לתרומות לחץ כאן

האם מותר לאדם לסכן את עצמו כדי להציל את נכסיו?

בס"ד

מאמרנו השבוע עוסק בשאלה האם מותר לאדם לסכן את חייו כדי להציל את ממונו? או לעבוד בעבודה המסוכנת? האם קיים הבדל בין עני לעשיר? מה הדין אם הוא עובד בעבודה מסוכנת כדי להחזיק תורה? מהו רמת הסכנה שמותר להכנס אליו? האם מותר להאבק מול שודד אלים? והאם מותר לחלל שבת כשיש גנב? האם מותר להפליג בספינה בזמנים שהיתה בכך סכנה? ואם כן כיצד מצינו נביאים ותנאים רבים שהפליגו בספינות? האם מותר להכנס ללבית בוער כדי לחלץ את נכסיו? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

האם מותר לאדם לסכן את עצמו כדי להציל את נכסיו?

בפרשה נאמר שלאחר המבול ה' אמר לנח (בראשית ט ה): 'וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ'. רש"י מפרש שלפני המבול נאסר על האדם לשחוט בהמה כדי לאכול את בשרה, אולם לאחר המבול התורה התירה לאדם להרוג בהמות וחיות לצורך אכילת בשרם, אולם התורה הגבילה את ההיתר רק לבהמה, ולכן השם הזהיר את נח אף שהתרתי כעת לאנושות ליטול נפש בהמה וחיה לצורכי האדם, אין כל היתר ליטול את נפשו של אדם אחר, והתורה כותבת את האיסור בלשון של את דמכם לנפשותיכם אדרוש, ללמד שאף אדם השופך את דמו ומאבד את עצמו לדעת, השם ידרוש ממנו את דמו, ובבא נשמתו לעולם הבא הוא יענש על כך, משום שהאדם אינו אדון לעצמו, והנשמה היא פקדון שניתנה בידו, ואין לו כל היתר ליטול את חייו.

במאמרנו השבוע נעסוק בשאלה האם מותר לאדם לסכן את עצמו כדי להציל את נכסיו, או כדי להרוויח כסף, שהרי הוא מסכן את נשמתו וחייו שהוא אינו אדון עליהם, והם פקדון בלבד בידיו?

מאבק חסר סיכוי מול שודד

בספר חסידים (אות תרעז) כתב: אדם שבאו עליו שודדים הרוצים לשדוד ממנו את ממונו, והוא יכול לברוח, ויודע בבירור שאינו יכול להלחם כנגדם, אולם הוא מחליט להאבק מולם משום שהוא מרגיש שאם יקחו ממנו ממון זה למה לו חיים, הרי זה עובר על מה שנאמר 'וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ'.  מדבריו עולה שיש איסור רק במקרה והוא יודע בירור שהמאבק חסר סיכוי, אולם כל עוד והאדם חושב שיש סיכוי להאבק מול השודד ולהציל את ממונו אין בכך איסור. ונשאלת השאלה מדוע באמת מותר להאבק כאשר יש בכך סכנת חיים גדולה, גם אם יש סיכוי סביר שהוא ינצח את השודד?

כניסה לבית בוער כדי להציל את ממונו

יתירה מזאת בספר חסידים (שם) הביא עוד שתי דוגמאות שאדם הנוהג כך עובר על 'וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ': א. גואל הדם הרודף אחר הרוצח לנקום נקמת קרובו, אולם גואל הדם יותר גיבור ממנו. ב. בית שנפל בו דליקה והאש מתלהטת בבית, ואדם נכנס לבית להציל את נכסיו. וכאן לא הוסיף ספר החסידים את התנאי שיודע בבירור שהוא ינצח את גואל הדם. וכן יודע בבירור שאין לו סיכוי לצאת מהבית בשלום.

