטירתו אירע שהיה בבבל, ורבי אלעזר קונן עליו שעמוס התנבא על אמציה נביא השקר (עמוס ז יז): 'וְאַתָּה עַל אֲדָמָה טְמֵאָה תָּמוּת', הרי שיש קללה מיוחדת למות בחוץ לארץ. ואמרו לרבי אלעזר והרי מביאים את ארונו להקבר בארץ. והשיב שעדיין אינו דומה למי שנקלט בארץ בחייו למי שנקלט לאחר פטירתו. [לדעת רוב המפרשים הכוונה שרבי אלעזר סבר שאמנם להקבר בארץ יש בכך מעלה, אך יש מעלה גדולה יותר גם להפטר בארץ. וכפי שמובא בירושלמי בדעת רבי אלעזר. אולם יש שהבינו שלבבלי דעת רבי אלעזר שאם המת לא נפטר בארץ כבר אין מעלה כל להקבר בארץ, וראה להלן].

בדומה מצינו שירמיהו (ירמיהו כ ו) הוכיח את נביא השקר פשחור: 'וְאַתָּה פַשְׁחוּר וְכֹל יֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ תֵּלְכוּ בַּשֶּׁבִי, וּבָבֶל תָּבוֹא וְשָׁם תָּמוּת וְשָׁם תִּקָּבֵר, אַתָּה וְכָל אֹהֲבֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לָהֶם בַּשָּׁקֶר'. הרי שהעובדה שהוא גם מת בבבל וגם נקבר שם הוא פורענות מיוחדת. ונחלקו בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג) האם הכוונה שמי שמת בחוץ לארץ ונקבר שם יש לו שתי קללות, ומי שמת בחוץ לארץ ונקבר בארץ יש לו רק קללה אחת, או שמא אם הוא נקבר בארץ, הקבורה מכפרת על המיתה בחוץ לארץ, ואין בכך קללה.

עוד מובא בגמרא (כתובות קיא.) שבתחיית המתים – המתים קמים לתחיה רק בארץ ישראל, והצדיקים מתגלגלים עצמותיהם ויש בכך צער, אולם יש צדיקים שנעשה להם מנהרות מקברם עד ארץ ישראל והם הולכים במנהרה עד ארץ ישראל וקמים לתחיה. אולם יעקב ויוסף חששו שמא לא יזכו למנהרות אלו, ולכן ביקשו שיקברו אותם בארץ.

מובא בתנחומא (ויחי סי' ג) שרבי חלבו אמר לעתיד לבא הנקברים בארץ ישראל קמים לתחיה מוקדם יותר ונהנים מימות המשיח, בעוד שהמתים בחוץ לארץ יקומו לתחיה רק מאוחר יותר. ורבי סימון אמר שהצדיקים בחוץ לארץ זוכים למנהרות שהם מגיעים לארץ ישראל וקמים יחד עם מתי ארץ ישראל.

הרדב"ז (ח"א סי' תפד) כתב עוד, שעל ארץ ישראל נאמר (במדבר יג לב): 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ', ופירוש הדבר שהנפטר הקבור באדמת ארץ ישראל בשרו מתעכל במהרה, שבשר המת מתעכל מהר שבכך זוכה נשמתו להגיע למנוחה נכונה בישיבה של מעלה. [בניגוד למקובל שיש מעלה שבשר המת ישאר שלם, המעלה היא שעצמות המת ישארו שלמות, ועל כך נאמר רקב עצמות קנאה, אולם לגבי הבשר יש מעלה שהוא מתעכל כמה שיותר מהר].

לסיכום מצינו כמה טעמים מדוע עדיף קבורה בארץ: משום שהאדמה מכפרת. משום שבתחיית המתים ימנע צער מהנפטר, ויתכן שאם אין לו זכות הוא לא יזכה כלל לתחיית המתים או לא בשנים הראשונות. משום שטבע ארץ ישראל ממהרת את העיכול והכפרה.

