בס"ד

בפרשה נלמד ממה שאברהם השכים בבוקר שזריזים מקדימים למצות. במאמרנו השבוע נעסוק בחיוב הזריזות למצוות. מהו מידת הזריזות? האם הוא עשיית דברים מיד ובמהירות כמקובל בעברית מודרנית? או שיש לו משמעות אחרת השונה לגמרי? ואם כן מדוע זריזים מקדימים למצוות? מהו ותיק-ותיקין? כיצד רוכשים מעלה זו? האם מעלת הזריזים נאמרה דוקא במצות מילה? ומדוע? האם יש ענין מיוחד להתפלל שחרית ותיקין? מדוע נאמר במיוחד על אברהם אבינו שהוא השכים בבוקר לגרש את הגר? ומה זה מלמד ומחייב אותנו? מדוע אברהם אבינו הלך לישון בלילה שהוא ידע שהוא צריך לעקוד את בנו יצחק בבוקר?

זריזים מקדימים למצוות

בפרשה מסופר שכאשר ציווה הקב"ה את אברהם אבינו להעלות את בנו יצחק לעולה (בראשית כב ג): 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ'. ופירש רש"י שהתורה באה לספר שהזדרז בבוקר לקיים את המצוה. ואכן בתורת כהנים (פ"א פ"א ה"ג) ובגמרא (פסחים ד. יומא כח:) נלמד מכאן זריזים מקדימים למצוות. במאמרנו השבוע נעסוק בשאלה מהו החיוב של זריזים מקדימים למצוות, טעמו ומעלתו.

בפרשת בא תשפ"א עסקנו בשאלה האם עדיף לעשות את המצוה בהידור יותר, או להזדרז לקיימו בשעה מוקדמת יותר. ולכן לא נעסוק בנקודה זו במסגרת המאמר הפעם, המאמר יתמקד על עיקר החיוב להקדים את קיום המצוה, ומהו המושג זריזים.

חיובים מקבילים ומקורות נוספים

כאמור בתורת כהנים ובגמרא נלמד שאף שכל היום כשר למילה, זריזים מקדימים לקיימו בשעת בוקר, כפי שנלמד מהפסוק כאן שאברהם אבינו השכים בבוקר לקיום המצוה. וביאר רש"י (פסחים ד. ד"ה נבדוק) שוישכם בבוקר משמע שמיד בעלות השחר יצא אברהם לדרך ולא חיכה אף עד נץ החמה. וכן נפסק להלכה (שו"ע יו"ד סי' רסב סעיף א) שאף שכל היום כשר למילה, זריזים מקדימים למצוות ומלים את בנם מיד בבוקר.

בנוסף מצינו עוד מספר לימודים וחיובים שמהם שנלמד שיש חיוב להזדרז בעשיית המצווה:

במכילתא (בא – מסכתא דפסחא פרשה ט) נדרש מהפסוק (שמות יב יז) 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת': רבי יאשיה אומר אל תקרא כן אלא 'וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמְּצּוֹות', כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, אלא אם באה מצוה לידך עשה אותה מיד'.

בדומה יש דין שאמר ריש לקיש (פסחים סד:) שאין מעבירין על המצוות, כלומר שאם בא לפניך מצוה אחת, יש לעשותה ולא להתעסק אף בדבר מצוה אחרת שבא מאוחר יותר.

בנוסף דוד המלך אמר בתהלים (קיט ס): 'חַשְׁתִּי וְלֹא הִתְמַהְמָהְתִּי לִשְׁמֹר מִצְוֹתֶיךָ'. פסוק זה מלמד שעלינו למהר בעשיית המצוות ולא להתמהמה, ומצינו במדרשים ובראשונים מספר דינים שנלמדו מפסוק זה:

• באגדת בראשית (לא ג) ביאר שהפסוק נאמר על אברהם אבינו שמיהר לקיים את בוראו אף בעקידה שבצורה טבעית היתה אמורה להיות קשה, ולא כמו לוט שכל חייו היו בהתמהמהות, ואף כשמלאכים באו להצילו מהפיכת סדום התמהמה ולא מיהר למלט את נפשו.
• בפסיקא זוטרתא (נשא ד"ה מבן שלושים) דרש מכאן שאין מעבירין על המצוות, וכאשר מצוה מסוימת באה לידך, יש למהר לעשות אותה, ולא להתמהמה אפילו אם הזדמן לפניך מצווה אחרת לאחר מכן. ולכן משה רבינו כאשר נזדמן לו מצוה לקבוע שלשה ערי מקלט בעבר הירדן, למרות שבפועל ערי המקלט לא יוכלו לשמש כערי מקלט עד שיפרישו גם שלשה ערים נוספות בארץ ישראל, דבר שמשה רבינו ידע שלא יתרחש בחייו, מכל מקום הוא מיהר והתחיל במצוה שבאה לידו ועשה מה שהיה בידו.
• בחובת הלבבות (שער התשובה פ"י) ורבינו יונה (שערי תשובה שער ב אות לד) פירשו פסוק זה על מצות התשובה, שעל האדם למהר לעשות תשובה ולא לדחות ענין זה לאחר זמן. משום שככל שהנך מתאחר לשוב בתשובה, יותר קשה לשוב, ויש יותר תביעה על האדם מדוע הוא עדיין לא שב.
• עוד ביאר בחובת הלבבות (שער חשבון הנפש פ"ג; פ"ו) כאשר אדם עושה חשבון הנפש פנימי נכון, ומגיע למסקנא כמה הוא חייב, וכמה טוב להדבק בבוראו, הוא מקבל כוחות זריזות מעצמו, והאברים אינם כבדים עליו כשצריך לעשות מצוה, וכפי שדוד המלך תיאר את המציאות עליה הצליח להגיע.

בדומה לכך כתב המסילת ישרים, כי המלאכים השתבחו במידת הזריזות בצורה פלאית, כפי שנאמר (תהלים קג כ): 'בָּרֲכוּ ה' מַלְאָכָיו גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ'. וכן נאמר (יחזקאל א יד): 'וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק'. [כלומר המלאכים וחיות הקודש קיבלו תפקיד או שמעו את דבר השם יש להם גבורה וכח עצום ועושים את דבריו במהירות כמראה הבזק, אולם כאשר קיבלו פקודה הפוכה לשוב, שבים חזרה ומשנים כיון באותה מהירות וממלאים את הפקודה החדשה]. ואף שהאדם מטבעו אבריו כבדים עליו, עליו להרגיל את עצמו ולאמן את עצמו ככל שיוכל להתקרב לדרגת המלאכים למרות שלא יוכל להגיע ממש לדרגתם, וכפי שדוד המלך השתבח בכך שהוא שינה את טבעו שמיהר ולא התמהמה כלל בעשיית מצוות.

• בספר החסידים (סי' תתעח) למד מכאן שאף אם לאחר זמן יוכל האדם לקיימה את המצווה ביתר הידור, מוטל עליו למהר ולעשות את המצוה כפי שהזדמנה לפניו, ולא יכניס שום שיקול אף לשם שמים כדי לדחות את קיום המצוה. [ראה מה שכתבנו בענין בהרחבה במאמר השבוע פרשת בא שנת תשפ"א].

האם זריז פירושו עשיה מיד ובמהירות?

בעברית מדוברת בימינו 'זריז' פירושו אדם העושה דבר מיד ובמהירות, בדומה לכך ותיק הוא אדם שהקדים לעשות את הדבר והוא כבר עושה דבר זה זמן רב, כך שבעברית מדוברת המשפט גנב זריז וגנב ותיק, הם משפטים תקניים לחלוטין, אולם על מנת להבין את דברי חז"ל עלינו להדגיש משמעות המילים הללו בלשון חז"ל, אמנם התוצאה של זריזות הוא עשיית המצוה במהירות, והתוצאה של ותיקין, הוא אנשים שהתפללו מיד בנץ החמה, אולם פירוש המילים הללו מתייחס לסיבה ולא לתוצאה, וכפי שנבאר את הדברים.