יתירה מזאת בספר חסידים (סי' תרעה) הביא פסוק זה, וכתב שאדם שנכנס למריבה והתקוטט, ובעקבות כך נרצח, או הלך על נהר קפוא בחורף, והקרח נשבר והוא טבע, או נכנס לחורבה והיא התמוטטה עליו, עתיד לתת את הדין שגרם לעצמו מיתה. ובפרט עם מתקוטט עם אדם הידוע כאלים ורוצח, או מכשף, או שנכנס למריבה עם רשע שהשעה משחקת לו [שכעת יש לו מזל לגבור על אויביו], או אדם בודד הנכנס למריבה עם רבים וגיבורים. ומדבריו משמע שהוא עתיד לתת את הדין על שגרם למיתתו, אך אינו נחשב כמי שאיבד את עצמו לדעת במה שסיכן את עצמו, לעומת המקרים הראשונים שהזכרנו שהוא עובר על פסוק זה.

עבודה במקום מסוכן

יתירה מזאת בספר חסידים (מהד' ברלין סי' תתתתקסה) כתב שאדם שיכול לעבוד בסמוך לביתו, אסור לו לעבוד במקום מרוחק מביתו שיש שם סכנה. והביא ספר החסידים את המקור לכך, ממה שמסופר בשמואל (ב' כג טו-טז): 'וַיִּתְאַוֶּה דָוִד וַיֹּאמַר מִי יַשְׁקֵנִי מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשָּׁעַר. וַיִּבְקְעוּ שְׁלֹשֶׁת הַגִּבֹּרִים בְּמַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּשְׁאֲבוּ מַיִם מִבֹּאר בֵּית לֶחֶם אֲשֶׁר בַּשַּׁעַר וַיִּשְׂאוּ וַיָּבִאוּ אֶל דָּוִד וְלֹא אָבָה לִשְׁתּוֹתָם'. ובגמרא (ב"ק סא.) מבואר שהיה לדוד ספק הלכתי, ושלשת הגיבורים סיכנו את חייהם וחצו את מחנה פלישתים כדי לברר את ההלכה, אולם דוד המלך אמר להם שכל המסכן את עצמו על דבר הלכה אין אומרים אותו משמו. ומכך למד ספר החסידים שכל שכן שאסור לאדם להנות מדבר שהושג בסיכון חייו. [וכפשטות הפסוק שדוד המלך לא רצה לשתות מים שהושגו בסיכון חיי הגיבורים].

ונשאלת השאלה אם לעבוד בעבודה שיש בה חשש סכנה אסור, מדוע כתב שרק אם יודע בבירור שאין סיכוי לנצח את השודד הדבר אסור?

מאידך יש להעיר מדוע ספר החסידים כתב שאיסור זה הוא רק כשיש עבודה חילופית ליד הבית ללא סכנה, ומשמע שאם אין לו עבודה אחרת הדבר מותר, ונשאלת השאלה מדוע? וכן מדוע הביא את המקור ממעשה של דוד המלך, ולא הביא שיש איסור בתורה להסתכן?

לברר את הדברים נרחיב מעט מתי מותר ומתי אסור להסתכן עבור ממונו, ולאור הדברים נשוב ונבאר את דברי ספר החסידים.

מאבק מול שודד

התורה (שמות כב א) התירה להרוג גנב שבא במחתרת, וטעם הדבר מבואר בגמרא (סנהדרין עב.) שהגנב יודע שיש חזקה שאדם שלוקחים לו את ממונו בפניו אינו מעמיד את עצמו, ואם בעל הבית יגלה את הגניבה הוא בודאי יאבק עם הגנב, ולכן הגנב בא על דעת שיתכן שבעל הבית יאבק בו, ואז הוא ינסה להרוג את בעל הבית, ומשכך הגנב נחשב כמי שרודף אחר בעל הבית להורגו, ונאמר על כך הדין הבא להורגך השכם להורגו.

ואכן נאמר בגמרא (שם ע"פ הפסוק שם) כי במקרה וברור כשמש שבשום פנים ואופן הגנב לא יהרוג את בעל הבית, כדוגמת אב שבא לגנוב בבית בנו, שגם אם בנו יגלה אותו ויאבק בו, האב ירחם על בנו ולא יהרוג אותו, וכן בכל ציור שלפי המציאות באותו מקום ברור שהגנב רק בא לגנוב ממון ולא יהרוג את בעל הבית, יש איסור להרוג את הגנב.