האם עדיף להקבר בחו"ל או בארץ

בירושלמי (כלאים פ"ט ה"ג; כתובות פי"ב ה"ג) מסופר על ארונות מתים שהגיעו להקבר בארץ, אמר רבי בר קיריא לרבי אלעזר שאין תועלת בכך, ולהיפך יש תביעה עליהם, ועליהם נאמר הפסוק (ירמיהו ב ז): 'וַתָּבֹאוּ וַתְּטַמְּאוּ אֶת אַרְצִי וְנַחֲלָתִי שַׂמְתֶּם לְתוֹעֵבָה', בחייהם הם לא עלו לארץ ישראל ותיעבו את נחלת השם, ובמותם הם באים ומטמאים את הארץ בקברם. אולם רבי אלעזר השיב לו, שיש בכך תועלת משום שנאמר (דברים לב מג): 'וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ' וע"י שלוקחים גוש עפר מארץ ישראל ומניחים בארון המת, זוכה המת לכפרה.

אמנם בתלמוד בבלי (כתובות קיא.) לא הובא האיסור לקבור בארץ ישראל משום 'ותבואו ותטמאו את ארצי', ולכן לכאורה מסקנת הבבלי והירושלמי שמותר.

אמנם בזוהר הקדוש (ויחי רכו. תרומה קמא:) הובא האיסור משום שנאמר 'ותבואו ותטמאו את ארצי', והנפטר בחו"ל דבק בו רוח טומאה מיוחדת שאסור להביאה לארץ, ורק לצדיקים מיוחדים הותר הדבר.

כיצד נפסק להלכה

להלכה פסק הרמב"ם (מלכים פ"ה הי"א) שגדולי החכמים מוליכים את מתיהם מחו"ל לארץ ישראל, וכפי שמצינו אצל יעקב אבינו ויוסף הצדיק שציוו להעלות את עצמותיהם לארץ ישראל. והשולחן ערוך (יו"ד סי' שסג סעיף א) אף התיר דברים שונים [כפי שנביא להלן] לצורך העלאת מת מחו"ל לארץ ישראל.

המהרלב"ח (סי' סג) כתב שאף תלמיד חכם שהביע דעתו אופן כללי שאסור להעלות מת לארץ ישראל, אין לו כח לחלוק על מסקנת הירושלמי וסתימת התלמוד בבלי והסכמת הפוסקים שיש בכך ענין, ומותר להעלות את גופו לארץ ישראל. ורק מת שאמר בפירוש שלא יעלו את גופו אסור להעלותו.

המהרשד"ם (יו"ד סי' רג) הוסיף, שאין הכוונה שנדחה האיסור של ותבואו ותטמאו את ארצי, אלא שנפסק שהמעלה לגרום כפרה למת עדיף על הענין של ותבואו ותטמאו את ארצי'. וכך פסק גם האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קנא) שיש בכך איסור, אלא שלצורך כפרת המת התירו לעבור על האיסור. אולם הוא מוסיף שהמתיר סובר שכיון שיש שבח בכך שארץ ישראל מכפרת על המתים, ולכן המתים משתוקקים להקבר בארץ ישראל, אין בהבאתם גנאי, אך במת שלא השתוקק לכך אסור.

וכך הוא דעת רוב הפוסקים שהדבר מותר להלכה ללא פקפוק. אולם בשבט הלוי (ח"ב סי' רז) כתב שלולי דברי מהרלב"ח היה אפשר לפרש חלק מדברי האמוראים בתלמוד בבלי (כתובות קיא.) שמסקנתם שאין ראוי להעלות את הנפטר. וכן דעת האדמו"ר מסטמאר (דברי יואל ויחי דף תקט"ו) שהרמב"ם שכתב שגדולי החכמים הוליכו את מתיהם לארץ ישראל, משום שרק לגדולי החכמים הדבר מותר אך לא לאדם רגיל, וכדברי הזוהר שהוא מביאה רוח טומאה מיוחדת השורה על מי שמת בחו"ל. ולדעתו גם בגמרא בכתובות לחלק מהשיטות הדבר אסור, ואף למתירים זה רק לכשרים שבבבל ולא לכל אחד. והובאו דבריו במנחת יצחק (ח"ז סי' קלו) ובשבט הלוי (ח"ב סי' רז). וכן מצינו שהאדמו"ר מקלויזנבורג (דברי יציב יו"ד סי' רכד-רכה-רכו) כתב שתלמידי הבעל שם טוב נמנעו מלהעלות את גופם לארץ ישראל, אף שהיה אפשרות כזו, משום שחששו לדברי הזוהר. ומסיבה זו אסר להעלות את גופו של רבי צבי הירש מרימנוב לארץ ישראל. והגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"א סי' תשז; תרפט) כתב, שבפרט בימינו שניתן לעלות בקלות לארץ, אדם שיכול היה לעלות לארץ ולא עלה יש עליו קטרוג המובא בירושלמי ובזוהר, אלא שהותר לו כיון שהקבורה בארץ מכפרת על כך, אך אין ענין להדר אחרי קטרוג זה. אולם אם היה סיבה טובה הלכתית מדוע הוא לא עלה ראוי להעלות את גופו.

