שאלה:
שלום וברכה רציתי לדעת האם מותר למכור לאדם אחר שעוני יוקרה שהם חיקוי כאשר מוסבר לאדם כי הוא אינו רוכש את המקור והוא מודע לכך
תשובה:
שלום וברכה,
מותר למכור לאדם פרטי שעון חיקוי שנראה מותג יוקרתי אם מודיע לקונה שמדובר בחיקוי. אם לא מודיע לקונה שמדובר בחיקוי, אם גובה מחיר של שעון יוקרתי עובר באיסור אונאה. וגם אם לא גובה מחיר יקר אלא מחיר של שעון של חיקוי אם הלקוח טועה וסובר שמדובר במוצר יקר, עובר המוכר על איסור גנבת דעת.
אסור למכור לסוחר שעוני חיקוי שנראים זהה לשעוני מותגי יוקרה. ורק אם יש סימן על השעון שמדובר בשעון לא מקורי מותר למכור אותם לסוחר.
בהצלחה.
מקורות:
מסתיר מום במקח – איסור גניבת דעת
בגמרא חולין (צד, א) ת"ר לא ימכור אדם לחבירו סנדל של מתה בכלל של חיה שחוטה מפני ב' דברים, אחד מפני שמטעהו, פרש"י שעור של בהמה שמתה מאליה אינו חזק כעור בהמה שחוטה. ואחד מפני הסכנה, פרש"י שמא מחמת נשיכת נחש מתה והארס נבלע בעור. והובא להלכה בטור ושו"ע חו"מ רכח ס"ח. וכתב הב"ח 'ונראה אפילו אינו נוטל ממנו אלא דמי מתה אפ"ה איכא טעות כיון דאינו חפץ בשל מתה כלל'. מבואר שאסור למכור דבר שיש בו מום אפילו במחיר זול, כיון שהלוקח אינו חפץ בזה. וכן נראה להוכיח מדברי המחבר (שם ס"ו) שכתב 'אסור לרמות בנ"א במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח, ואף אם הוא גוי לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה' וודאי שאין האיסור כשמאנה אותו בממון, שהרי הונאת ממון בגוי מותרת כמבואר בסימן רכז סכ"ו, והאיסור הוא רק משום הונאת ממון שאסור גם בגוי.
דעת הב"ח לחלק בין מום שהדרך להקפיד למום שאין הדרך להקפיד
מאידך מצינו במשנה ב"מ (ס, א) אין מפרכסין לא את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים. והגמרא (ע"ב) מספרת על כמה אמוראים שהתירו למוכרים לעשות מעשים ליפות את המקח. והקשתה הגמרא שבמשנה כתוב שאסור לצבוע כלים לפני שמוכרם. תירצה הגמרא 'לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי'. פירש רש"י: 'בעתיקי אסור שגונב את העין שנראים כחדשים'. היינו שיש איסור לעשות מעשה שסחורה ישנה תראה חדשה, ומשמע אפילו שאין לוקח דמים של חדש אלא כל שגונב דעתו שחוב הלוקח שהחפץ חדש נחשב לגניבת דעת. וכן כתב המאירי וז"ל: 'אפילו מכרה בדמים קלים (זול) מכל מקום יש כאן גניבת דעת'. אמנם בחידושי הריטב"א ובשיטה מקובצת בשם הראב"ד פירשו את החילוק בין חדתי לעתיקי: 'בחדתי שרי שאינו מעלהו בדמיו אלא דמי האומנות בלבד, ואין אותו אומנות מועלת לו אלא דקפיץ עליה זבינא, אבל בעתיקי אסור מפני שמראה אותו חדש ומעלהו יותר מכדי אותו האומנות' וכן פירש הטור וכתב: 'ולא את הכלים לצבעם שיראו חדשים ואין השבח שמשביחם בצבע כמו העילוי שמעלה אותם בדמים'. והובאו דבריו בסמ"ע ס"ק טו. ומשמע מראשונים אלו שהאיסור למכור דבר הנראה חדש משום שמעלה בדמים ולא כדברי הב"ח שכתב שאין האיסור תלוי בדמים. תירץ הב"ח שבכלים ישנים שאין הדרך להקפיד בכך שאינם חדשים לכך אם אינו מעלה בדמים מותר, למרות שאינו יודע שהינם ישנים, אבל בשאר דברים כגון מנעל של בהמה מתה וכיוצ"ב שמקפידים עליו שלא לקנותו כלל, ודאי איכא טעות גמור.
הרי לנו בדברי הב"ח שדבר שמקפידים עליו אסור למוכרו בחזקת שאין בו מום אם לא מודיע לקונה על המום משום גניבת דעת, אבל דבר שאין מקפידים עליו ואין מעלהו בדמים מותר למכור גם שאין מודיע לקונה על כך. וכיון שדרך העולם כשקונים מוצרי חשמל בחזקת חדשים אינם חפצים במכשיר שעבר תיקון וחידוש אלא חפצים בחדש ממש, על כן צריך המוכר להודיע ללוקח שהמכשיר אינו חדש אלא עבר תיקון וחידוש, למרות שאינו נוטל ממנו מחיר של חדש אלא מחיר זול של מחודש. וכן חיקוי של מותג כיון שדרך להקפיד יש להודיע ללקוח על כך כדי שלא יחשוב שקונה מותג מקורי.
מכירת מכשיר מתוקן במחיר של חדש – איסור אונאת ממון
ופשוט שאם המוכר לוקח מחיר של חדש על מכשיר שאינו חדש אלא מחודש, וכן על מותג חיקוי מחיר של מותג מקורי מלבד איסור של גניבת דעת יש גם איסור של אונאת ממון, וכמו שכתב בשו"ע הרב הלכות הונאה וגניבת דעת סעיף יח 'והכלים אסור לצובעם שיראו כחדשים, ואין השבח שמשביחם בצבע כמו העילוי שמעלה אותם בדמים, מפני שסוברים שהם חדשים ונמצא מטעה ומאנה'.
מוכר לסוחר מוצר שאפשר להטעות בו אחרים
הגמרא (שם) מספרת על רבא שהביאו לו יין מהחנות ומזג רבא את היין, טעם מהיין והבחין שאינו משובח כל כך, שלח את היין המזוג לתגר כדי שימכור את היין המזוג. שאלוהו הרי כתוב במשנה שאסור למכור לתגר יין מזוג אפילו שמודיע לו שמזוג שמא ירמה בו אחרים, אמר להם רבא המזיגה שלי שכבר יש בו הרבה יין ניכר בטעמו ולא יבואו לטעות בו. שאלוהו הרי עדיין יש לחשוש שמא יוסיף התגר יין חי ליין המזוג עד שלא ניכר טעם המזיגה וימכרהו כיין חי. תירץ רבא 'אם כן אין לדבר סוף'. פירש רש"י: 'אין לדבר סוף, שאף המים לבדם אסור למכור לחנווני שמא יערבם ביין, ולא חשו אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשוי לרמות בו כמות שהוא עכשיו'.
מבואר בגמרא וברש"י שיין המזוג במים רבים שכל מי שטועמו מבין שהוא מזוג, מותר למוכרו לתגר שאין חשש שירמה בו. וכן אין חשש שמא ישנה את היין המזוג, שיוסיף יין חי וירמה בו, דא"כ אין לדבר סוף.
בספר רביד הזהב (סימן ג או' ז) כתב שכל ההיתר למכור יין מזוג הוא דוקא במקרה של רבא שמתחילה מזג את היין בהרבה מים ולא מצא חן בעיניו, שעל זה אמרו שמותר למסור לתגר למכור, ולא חוששים שמא יוסיף יין חי וירמה. אבל אדם שנשפך לו מעט מים ליין ולא טועמים את המים ביין, ובאופן זה אסור למכור לתגר, ורוצה להוסיף הרבה מים עד שיהא ניכר המזיגה וימכור לתגר, אסור לעשות כן, שכיון שמתחילה נאסר היין למכור לתגר, אין יכול לתקנו בהוספת המים, שבזה יש את החשש שמא יוסיף התגר יין חי וירמה בו אחרים.
מכירת ביצת טריפה לגוי – כשחוששים שיאכילנו לישראל
ובזה ביאר את הדין שמובא ביו"ד (סימן פו ס"י) שכתב המחבר, ישראל שיש לו ביצה של טריפה לא ימכרנה כמות שהיא לגוי, מחשש שמא ימכור הגוי את הביצה לישראל, אלא ימכור לגוי את הביצה כשהיא טרופה, שבזה אין חשש שיכשל בה ישראל אחר. והוסיף המחבר שגם במקום שאין נזהרים מפת עכו"ם אין חוששים שמא ישראל נתן לגוי ביצה טריפה שהיא טרופה, ונתן הגוי את הביצה בפת. והרמ"א חולק וכתב שבמקום שאין נזהרים מפת עכו"ם אסור למכור לגוי ביצה אסורה גם כשהיא טרופה שמא יתננה בפת וימכרנה לישראל. מבואר ברמ"א שחוששים שמא יעשה הגוי מעשה עם הביצה וימכור, והרי בגמרא אמרו שלא חוששים שמא יוסיף התגר יין חי דא"כ אין לדבר סוף, ומדוע כאן חוששים שמא הגוי יעשה מעשה עם הביצה וירמה לישראל. ביאר הרביד הזהב לפי דרכו שרק באופן שמתחילה מזג בהרבה מים שעשה בהיתר, אין חוששים שמא יעשה התגר מעשה וירמה בו. אבל בדבר שכבר נאסר למוכרו, או בביצה אסורה, חוששים שמא התגר או הגוי יעשו בו מעשה וימכרוהו לאחרים, ועל זה לא אמרו בגמרא אין לדבר סוף, עכת"ד.
נמצא לדברי הרביד הזהב שאסור למכור לסוחר דבר שאפשר לרמות בו, ואפילו אם כתוב על המוצר שמדובר בחיקוי, אם ניתן למחוק חוששים שמא ימחק התגר את הכתוב.
תגר עושה מעשה כדי לרמות לא חוששים
אמנם דברי הרביד הזהב תמוהים מסברא, דמ"ש אם מתחילה מזג בהרבה מים לבין אם נשפך לו מעט ורוצה להוסיף, וכיון שאמרו בגמרא 'אין לדבר סוף' וגם במים יהיה אסור למכור לתגר שמא יערב, מבואר שעל חשש שמא יעשה מעשה לא חוששים.
ועוד קשה שהנה ברש"י (ד"ה והא אנן) כתב שהאיסור למכור לתגר יין מזוג משום 'לפני עיור', ובמקרה של רבא שנשפך הרבה מים מותר למכור לתגר כתב רש"י (ד"ה אין לדבר) 'ולא חשו אלא בזמן שאני מוכר לו דבר העשוי לרמות בו כמות שהוא עכשיו' וביאר הגאון ר' יוסף ענגיל בספרו גליוני הש"ס שהאיסור הוא רק כשנותן לו דבר שבו עצמו ירמה, אסור למכור משום לפני עיור, אבל כל שצריך התגר לעשות מעשה כדי לרמות דומה ללפני דלפני ומותר. ולדבריו כל שצריך לעשות מעשה ולשנות את מה שנתן לו כדי לרמות אין איסור לפני עיור. ומדוקדק שלא כדברי הרביד הזהב שגם אם מתחילה התערב לו בטעות והיה לו איסור למכור, אם מוסיף מים ואין התגר יכול לרמות עד שיעשה בו פעולה נוספת, דמי ללפני דלפני ומותר.
יש לחלק בין ביצת טריפה ליין מזוג
גם מדבריו שהביא מיו"ד קשה, שאדרבה מפסק המחבר שחולק על הרמ"א וכתב שמותר לקנות פת מהנכרי, ולא חוששים שמא ישראל נתן לו ביצה אסורה טרופה ובללה הגוי בפת, מוכח שכל שצריך לעשות פעולה נוספת כדי שלא ירגיש הקונה, לא חוששים, ורק אם נותן ביצה, כיון שיכול הגוי לרמות בדבר עצמו כמות שהוא חיישינן. והש"ך (ס"ק ל) הסיק להלכה כדברי המחבר ודלא כרמ"א, משום שכולי האי לא חיישינן, מוכח שגם דבר איסור אם צריך לשנותו מותר.
גם מדברי הרמ"א אין ראיה לדברי רביד הזהב, כמו שכתב בספר יד שאול (יו"ד שם) לישב דברי הרמ"א עם דברי הגמרא, שבגמרא מבואר שלא חששו שיעשה מעשה וירמה, ובביצה חשש הרמ"א שיאפה הגוי בפת וימכור לישראל וכתב וז"ל: 'רק שהחנוני יוסיף חמרא ומחיילא, לזה אמר דלא חיישינן לזה, דהא יוכל לעשות גם במים לבדו זאת, ומה לו לרבא בזה הוא אינו מוכר לו דבר שיכול לרמות כמות שהוא, אבל כאן [ביו"ד] חיישינן שמא הגוי יערב ויזדבן'. ונראה ביאור דבריו, שרבא לא מכר לתגר דבר איסור ולא דבר שיכול לרמות, אלא שאם נחשוש שמא ירמה בו התגר, זה לא חיישינן שהרי גם במים יוכל לרמות, אבל בביצה אסורה סובר הרמ"א כיון שנותנים לגוי חפצא של איסור, יש חשש שמא יעביר את האיסור לגוי באופן שיאפה בפת, והיכא שנותן דבר איסור לגוי יש חשש גם אם התקלה תבוא על ידי מעשה של הגוי.
נמצא לדברינו שהוכחנו מדברי הגליוני הש"ס שכל האיסור הוא דוקא שנותן לתגר דבר שבו עצמו ירמה, וכמש"כ רש"י 'לרמות בו כמות שהוא עכשיו', אבל כשצריך התגר לעשות פעולה נוספת כדי לרמות בו, דומה ללפני דלפני ומותר. לכן נראה שאם יש כיתוב או מדבקה שמדובר בחיקוי מותר למכור לסוחר, ולא חוששים שמא ירמה בו.