ההבדל בין זהיר לזריז

בגמרא (ע"ז כ:) נמנה סולמו המפורסם של רבי פנחס בן יאיר כיצד אדם מתקדם מדרגה לדרגה עד שמגיע לדרגה העליונה וזוכה לרוח הקודש, בתחילת הסולם הוא כותב כי תורה מביאה לידי זהירות וזהירות מביאה לידי זריזות. רש"י (חולין קז:) מבאר שהזריז עדיף מזהיר. משום שהזהיר יודע להזהר בשעת מעשה שלא יעבור על המצוה, אך הזריז רואה את הנולד, ולכן עוד בטרם יש צורך בזהירות הוא מתקן עצמו שלא יבא לידי כך. לדוגמא עגלון זהיר נזהר שלא להכנס לביצה, ואילו עגלון זריז מראש בוחר נתיב נסיעה שאין בה ביצות כלל. אדם זהיר כאשר מגיע לידו נסיון הוא יודע להתחמק ממנו, ואילו אדם זריז יודע כיצד הוא לא יגיע לידי נסיון.

מדוע  זריזים מקידמים למצות?

ונשאלת השאלה אם כן מדוע נאמר 'זריזים מקדימים למצוות', ולכאורה מה הקשר בין מידת הזריזות, לחיוב להקדים את עשיית המצוה מיד כאשר חל החיוב. אולם התשובה לכך היא ברורה אדם רגיל עלול לעיתים לדחות את המצוה לרגע האחרון, וכאשר קורה עיכוב כלשהו הוא מגלה לצערו שהוא החמיץ את המצוה, בעוד אדם זהיר מחשב היטב איזה עיכובים עלולים להיות, ולוקח מעט זמן ליתר בטחון, ועושה את המצווה בשעה מקודמת יחסית ולא ברגע האחרון. אולם הזריז רואה את הנולד ויודע שלפעמים יש גם עיכובים בלתי צפויים, ולכן הוא מקיים את המצווה מיד ברגע הראשון שיש אפשרות לכך, מה שבטוח בטוח, וכך שום עיכוב בלתי צפוי שיצוץ במשך היום כבר לא יעכב אותו מלזכות במצוה החשובה, משום שהאוצר היקר כבר נמצא בידו.

שי' המסילת ישרים בהבדל בין זהיר לזריז

המסילת ישרים (שהוא ספר המבאר את סולמו של רבי פנחס בן יאיר) מבאר בדומה לרש"י שזריזות הוא אדם הנוקט אמצעי זהירות כדי ששום דבר לא ימנע ממנו לקיים את המצוה, ולכן מקיימו ברגע הראשון, אולם הוא מבאר את הבדל בין זהירות לזריזות בצורה שונה מרש"י, לשיטתו זהיר הוא אדם שהנוקט אמצעי זהירות להמנע מלעבור על עבירות, אולם הדרגה הגבוהה יותר הוא אדם שגם נוקט אמצעי זהירות כיצד לקיים את המצוות בצורה המושלמת והיעילה ביותר.

שי' המאירי מהו זריז

המאירי (הוריות י:), ביאר את הדברים בצורה מעט אחרת, המאירי כתב שכאשר בא דבר מצוה לידו יש להקדים לעשותו, ולא לדחות את קיום המצוה, משום שהזריז העושה את המצוה מתוך כוונה מעולה מקדים את המצוה, ואילו מי שמרגיש שהמצוה היא עול עליו ומצות אנשים מלומדה, מאחר את עשיית המצוה.

כלומר יש כלל בנפש האדם כאשר אדם מחובר לדבר מסוים ומחבב אותו, הרי הוא ממהר לעשות את הדבר, בעוד שאדם שמרגיש שהדבר הוא נטל ועול עליו, אף שיודע שהוא חייב לקיימו יש לו יצר דחיינות לדחות את הדבר כמה שאפשר. עבודת האדם הוא להיות זריז שמחבב את המצוות ומקיים אותם בכוונה מעולה מתוך הבנת ערך הדבר, ולא כעול וחובה והרגל מצוות אנשים מלומדה, שאז הוא נוטה לדחות ולאחר את המצוה.

אמנם גם לרש"י יש קשר בין הזריזות לחביבות המצוה, וכפי שנפרט.

פירוש המושג ותיק – ותיקין

בגמרא (ברכות ט:) נאמר שקריאת שמע וברכותיה ניתן לקרוא החל מעלות השחר, ואילו תפילת העמידה [שמונה עשרה] אפשר רק מנץ החמה, ויש דין להסמיך גאולה לתפילה – כלומר את ברכת גאל ישראל סיום קריאת שמע וברכותיה לתפילה, ולכן ותיקין שרצו להתפלל ברגע הראשון שניתן, החלו את התפילה לפני נץ החמה, ותכננו את עצמם שיגיעו לקריאת שמע עם נץ החמה, כדי שמיד לאחר קריאת שמע יוכלו להתפלל את תפילת העמידה מיד בנץ החמה ברגע הראשון האפשרי.

ומבאר רש"י (ברכות ט: ד"ה ותיקין): 'ותיקין. אנשים ענוים ומחבבין מצוה'. ומבואר שמה שותיקין מקדימים תפילת שחרית לרגע הראשון האפשרי, היינו מחביבות המצוה, וממה שהם ענוים וצרכי שמים קודמים לצורכי עצמם, ודרך אדם שעושה דבר החביב עליו מיד.

בדומה לכך חכמים (מכילתא בשלח מסכתא ויהי פ"א; סנהדרין קה:) לומדת מכך שאברהם אבינו השכים בבוקר וחבש בעצמו את החמור, שאהבה מבטלת את השררה של גדולה, ומאהבת אברהם אבינו את מצוות השם הזדזרז ועשה הכל בעצמו, אף שהיו לו משרתים רבים, והיה יכול לקום גם בשעה מאוחרת יותר.

האם יש ענין מיוחד במילה

הצמח צדק (הקדמון סי' קכח) והשיבת ציון (סי' נד) כתבו שיש להקדים את מצות המילה למצות פדיון הבן, שהרי במצות מילה נאמר זריזים מקדימים למצוות כפי שנלמד מ'וישכם אברהם בבוקר' האמור בעקידה. ומדבריהם עולה חידוש שהחיוב של זריזים מקדימים שייכת במיוחד במצות מילה, ודוקא מצות מילה נלמדת ממצות העקידה שיש לעשותה מיד בבוקר. אולם תמה על כך הדברי מלכיאל (ח"א סי' יז אות לה) שהרי זריזים מקדימים הוא דין כללי בכל  המצוות, וממצות העקידה היא נלמדת למילה, ואינה אמורה דוקא במילה, וכפי שמילה נלמדת מהעקידה גם פדיון הבן ושאר המצוות נלמדים ממילה.

אמנם מצינו כמה טעמים מדוע דוקא במילה נאמרה החיוב להזדרז, ומכך ניתן ללמוד כי חיוב זה אמור במיוחד במצוה זו:

המאירי (יומא כח:) כתב שראוי לזריזים להקדים את המילה בשחרית, שלא יראה כמתרשל בה מצד חמלתו על הבן, ולאחוז בדרכי האבות שאף אברהם אבינו הזדרז בעקידה שלא יראה כאילו הוא חומל על בנו יותר מאשר ציווי השם יתברך.

הרי לנו שכאשר מצוה שהיא קשה עלינו ביותר ומנוגדת לטבע והרצון הטבעי שלנו, יש ענין מיוחד להזדרז ולעשותו בשמחה.

התורת חיים (פסחים ד.): כתב שיש צורך מיוחד לחדש בעקידה זריזים מקדימים, משום שהיה מקום להתעכב כדי שלא יאמרו שהשם המם ועירב את דעתו של אברהם אבינו, והוא עקד את בנו שלא מתוך ישוב הדעת ושיקול הדעת. ועל זה נאמר שגם במקרה זה יש להזדרז. ולפי זה חידוש זה קיים גם במילה [אמנם הוא סיבה מדוע צריך לחדש גם במילה, ולא מדוע היא יותר במילה משאר מצוות].

ערוך השולחן (יו"ד סי' רסב סעיף ח) כתב שחכמים למדו מהעקידה דוקא את מצות מילה, ומאידך במשנה (מגילה כ:) שנשנו כל הדברים שכשרים כל היום לא נזכר מילה, משום ש'מילה שהוא חותם ברית קודש, ובזה נכנס לקדושה יש קפידא גדולה שלא לאחרה'. והוסיף שהמאחרים את הברית אחרי חצות מפני שטות שיתאספו יותר קרואים הוא עוון פלילי.

הדברים שאברהם אבינו הזדרז אליהם

למעשה בפסוק זה 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר', מצינו 3 פעמים בתורה, ושלשתם בפרשתנו: הפסוק הנ"ל בעקידת יצחק. כאשר אברהם אבינו השקיף על סדום, ונלמד מכאן שהוא תיקן בשעה זו את תפילת שחרית (בראשית יט כז): 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה". כאשר הוא שלח את הגר וישמעאל מביתו בציווי השם (בראשית כא יד): 'וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ'.

ונרחיב מעט את ההדגשות בזריזות אף בשני ענינים אלו:

מעלת שחרית בהשכמה

בתפילה ובפרט בתפילת שחרית, מצינו הדגשה מיוחדת להתפלל מיד עם הנץ החמה, וכפי שמובא בגמרא שהובא לעיל שותיקין שהם אנשים ענוים ומחבבים את המצוות, מקפידים להתפלל מיד עם נץ החמה. וכפי שתפילה זו קרויה בימינו ותיקין.

במכילתא (בשלח – מסכתא דויהי פרשה ה), עמד על כך שתפלות הצדיקים נשמעים בבקר, ולצד פסוק זה שאברהם השכים בבוקר ותיקן תפילת שחרית, מנה תפילות של צדיקים רבים שהשכימו בבוקר להתפלל. בזוהר (ויצא קסד: פנחס רמב:) אף הוסיף שמאז העקידה זמן ההשכמה שהשכים אברהם אבינו בבוקר ברצון לקיים מצוות בוראו, הוא זמן שמתעורר רחמים בעולם, וכן שעת בין הערבים הזמן שנעקד יצחק בפועל, ולכן מקריבים שני תמידים אחד בבוקר בבוקר, ואחד בין הערבים. והרמח"ל (מאמר הגאולה) כתב שע"י וישכם אברהם בבוקר, כל השכמה בבוקר הוא זמן שהחסד גובר מאד באותו הזמן וממנו רוב השלום והמנוחה.

ובתיקוני זהר (הקדמה ח: יא.) מבואר שהמשכים בבוקר וקורא קריאת שמע ומתפלל בשעה של 'וישכם אברהם בבוקר' שוחט את יצרו הרע. והבן איש חי (שנה א פנחס) ביאר שבכל בוקר מתעורר אור החסד וכנגדו קליפה בשם 'תולע' וע"י 'עולת' התמיד שהוא אותיות תולע בשינוי הסדר, מתבטלת הקליפה. ובימינו שאינו לנו בעוונותינו את קרבן העולה, יש לנו את תפילת השחרית כנגדו.

לסיום נביא את דברי המטה משה תלמיד המהרש"ל  (מטה משה עמוד העבודה סי' תתקנח): כתב שיש ה' ימים שבהם נהגו הכל להשכים בתפילת שחרית כותיקין, וסימן לדבר 'וישכם אברהם בבקר', אברהם ראשי תיבות, אב [ט' אב], בריאת עולם – ראש השנה שבו נברא העולם, רבה – צומא רבה [יום כיפור], הושענא רבה מגילה – פורים. וכן סופי תיבות של ימים אלו הוא אברהם: הושענ'א רבה, ט' אב, יום כפור, ראש השנה, פורים.

מדוע אברהם הזדרז במיוחד לגרש את הגר

בפסיקתא זוטרתא (וירא כא יד) ובמדרש שכל טוב (שם) כתבו מכיון שאמר לו הקב"ה, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, אף שהיה קשה לו לעשות כן הזדרז מיד לעשות כן. [וראה מלבי"ם]. לאור דברי המאירי שכל דבר המנוגד לטבע האדם יש מצוה מיוחדת להזדרז, נוכל להבין כיון שבתחילה חמל על בנו והורע בעיניו דברי שרה, כאשר הקב"ה אמר לו שהיא צודקת, מיד שינה את דעתו ועשה כן בזריזות, וכפי שנאמר במדרש (תנחומא שמות סי' א; שמות רבה סי' א) שאברהם שנא את ישמעאל על שיצא לתרבות רעה, ולכן ציידו רק בלחם ומים אף שהיה עשיר גדול כפי שמבואר בפסוק (בראשית יג ב).

אולם יש נקודה נוספת הנוגע לעינינו, אף שאברהם אבינו לאחר דברי השם עבר ממצב שחמל ואהב את בנו ישמעאל, והורע בעיניו דברי שרה, למצב שהוא שנא אותו וציידו רק במינימום ההכרחי, מכל מקום את מה שהוא היה חייב לתת לחם ומים הוא נתן בעין יפה, וכפי שמבואר במדרש (בראשית רבה פנ"ג; שכל טוב כא יד) שאברהם וביתו היו ותרנים, ואף שהדרך שהעבד מעמיס את כדו על שכמו, אברהם אבינו העמיס את החמת על הגר, ואף ציידה בשפע בכל מה שהיא יכולה לשאת. ויתירה מזו כיון שאברהם אבינו נתן לה בעין טובה, נאמר בפרקי דרבי אליעזר שנעשה נס, והמים בחמת לא נגמרו מזכותו של אברהם אבינו, ורק במדבר באר שבע כאשר תעתה ושבה אל עבודה זרה של אביה פרעה לא הועיל זכותו של אברהם אבינו, ותמו המים מהחמת.

הדבר מלמד אותנו שמידת הזריזות היא שליטה מלאה על הרגשות, וכאשר רצון השם הוא לגרש את בנו, הוא עושה זאת בשמחה עם כל הלב, והוא שונא את בנו שיצא לתרבות רעה, ומזדרז בהשכמה למלא את רצון השם, ונמנע מלתת לו דבר מעבר לצרכיו הבסיסים. מאידך כאשר הוא מחוייב לספק לו את צרכיו הבסיסים, אף זאת הוא עושה בשלמות ובעין טובה ובעצמו.

סיכום

למדנו שזריזות אינה עשיית דברים מיד ובמהירות, אלא החובה על אדם לחבב את המצות ולהזהר מכל מה שיכול לגרום לו להפסיד את המצוה היקרה. ולשנות את טבעו לעשות דוקא את הדברים שהגוף מטבעו מפתחת דחיינות מיד ובשמחה.

נזכיר את דברי הט"ז (או"ח סי' א סק"ב) שאדם שהוא מעורר את השחר, הוא מרגיל את עצמו באותו יום להיות היוזם הפעיל, ולא נגרר אחר מציאות החיים. אדם שהשחר מעיר אותו באותו יום הוא נוטה להיות נגרר ואחד שאחרים מעוררים אותו לעשיית המעשים הנכונים. נתרגל להתחיל תמיד את היום על רגל ימין.

השינה בלילה

הגרי"ז סולובייצ'יק מבריסק (הובא בתשובות והנהגות ח"ד סי' קלד) עמד על נקודה נוספת לא פחות חשובה, וישכם אברהם בבוקר, מלמדת אותנו על שהוא ישן באותה לילה והוא השכים לקום. הדבר מלמד אותנו שיקול הדעת וישוב הדעת של אברהם אבינו, אף שאברהם אבינו ידע שמחר הוא נצרך לשחוט את בנו יחידו שכה אהב שנולד לאחר עשרות שנות צפיה, הוא הלך לישון בשלות נפש, ואגר כוחות כדי שיוכל למחרת מיד בבוקר לצאת לדרכו לקיים מצות בוראו בשלמות.