אולם בשבט הלוי סיים, שאחרי כל זה אי אפשר לחלוק על הלכה פסוקה בשולחן ערוך שמותר.

על מי התביעה שלא יובא לארץ

האברבנאל (ויחי מט) הרחיב בכך שכוונת הירושלמי למתוח ביקורת חריפה על אדם שבחייו אינו חי בארץ ישראל ואינו נותן צדקה ועוד, אולם הוא כותב בצוואתו כי לאחר מותו הונו ילך לצדקה וגופו יטמן בארץ ישראל ובכך הוא מקווה להשלים את מה שהחסיר בחייו, אולם המצוות מועילות דוקא כשאדם עושה אותם בחייו, ולא לאחר מותו, משום שלמתים חופשי ורק בחייו האדם מתקדם ומתטהר רק ע"י פעולותיו. [יש לציין שלהלכה נפסק כשיטות שצדקה מועלת לעילוי נשמת המת, אולם כאשר האדם נותן צדקה בחייו וחי בארץ ישראל בחייו התועלת והכפרה גדולים הרבה מאשר הדברים נעשים לאחר מותו, ומסיבה זו כאשר נעשים הדברים ע"י בניו או תלמידיו יש בכך יותר עילוי נשמתו, משום שהדבר נחשב שפעולותיו בחייו גרמו למעשה הטוב להעשות].

כך גם הכוזרי (מאמר ב אות כב) כתב, שהביקורת אמורה על מי שהיה ביכולתו לעלות לארץ ישראל והוא לא עשה זאת, ועליו יש תביעה להביא את גופו לארץ ישראל לאחר פטירתו.

וכן כתב בשבט הלוי (ח"ב סי' רז) שהאיסור הוא בעשירי חו"ל שלא רצו לעלות לארץ אף שהיה להם אפשרות, ולא היה להם בעי ובאו במיתתם, והסוברים שאינו ראוי, סוברים שאין קטיגור נעשה סניגור. [כלומר שמותר לדור בחו"ל אם יש בכך תועלת ללימוד תורה או לשאת אשה, או שהוא נצרך לצורך פרנסה, אולם למי שאין היתר זה יש עליו תביעה מדוע חי בחו"ל, ולפיכך ארץ ישראל לא יכולה לכפר עליו].

אך למעשה כפי שהובא לעיל להלכה הסכימו רוב הפוסקים יש תועלת לכל אדם שמעלים את עצמותיו לארץ ישראל, ובכך הוא זוכה לכפרה, אף שהוא כפרה קטנה יותר מאשר אילו היה חי ונפטר בארץ ישראל, וכפי שמבואר בגמרא (כתובות קיא.).

להעלות נפטר שאינו שומר תורה ומצוות

בפרקי דרבי אליעזר (פל"ד) מובא שרבי חנינא אמר שכל הצדיקים שנפטרו בחוץ לארץ נפשותיהם נאספות לארץ ישראל, וזה כוונת הפסוק (שמואל א' כה כט) 'וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים'. מאידך כל הרשעים שמתו בארץ ישראל, נפשותיהם מושלכות ממנה בכף הקלע, וזה כוונת המשך הפסוק: 'וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע'. וסיים שלעתיד לבא עתיד הקב"ה לאחוז בכנפות ארץ ישראל ולנער ממנו כל טומאה [גופות הרשעים], כאדם שמנער את הבגד ומשליך מה שבתוכה לחוץ שנאמר (איוב לח יג): 'לֶאֱחוֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וְיִנָּעֲרוּ רְשָׁעִים מִמֶּנָּה'. מהדברים עולה שאין תועלת לרשע להקבר בארץ ישראל, ולהיפך נפשו מושלכת מיד בכף הקלע, וגופו תנוער לעתיד לבא מארץ ישראל.

ולכן כתב החלקת יעקב (יו"ד סי' רו סק"ב) שאין תועלת להעלות אדם שלא שמר תורה ומצוות בחייו לארץ ישראל. אולם הוא מסייג את דבריו שאם אדם הרהר בתשובה ברגע האחרון של חייו הרי הוא צדיק גמור, אולם אין לחשוש שהוא חזר בתשובה אלא אם יש לנו סיבה לחשוש לכך, אולם כשאדם נפטר מהעולם והוא אנוש ביסורי מות, יש סברא ולעיתים גם הסתברות גדולה שהוא שב ברגעיו האחרונים בתשובה, ואם אכן פטירתו ואורח חייו היתה בצורה שיש להניח שהוא שב בתשובה, ניתן להקל בענין. ובנוסף לאדם רגיל ששמר תורה ומצוות הרי הוא בחזקת כשרות שהוא אינו נחשב רשע, וניתן להעלותו לארץ ישראל.

וכן נראה דעת השבט הלוי (ח"ב סי' רז אות ד) שרשע גמור אין להעלות לארץ ישראל.

להעלות מת שלא היה אכפת לו להקבר בארץ ישראל

האחרונים דנו האם המצוה להעלות נפטר לארץ ישראל הוא רק כאשר הוא גילה את רצונו להקבר בארץ, או שמא גם אדם שלא אכפת לו להקבר בחוץ לארץ יש מצוה להעלות את ארונו לארץ ישראל.

המהר"י בר רב (סי' לח) כתב שאין ראיה ממה שלא השאיר צוואה, שמא לא רצה להטריח את בניו, או שנאנס. ואף שבזוהר אסר מכיון שרוב החכמים והצדיקים ורוב העם מתאוים להקבר בארץ ישראל, יש להניח שגם הוא רוצה, ומותר להעלות את גופו לארץ ישראל, ואין צריך לחשוש שמא הוא מפחד מדברי הזוהר ואינו רוצה שיטמאו את ארץ ישראל ע"י גופו. [מדבריו נראה שאם אכן ידוע לנו שלא היה אכפת וכל שכן אם הוא התנגד אין להעלות את ארונו לארץ ישראל].

והמהרלב"ח (סי' סג) כתב שאדם ציווה בפירוש שלא להעלותו לארץ ישראל, אין להעלותו לארץ ישראל, משום שאדם שאומר אינו רוצה כפרה מסוימת אין מצוה על בניו לעשות לו כפרה זו, ויש אומרים שאף אין מועיל לו הכפרה הזו. וכן הורה להלכה האגרות משה (יו"ד ח"ג סי' קנג).

לפנות מת שנקבר בחוץ לארץ

יש איסור (שו"ע יו"ד סי' שסג סעיף א) לפנות מת או עצמות המת מקבר אחד לקבר אחר, אף שהמת נקבר בקבר בזוי ורוצים להעבירו לקבר מכובד, להוציא שני מקרים שבהם מתיר השולחן ערוך, כדי להעבירו לקברי אבותיו, וכדי להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. [יש עוד מקרים שמובאים בהלכה אולם לא נכנס לכך כאן]. וטעם הדבר נתבאר בלבוש (סעיף א) ובש"ך (סק"ג) שאף שהעברת המת מקברו גורמת לו צער רב, והדבר גורם לו לחרדה שהולכים לדון אותו בשמים שוב, מכל מקום כיון שטוב לנפטר שהוא יזכה שאדמת ארץ ישראל תכפר לו על חטאיו, ענין זה עדיף על הצר והחרדה שאנו גורמים לו כשמוציאים אותו מהקבר.

לפנות קבר בחו"ל להעבירו לארץ משום מניע כלכלי

אולם על מקרה שבה קהילה בלונדון רצתה למכור בית קברות מחמת מניע כלכלי ולפנות את המתים לארץ ישראל, שהרי מותר לפנות מת מקברו לארץ ישראל, כתב האגרות משה בחריפות יתירה שהדבר אסור באיסור חמור על אף שהקהילות רוצה להשתמש בכסף לצורכי מצוה נחוצים ביותר, וכתב שכל ההיתר הוא שאין גנאי לארץ ישראל שמביאים לה את המתים, משום שמכיון ועושים זאת כדי שהמתים יזכו לכפרה מכח אדמת ארץ ישראל, הדבר נחשב לה לשבח, אולם כאשר המניע הוא כלכלי אין לכך שום היתר, ובמקרה זה לכל הדעות יש איסור של 'ותבואו ותטמאו את ארצי'.

בנוסף כתב האגרות משה, שההיתר הוא רק בקבר של יחיד, אך להעביר בית קברות שלם אין שום היתר, ולכן לא העלו את עצמות מתי המדבר לארץ ישראל, וקברו אותם במדבר.

למי מותר להעביר

ועוד כתב באגרות משה (ח"ג סי' קנג) שההיתר להעביר הוא רק לבניו של הנפטר ולהם יש סמכות להכריע מה טובת אביהם. אולם אין רשות לאדם אחר להעלות אדם שחפץ בטובתו לארץ ישראל. ומסיבה זו אסר להעביר את עצמותיהם של הנדיב משה מונטפיורי ורעייתו לארץ ישראל, משום שלא השאירו יורשים, ולמנהלי העזבון אין סמכות בענין. ובפרט שהם ציווי בחייהם להקבר ליד בית הכנסת אותה הקימו ובה הושיבו עשרה תלמידי חכמים שהם תמכו בהם, ואף קבעו עזבון לכך לדורות.

אדם שנפטר בחו"ל בעיר שיש בה בית קברות

בנוסף נפסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' שסג סעיף ב) שאף שאדם שנפטר בעיר שיש בה בית הקברות, ישנו איסור להעבירו לקבר בעיר אחרת, אולם אם רוצים להעלותו לארץ ישראל הדבר מותר. הלבוש (סעיף ב) והש"ך (שם סק"ד) ביאר שהאיסור הוא משום שיש בכך בזיון למתים שבעיר הראשונה שהנפטר אינו רוצה להקבר לידם, אולם כאשר מעלים אותו לארץ ישראל ברורה הסיבה לכך ואינו בזיון. ואילו רבי עקיבא איגר (הג' שו"ע שם) כתב בשם הזכרון יוסף (חו"מ סי' ט) שטעם האיסור הוא שונה משום שיש בזיון לנפטר בטלטולי הדרך, ויש לו צער בעיכוב הקבורה, ולכן יש לקברו בבית הקברות בעיר בו נפטר, אולם כשמעלים אותו לארץ ישראל כיון שיזכה לכפרה מאדמת ארץ ישראל טוב לנפטר לסבול את הצער ולהתכפר.

הנחת עפר מארץ ישראל בקבר

האור זרוע (ח"ב סי' תיט) והגהות מימונית (מלכים פ"ה הי"א) כתבו, שישנו מנהג להניח מאדמת ארץ ישראל בקבר הנפטר בחוץ לארץ, כדי שיתקיים בו הפסוק וכפר אדמתו עמו, והנפטר יזכה לכפרה. ומקור המנהג הוא מדברי הירושלמי הנ"ל, אולם הם העירו שאין ראיה גמורה מכך שהדבר מועיל אף בחוץ לארץ. ומכל מקום פסק הרמ"א (יו"ד סי' שסג סעיף א) מנהג זה וכתב שיש לו על מה לסמוך.

החכמת אדם (כלל קנח סעיף ב) הוסיף שאף שיש להזהר שלא יפול עפר על המת, אם יש לו עפר מארץ ישראל יניחו על המת ובעיקר על מקום המילה, לפי שיש בכך תועלת למת, וכל דבר שיש בכך תועלת למת אין לחוש לבזיונו.

וכן מסופר בהקדמת הנודע ביהודה (מבנו הרב יעקבקא) שלאחר פטירתו פיזרו על גופו מאדמת הקודש אשר הכין בחייו לשם כך. בדומה בצוואת המהרש"ם (נדפס בספרו תכלת מרדכי) נאמר שיש לו עפר מארץ ישראל שהוא הכין, וציווה שיפזרו אותו מתחת וסביבות כל הגוף, ובפרט על אבר המילה יפזרו יותר.

ירושלים

עוד מצינו שיש מעלה להקבר בירושלים, במסכת שמחות (פ"י ה"ח) ובכמה ראשונים (תשו' הרמב"ם רמב"ן תורת האדם שער הסוף ענין הקבורה ר"ן  מו"ק דחני קבורה ד"ה התם) שהביאו את הענין להעלות לארץ ישראל ולירושלים, ומשמע שיש ענין מיוחד להקבר בירושלים.

ואין הכוונה בירושלים העתיקה המקודשת, שהרי יש איסור (רמב"ם ביה"ב פ"ז הי"ד) לקבור בה מתים, אלא בסמוך לעיר.

והרדב"ז (ח"ח סי' קצז) כתב בפירוש שיש ענין מיוחד להקבר בירושלים ויפה עושים שמעבירים המתים מקברם לירושלים, לפי שיש קבלה שהמתים יקומו לתחיה מעמק יהושפט וכל המתים אף מארץ ישראל יצטרכו להתגלגל לשם. [ראה במדרש (פסיקתא רבתי פסיקתא לא; ילקוט שמעוני ישעיה רמז תסט; תרגום שיר השרים ה ח) מובא שהמתים יקומו ממחילות תחת הר הזיתים]. וכן כתב הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ב סי' תריג) שיש מעלה מיוחדת להקבר בהר הזיתים.

אמנם בשבט הלוי (ח"ב סי' רז) כתב שלמעשה ענין זה לא נפסק בשולחן ערוך, ולכן בודאי אין היתר להעביר אדם שכבר נקבר להעלותו לירושלים.

והגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה ח"ב סי' צו סק"ז) כתב שקדושת ירושלים יש רק במקומות שהתקדשו, וכל השאר אין בו קדושת ירושלים, ומה שיש הרוצים להקבר דוקא בירושלים זה רק ענין של רגש משום אהבת ציון וירושלים, ואין לו שורש בהלכה, ולכך כל מקום שסיפחו וקוראים בו ירושלים יש בו ענין זה ואין הבדל בין בית העלמין סנהדריה או הר המנוחות. [התשובה משנת תשכ"ה והר הזיתים היה בידי ירדן].

להקבר בעיר של תורה

אמנם בגמרא (כתובות קיא.) נאמר שכשרי שאר הארצות היו נקברים בבבל, ופירש רש"י ששי בה את זכות התורה. ולמדו מכך בצל החכמה (ח"ה סי' יט סק"ה) ותשובות והנהגות (ח"ב סי' תריג) שיש מעלה להקבר בירושלים משום שהוא עיר של תורה. וכן בכל עיר שיש בה ישיבות והוא מקום תורה. בתשובות והנהגות ציין כדוגמה את בני ברק. ובצל החכמה כתב שאף אם היו ישיבות בעבר במקום והתבטלו, זכות התורה נשארת ומגנת על הקבורים שם.

עבר הירדן

התשב"ץ (ח"ג סי' ר) מוכיח שאף שעבר הירדן התקדש בקדושת הארץ, לגבי קבורה אין בה את מעלת ארץ ישראל, וכפי שנאמר בגמרא (סוטה יג:) שמשה רבינו לא זכה להקבר בארץ ישראל אף שנקבר בנחלת גד. ובימינו למדים מכאן שעדיף שלא להקבר ברמת הגולן שלפחות בחלקו אינו מארץ ישראל אלא רק עבר הירדן.

כיצד לפנות את הקבר

הרדב"ז (ח"ח סי' קצז) כתב שצריך לדקדק שלא ישאר אבר אחד בקבר הקודם, משום שלא יוכל לקום לתחיית המתים עד שאותו אבר יתגלגל לעמק יהושפט, ויהיה עיכוב וצער לנפטר. וכן הדגיש בשבט הלוי (ח"ב סי' רז) שצריך להזהר מאד לקחת את כל הגוף, ושמע ממומחים שבפעמים רבות זזים חלק מהאברים בקבר ולא מפנים אותם כראוי. אולם אין לחשוש לבזיון המת, משום שכפרת ארץ ישראל עדיפה. אך בתשובות והנהגות (ח"א סי' תשז) כתב אם יש ספק אם נתעכל הבשר עדיף שלא להעלות מחמת בזיון המת.

מי חייב בכך

משנה הלכות (חי"ב סי' רנט) החיוב מוטל על הבנים אף שהמנוח לא השאיר כסף, אולם אין חייבים לאסוף צדקה לשם כך, ואם אין מי שיטפל בבקשת המת להקבר בארץ ישראל לא מוטל על הבית דין לטפל בכך ויש רק חיוב לקברו ככל אחד מעניי ישראל.