הרי לנו שהתורה שיערה שהאדם יאבק מול השודד, ומשכך מותר להרוג את השודד שהרי הוא רודף, ואין חובה על האדם לוותר לגנב על ממונו כדי שהשודד לא ירצה להורגו, ומשכך לא יבא בעל הבית לאיסור רציחה.

מדברים אלו נראה שלמד ספר חסידים שרק כאשר יודע בבירור שאין לו סיכוי אסור לו להאבק מול השודד, אולם אם יש לו סיכוי אף שיש בכך סכנה מותר להאבק מול השודד, כיון שידעה התורה שחזקה שאדם אינו יכול להתאפק ולשתוק כאשר אדם אחר גוזל מול עיניו ממונו, ואילו בגואל הדם ולהציל נכסיו מבית בוער סבר ספר החסידים כי אדם המסכן את חייו כאשר הסכנה קרובה מאד נחשב עובר על האיסור של מאבד עצמו לדעת.

עבודה במקום סכנה

הנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' י) כתב כי שני אנשים העוברים באותו יער שיש בו חיות טורפות, אחד מהם הוא רוכל עני הזקוק לעבור את היער כדי להגיע לכפרים הנדחים להתפרנס, ומקווה לעבור את היער בשלום ללא מפגש עם דב או זאב, בעוד שרעהו עשיר יוצא למסע צייד לשם תענוג בלוויית כלבי ציד מקצועיים, אף שהעני הנעזר במקל או באבן בסכנה גדולה יותר, הרי הוא מקיים מצוה בכך שהוא מסכן את חייו לפרנס את עצמו, ומחוסר ברירה נאלץ לבחור בעבודה מסוכנת, בעוד שרעהו העשיר עובר על איסור ונשמרתם מאד לנפשותיכם על שמסכן את חייו ללא תועלת מוצדקת.

ומשכך לעני תיקנו חכמים תפילת הדרך, ובזכות המצוה והתפילה יש לקוות שהוא יצליח להנצל, אולם העשיר העובר על איסור בכניסה ליער, כיצד תתקבל תפילתו?

והוכיח הנודע ביהודה שלצורך פרנסה מותר לסכן את חייו, שהרי נאמר בתורה (דברים כד, טו): 'בְּיוֹמוֹ תִתֵּן שְׂכָרוֹ וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ'. וביארה הגמרא (ב"מ קיא:) שהרי הפועל העני עלה בכבש או נתלה באילן כדי להתפרנס וסיכן את חייו ונשא את נפשו למען שכרו, ולכן החמירה התורה שלא לאחר כלל את התשלום. ולמדים אנו מכך שמותר לפועל העני לסכן את חייו לעלות בכבש או להתלות על אילן גבוה כדי להתפרנס.

בדומה לכך הוכיח האגרות משה (חו"מ ח"א סי' קד) מגמרא זו שמותר להתפרנס ממשחק הכדורים שאחת לכמה אלפים מתרחשת תאונה ח"ו ונהרגים, משום שסכנה רחוקה מותרת לצורך פרנסה.

והוסיף האגרות משה אף שבפרנסה ממשחק זה יש גם סכנה שמא יהרוג, הדבר מותר כיון שחברו נכנס למקום מדעתו החופשית, שהרי אין הבדל בין מי שהורג את עצמו למי שהורג את חברו, וכיון שאינו נחשב מאבד את עצמו לדעת כיון שהסכנה רחוקה, אינו נחשב שהורג את חברו. והראיה לכך שהרי מדברי הגמרא לעיל מוכח שמותר גם לבעל הבית לתת לפועל עבודה מסוכנת על האילן הגבוה.

וציין הגר"מ פיינשטיין שהראו לו את דברי הנודע ביהודה, ונהנה שכיוון לדעתו.

האם מותר להפליג בספינה בים?

הירושלמי (מו"ק פ"ג ה"א) כתב שאסור להפליג בים הגדול. ונחלקו המפרשים בכוונתו, שיטת הקרבן העדה (שם) והחתם סופר (ח"א סי' קכב) שהכוונה שאסור להפליג 3 ימים לפני שבת. אולם הפני משה והגר"א (או"ח סי' תקלא סעיף ד) פירשו שיש איסור כללי להפליג בספינה משום הסכנה [בספינות של ימיהם]. אולם בשיירי קרבן תמה על שיטה זו שהרי מצינו נביאים ותנאים שהפליגו בספינות. וכפי שנאמר (דברים לג, יח): 'שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ', ופירש רש"י שחלקו של זבולון היה לחוף הים, והוא הפליג בספינות ועסק במסחר, ובכך פרנס את אחיו יששכר שיוכל לעסוק בתורה. ואכן הנודע ביהודה (שם) כתב שהיתר להפליג בספינה הוא רק לצורך פרנסה הכרחית, שהרי יש סכנה בדבר. ומסיבות הכרחיות אלו הפליגו הנביאים והתנאים בספינות.

ויתירה מכך למדים אנו כי מותר לאדם אף לעסוק בעבודה המסכנת את חייו כדי להשיג כסף לתמוך בלומדי תורה. אף שלצורך אחר אסור לאדם לסכן את חייו.

אמנם שיטת הבנין ציון (ח"א סי' קלז) והעין יצחק (ח"א אה"ע סי' פ אות יז מבן המחבר) כתבו שכל עוד והסכנה אינה לפנינו הולכים אחר הרוב, ולכן מותר להפליג בספינה או לעבור במדבר, אף שלאחר מכן עליו לברך הגומל לפי שניצל מסכנה, משום שהסכנה אינה לפנינו, ובמקרה כזה מותר לאדם להכניס את עצמו לסכנה אם ע"פ רוב הוא ינצל, ורק לסכנה גדולה יותר אסור.

מאבק מול שודד בשבת

האבני נזר (או"ח סי' תכח ס"ק יא) ביאר ע"פ דברי הנודע ביהודה שמותר לאדם להסתכן כדי להאבק מול השודד על כספו. ובכך ביאר את מה שמותר להרוג בא במחתרת אף בשבת (סנהדרין עב:), אף שאדם חייב להפקיר את כל ממונו כדי למנוע מעצמו לעבור על חילול שבת, ואם כן מדוע מותר לו להאבק עם השודד. ועל כך תירץ כיון שבשלב הראשון הותר לו להאבק עם השודד ולהכניס את עצמו לסכנה לצורך הצלת ממונו, שוב נחשב הדבר כפקוח נפש שהרי כעת השודד רוצה להורגו, ובמצב זה מותר לחלל שבת להנצל מהסכנה.

והנה בשולחן ערוך (או"ח סי' שכט סעיף ז) נפסק כי במקרה ובאים לגנוב מבני העיר, אף שהגנבים באים רק לגנוב ממון, מותר לחלל שבת, משום שיתכן שהגניבה תדרדר לפקוח נפש כאשר בני העיר יתנגדו לגנבים ויאבקו עמהם. אמנם המגן אברהם (סק"ה) והמשנה ברורה (ס"ק טז) כתבו שבמקרה והגנב בא לגנוב מכלל תושבי העיר, יש להניח שבין תושבי העיר בודאי יהיה אדם שיתנגד ויאבק ויסתכן, ולכן מותר לחלל שבת כדי לעצור את הגנבים. אמנם במקרה והגנב בא לגנוב מאדם יחיד, מוטל עליו לוותר על ממונו ולא לחלל שבת.

הגר"מ אריק (מנחת פתים) והאור גדול הקשו על המגן אברהם שהרי מותר להרוג בא במחתרת גם בשבת. וכתב השבט הלוי (ח"ח סי' פו) שהשולחן ערוך מדבר על כך שרבים באים לגנוב, והם מצויידים בנשק, במקרה כזה אין סיכוי לעצור אותם, ומכל מקום כאשר הם נלחמים על כל העיר, ויש חשש שאחד מבני העיר יאבק מולם למרות שאין סיכוי, מותר להפעיל מראש תגבורת ואמצעים נוספים כדי להאבק כנגדם, אך האדם היחיד צריך לוותר על ממונו ולא לחלל שבת. אך כאשר אדם בודד בא במחתרת ויש ליחיד סיכוי למנוע את הגניבה, חוששים אנו שהתקרית תהפך לסכנה, ומותר לחלל שבת, ואינו חייב לוותר על ממונו.

לעומת זאת המנחת שלמה (ח"א סי' ז) כתב שצריך לומר שכוונת הגמרא שהבא במחתרת לגנוב אצל אדם אחר, והרואה אינו יודע האם אותו אדם ישכיל לוותר על ממונו ולא להסתכן, מותר להרוג את הגנב מחשש סכנה לגנב. ואף כאשר הבא במחתרת בא לגנוב מבעל הבית, אם בעל הבית מכיר את טבעו ויודע שלא יוכל לשתוק וכי הגניבה תגיע לידי תגרה וסכנה מותר לו להקדים ולהרוג את הגנב. אולם אדם שיודע שיכול לשלוט על עצמו, חייב לעשות זאת. [ראה רשב"ש (סי' א) שעמד על כך שלא כל בני אדם הם שווים, ויש אנשים שממונם חביב עליהם יותר מגופם, ואין ביכולתם לשלוט על עצמם ויכנסו לסכנה כדי להציל את ממונם].

ולמעשה הכל תלוי במציאות הדברים בפועל, ואי אפשר לקבוע כללי אצבע בענין, ויש גנבים שברור שהדבר לא יגיע לסכנה, ומאידך יש גנבים שבכל מקרה יש סכנת נפשות, ויש להתייעץ עם רב מקומי המכיר את המציאות בשטח כיצד להתנהג עם גנבים בשבת.

דרגות האיסור

לאור הדברים נסכם את דרגות הסכנה השונות והמקרים שהובאו בספר חסידים:

במקרה ואדם נכנס לסכנה קרובה ומוחשית לצורך הצלת ממון, כגון להכנס לבית שהאש מתלהטת בו, הוא עובר על האיסור של 'וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ'. וכן כשגואל הדם נאבק עם רוצח הגיבור ממנו. ואף שבמקרים אלו יש לו סיכוי לנצח הוא עדיין נחשב כמי שאיבד את עצמו לדעת.

במקרה ושודד מנסה לחמוס את כספו, אף שראוי שהאדם ינהג בתבונה ולא יאבק, מכל מקום ירדה תורה לסוף דעתם של בני אדם, ויש אנשים שאינם מסוגלים לכך, ולכן המאבק אינו נחשב התאבדות אלא אם ברור לו שהמאבק הוא חסר סיכוי.

אולם בכל מקרה שאדם מכניס את עצמו לסכנה אף שהדבר אינו נחשב כהתאבדות, אם הוא מת מחמת כך, הוא עתיד לתת על כך את הדין.

לעומת זאת לגבי מקום עבודה, כיון שהותר להסתכן לצורך פרנסה נקט ספר החסידים שיש בכך רק איסור להנות מדבר אילו ניתן להתפרנס בלי סכנה, והוא רק ענין שמצינו שכך נהג דוד המלך.

ואכן בנודע ביהודה שביסס את ההיתר להסתכן לצורך פרנסה הדגיש שזה עני לצורך מחייתו, וכך גם בפסוק בתורה שהוא מקור היתר, נאמר: 'כִּי עָנִי הוּא וְאֵלָיו הוּא נֹשֵׂא אֶת נַפְשׁוֹ', הרי שאדם שיכול לעבוד בעבודה שאינה מסוכנת אין לו היתר לסכן את חייו עבור תוספת כסף ומותרות.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *