לתרומות לחץ כאן

דרשה בברית מילה

שאלה:

מה המקור לדרשה בברית מילה

תשובה:

מתוך הספר אוצר הברית חלק ב:

במדרש רות פ"ו ד אבויה אבי היה מגדולי הדור וכשבא למולני קרא לכל גדולי ירושלים וכשאכלו ושתו שרון אילין אמרין מזמורים ואילין אמרין אלפנתרין וכו' ר"א ור' יהושע התחילו לעסוק בתורה. 

ובכללי המילה לר"י הגוזר ואומרים זמירות ודורשים דרשות מענינו של יום מעניני המילה לכבוד המקום ולכבוד הקרואים, ואין אומרים שהשמחה במעונו מפני צערא דינוקא. וכן הוא במחזור 

ויטרי ויאמרו זמירות למשתה הברית בניגון, והגריעב"ץ במגדל עוז ואסור לשורר בפה ולנגן ביד בבלי וכו'  אם לא בשירות ותשבחות להש"י זהו דבר ראוי ומשובח וכו'. גם משמחים את הקרואים בפקודי ה' ישרים משמחי לב, לפיכך נהגו לדרוש ולעסוק בדברי תורה. 

גם בוורמייזא נהגו לדרוש בסעודה ההיא דרשה מעניני דיומא, וקודם הדרשה רוחץ המוהל הילד.

מזל טוב!

אני מצרף לך דרשה שאמרתי בברית המילה של אחד מילדי:

דבר ידוע הוא ומפורסם לכל, שאף היהודי הרחוק ביותר משמירת התורה והמצוות, מחלל שבתות וימים טובים ואוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים אינו מוותר בשום פנים ואופן על קיום מצות מילה. והדברים מתמיהים, שהרי מצות מילה כרוכה בסכנה ואין לה שום מובן בדרכי השכל על פי תפיסת העולם המערבית כיום, ומדוע כה הושרשה בעם ישראל.

ובישוב הקושיא אמרו בגמ' (שבת קל ע"א): "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר, כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון עבודת כוכבים ומילה – עדיין היא מוחזקת בידם, וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות, כגון תפילין – עדיין היא מרופה בידם". מיהו הא גופא קשיא, במה זכו שתי מצוות הללו שמסרו עליהם ישראל את נפשם, ומדוע לא נהגו כך לענין מצות תפילין ודומיה.

ונראה לבאר, דהנה ידוע הדבר מספרי ההיסטוריה מעשים רבים ביהודים הרחוקים מיהדות ריחוק רב, שכשעמד לפניהם אנס גוי וציוה עליהם לבזות שמו ית' ברבים חלילה או להמיר את דתם, הסכימו בנפש חפיצה למסור נפשם על כך בלא כל פיקפוק. ובביאור הדברים כתב בעל התניא (פי"ט) שכל יהודי ויהודי נשמתו שואפת לה' ית', אלא שהיצר מבלבלו ומחטיאו ואינו נותן בליבו לראות ולידע גודל ריחוקו מבוראו הבא לו מחמת מעשה העבירה. אולם, בעת שהאדם עומד באופן גלוי וברור בפני הברירה אם לבחור בה' ית' או בע"ז חלילה, לעולם לא יוותר על הקשר המיוחד שלו עם בוראו תמורת חיי שעה.

ונראה, שמטעם זה כה הושרשו בעם ישראל שתי מצוות הללו ברית מילה וע"ז עד שמסרו נפשם עליה בכל הדורות וכפי שהעידה הגמ'. לפי שברית מילה ענינה בלב כל יהודי כריתת הברית עם הקב"ה והכניסה לכלל ישראל, ועל ענין זה לא יוותר גם הקל שבקלים והפחות שבפחותים.

ומכאן יש לבאר, דהנה, בפתיחת יום הכיפורים הגדול והנורא מכריז החזן בבית הכנסת: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם כי לכל העם בשגגה". והדברים מתמיהים, שהרי יום הכיפורים לא נתקן לענין עבירות הנעשות בשוגג בדוקא, ומלתא דפשיטא הוא שעבירות הנעשות במזיד אף הן טעונות כפרה, ואם כן מהי כוונת הכרזה זו.

ולפי הנ"ל י"ל, דהנה, לא רק ב' עבירות הללו – ברית מילה וע"ז גורמות לניתוק וריחוק מהקב"ה, שהרי מלתא דפשיטא הוא שכאשר אדם מקיים את רצונו ית', פועל הדבר קירבה עצומה בינו לבוראו, ואילו כשחוטא כנגדו חלילה הרי הוא מתרחק ממנו, ואם היה האדם חש ומרגיש כך בכל פעם שהוא מחלל שבת או אוכל מאכלות אסורות, כפי שהוא חש בכך בקיום מצות מילה או עובר באיסור ע"ז, אין ספק שהיה פורש מן העבירה מיד. ולפיכך, הסניגוריא שעמה אנו באים לפני הקב"ה בעת כניסת יוה"כ, היא שבעצם כל חטאינו – גם אלו הנעשים במזיד – כולם שגגה, כי אילו היינו יודעים את גודל הקילקול הנעשה ע"י החטא אין ספק שהיינו פורשים ומתרחקים ממנו תכלית הריחוק.

ונראה שדברינו מוכחים לכאורה בדברי המדרש על פסוק זה גופא, דאיתא שם (ויקרא פרק ה): "כי לכל העם בשגגה – אבל מי שהוא מגדף נוטל את העונש, שנאמר ונוקב שם ה' יומת". והדברים מתמיהים, שכן לפי פשטות הכתובם היה צ"ל שכוונת הכתוב לאפוקי עושה עבירה במזיד, שהוא אין לו כפרה מחמת שעשה בזדון ליבו [וודאי שכן הוא עיקר כוונת הכתוב העוסק בקרבן חטאת הבא על חטא הנעשה בשוגג]. ודבר רחוק הוא לומר דקמ"ל שבמגדף גם בשוגג הוא כך, שהרי אין לך עבירה בשוגג שחייבים עליה מיתה.

ולפי הנ"ל יתיישב שפיר, דלענין כל עבירה הנעשית במזיד עדיין נחשב האדם שוגג בענין מה, ומן הטעם הנ"ל, שלעולם אינו יודע גודל הפגם והריחוק הנעשה מחמת מעשיו. משא"כ במגדף, שכל אדם מבין שבמעשה זה הוא מנתק את עצמו מבוראו ומורד בו ר"ל, ונמצא שהוא שורש כל המזידים.

מעשה המילה נחשב כהקרבת קרבן, ומדברי חז"ל נראה שהכוונה לקרבן התמיד של שחר, מיהו לדברינו אפשר אולי להוסיף שהמילה היא כקרבן חטאת, הבא ככפרה על כל חטאינו דלשעבר, שכן בעת שאדם מוסר נפשו ונפש בנו לקיום מצוה זו, ונוהג במידת מה כאברהם אבינו שעקד את בנו על גבי המזבח, הוא מגלה בדעתו שכל העבירות שעבר עד היום הזה כולם בשגגה היו וישנם בתורת כפרה על ידי קרבן.

ומה נאה, שסופי התיבות בפסוק "כי לכל העם בשגגה" – הם מילה!

ובזה יבואר מה שהובא ברד"ק (מלאכי פרק פ"ג א) מדברי חז"ל: "וכן אמר באגדה, שאליהו קנא על ברית מילה שמנעה מהם מלכות אפרים, שנאמר קנא קנאתי לה' אלהי ישראל כי עזבו בריתך בני ישראל, אמר לו קנאת בשטים וכאן אתה מקנא על המילה, חייך שאין ישראל עושים ברית מילה עד שאתם רואה בעיניך, מכאן התקינו לעשות כסא הכבוד לאליהו שנקרא מלאך הברית שנאמר ומלאך הברית וכו'".

והדברים מתמיהים, שהרי ממ"נ, אם לא קיימו מצות מילה מה טענה היא עליו, ואם קיימו, וכרהיטת דברי הגמ' הנ"ל שמצוה זו לא בטלה מהם לעולם, מה היתה טענתו, ולפום ריהטא באותו הזמן נתרשלו במילה ואעפ"כ היתה עליו הטענה שהיה לו ללמד סניגוריא על ישראל, ושלא כמנהגו בשיטים ובאותה שעה לטעון כנגדם דברי קיטרוג. ולפי דברינו יבואר יותר, שעיקר הטענה היתה על האמירה "עזבו בריתך" דהיינו שעם ישראל חוטאים ומתנתקים מהקב"ה, ועל זה השיבו לו, חייך עד שאתה רואה בעיניך שהקשר של עם ישראל עם הקב"ה הוא נצחי, והחטאים הרבים שחוטאים אינם אלא שגגה בעלמא. 

ואולי זהו יסוד הדין שנתבאר במדרש שהמשתתפים בברית זוכים לכפרה על חטאיהם [ולפי שלא היה ניחא לאליהו הנביא לבוא בחברת חוטאים]. והדברים צ"ב, שהרי אין ויתור כלפי שמיא. וצ"ל, שכאשר באים לחגוג שמחה של ברית מגלים אנו בדעתו שהכל שגגה, ובליבנו רצוננו לעשות רצונו, והופכים אנו בזה זדון למשוגה.

מעשה המילה, מלבד היותו מבטא את הקשר הנצחי בין עם ישראל לקב"ה, גורם הוא גם לכך בפועל, וכמש"כ השפת אמת (פ' לך לך), שעל ידי שאדם נימול נשרשת בתוכו נקודה פנימית של קדושה שסגולתה להתחבר תדיר לקדושה שלא בבחירת האדם, ועל ידי נקודה זו ניתן יהיה תמיד להשיבו לצור מחצבתו לבל ידח ממנו נידח. וכמו כן הובא בתיקוני זוהר (תיקון כב), שמצות מילה רמוזה בתורה בראשי תיבות בפסוק "מי יעלה לנו השמימה", וענינו כמש"כ בס' ים של שלמה (יבמות פ"ח סי' ד) שעל ידי מעשה המילה מתרומם האדם ונעשה רוחני יותר, והנשמה שבקרבו מתגברת ומנצחת את גופו וחומריותו, ומכינתו להבין ולהשכיל את דברי התורה. בס' החינוך מאריך לבאר את הכתוב באברהם "התהלך לפני ואהיה תמים – לשון שלימות, וכתב: "כי ידוע למבינים שתשלום צורת האדם בהסיר ממנו אותה ערלה שהיא תוספת בו", ונראה שאין כוונתו לצורתו החיצונית, אלא שתשלום צורת האדם הוא שעל ידי מעשה המילה ניתן המשקל הנכון שבין כוחותיו החומריים והגשמיים, וזהו עיקר צורת האדם והמבדיל בינו לבהמת השדה. 

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. הנאצים בשואה גילו את יהדותם של רבים על ידי שבדקו אם האדם נימול או לא.
    כך שמי יודע כמה מאות אלפים או יותר נהרגו בגלל המילה….

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל