לתרומות לחץ כאן

לקחת בחזרה מה שהיה מגיע לי

שאלה:

חברת נדל"ן שיש לה חוזה עם הפועל שישולם באחוזים. למשל אם העסקה שווה 12 אלף אז החברה מקבלת 7 והוא מקבל 5. עכשיו בתוך החוזה כתוב שהחלק שהחברה מקבלת זה (כלומר ה7 אלף)חלק מזה הולך לפרסום (אלף). קרה פעם אחת שהחברה לקחה עוד אלף על העסקה בטענה שזה לפרסום (כלומר הפעם לקחה 8 אלף). השאלה היא שעסקה הבאה המתווך לקח אלף יותר (כלומר 6 אלף) ללא רשות. בגלל העסקה הקודמת שעשקו אותו. האם עשה נכון.?

תשובה:

שלום וברכה,

לפי הלכה אדם יכול לעשות דין לעצמו ולכן אם רואה את ממונו ביד חברו מותר לו להיכנס לביתו ולקחת, וכן יכול להציל את עצמו שלא יזיקו אותו – וכל זה בתנאי שהחוב הוא ברור ויכול להוכיח בבית דין. במקרה הנ"ל צריך לבחון האם באמת עשקו את המתווך או שרק הוא חושב כך, אם יש ויכוח בין הצדדים לגבי התשלום אסור לו להחליט ע"ד עצמו ולפסוק לעצמו דין אלא צריך לתבוע את הצד השני בבית דין. אני משוכנע שיש שני צדדים לגבי גובה התשלום, ולכן המתווך לא עשה כדין שלקח כסף מבלי להודיע אלא עליו להתדיין בבית דין מול הצד השני.

בהצלחה.

מקורות:

שו"ע סימן ד.

ועוד עיין במאמר שפירסמנו בעבר:

סוגיית הגמ' בדין 'עביד איניש דינא לנפשיה'

נקדים לבאר את הסוגיא, בגמ' ב"ק דף כז ע"ב נחלקו רב נחמן ורב יהודה אם רשאי אדם לעשות דין לעצמו, ומסקנת הגמ' שכל מחלוקתם היא רק באופן שאין לו הפסד אם ימתין עד שיבוא לבית דין, שלדעת רב יהודה אינו רשאי לעשות דין לעצמו שהרי אינו מפסיד אם ילך לבית דין, ולדעת רב נחמן יכול לטעון שאינו רוצה לטרוח בתביעה בבית דין, והלכה כרב נחמן. עוד מבואר שם בגמ' שאף שמדין 'עביד אינש דינא לנפשיה' רשאי להזיק את הגנב כדי להציל את ממונו, מכל מקום אם היתה לו אפשרות אחרת להציל את שלו מבלי להזיק והזיק, חייב. ולכן, שור שעלה על שור חבירו להרגו אם שמט בעל השור הניזוק את שורו ומת השור המזיק פטור, ואם דחפו ומת חייב, שאם היה שמטו יתכן שלא היה ניזוק, והיה עליו לעשות את הפעולה שמזיקה פחות.

שליח בית דין שהכה סרבן

הסמ"ע בסי' ח ס"ק כה מביא בשם הרבינו ירוחם שהכלל בגמ' שאם היה יכול להציל בעניין אחר חייב, נאמר רק על בעל הדין בעצמו, ולא על שליח בית דין, ששליח בית דין שהכה במקום שהיה יכול להשיג את המטרה בדרך אחרת פטור. ויש לתמוה על דין זה שהרי הנימוקי יוסף בב"ק דף יב ע"ב (מדפי הרי"ף) כתב שכל המקור ששליח בית דין רשאי להכות נלמד מדין 'עביד אינש דינא לנפשיה', וז"ל: "וממילא שמעינן דשליח בי"ד נמי הכי דיניה בהדי מאן דלא ציית דינא, דאי לא תימא הכי מארי ממונא היכי יהבי ליה רשותא למעבד הכי", ואם כן מניין לנו שלשליח בי"ד הותר יותר מלבעל דין עצמו, והוא רשאי להזיק גם כשאפשר בעניין אחר.

דעת הנתיבות – כשאין שום חשש הפסד לפנות לבית דין אסור להכות

הנתיבות בסי' ד סק"א מקשה על סוגיית הגמ' שאם אסור להכות כאפשר להציל בעניין אחר, כיצד מתיר רב נחמן להכות גם במקום שאפשר לתבוע בבית דין ואין פסידא, הרי בית דין אינם מכים מיד, אלא שולחים שליח ואם מסרב מנדים, ורק אם אינו מתייחס לנידוי מכים. ואם כן כיצד מותר להכות כשמסתמא אפשר להציל על ידי נידוי, והרי רוב ישראל אינם חשודים לעבור על נידוי. עוד מקשה על רב נחמן, שהרי לבית דין בעצמו לא הותר להכות מיד רק לאחר נידוי, ובמה יפה כוחו של בעל דין יותר מכוח בית דין.

ולכן מחדש הנתיבות שכל ההיתר של רב נחמן להכות גם כשלא יהיה לו הפסד לפנות לבית דין, היינו במקום שאין הפסד ודאי, אבל עדיין יש חשש הפסד, וכגון במטלטלין שהגנב יכול להבריחם, אבל במקום שאין שום חשש הפסד, כגון בגזילת קרקע, אף רב נחמן אוסר לכתחילה להכות. ובדיעבד אם הכה ובית רואה שהיה יכול להציל על ידי בית דין ללא הכאה חייב, ואם בית דין מסופקים פטור. אבל לכתחילה אסור להכנס בספק לאו של הכאת אדם לפני שיתברר שלא ניתן להציל בענין אחר.

לשחוט עיזים שמזיקים

בב"ק דף כג ע"ב "הני עיזי דשוקא דמפסדי, מתרינן במרייהו תרי ותלתא זמנין, אי ציית ציית, ואי לא אמרין ליה תיב אמסחתא וקבל זוזך". והיינו שמותר לשחוט עזים שבעליהם אינם שומרים עליהם אף לאחר שהתרו בהם כמה פעמים. ובתוספות שם שדין זה אמור רק בעיזים שעומדים לשחיטה אבל עיזים שמגדלים לחלב לא התירו לשחוט, ובעל העיזים יכול לומר שהוא מוכן לשלם לכל מי שיוזק על ידי העיזים. וכן נפסק בשו"ע סי' שצז סעיף ב.

בפתחי תשובה שם מביא בשם שו"ת חוות יאיר סי' קסה על מקרה שתרנגולים היו אוכלים זרעונים מאיזה מוכר קטנית והמוכר הרג תרנגולת אחת ורצה להפטר בטענת 'עביד אינש דינא לנפשיה', והחוות יאיר חייב את המוכר, שאין דין 'עביד אינש דינא לנפשיה' רק במזיק בכוונה וברצון, אבל לא כשבהמתו מזקת שלא ברצונו ושלא בידיעתו. ומוכיח כן מסוגיא זו בב"ק דף כג, שלא התירו לשחוט רק לאחר התראה ורק בעומדים לשחיטה, אבל באין עומדים לשחיטה אומר בעל העיזים שישלם את הנזק, ולא אומרים שאין הניזוק חייב לדון איתו בדינא ודיינא, ובהכרח שאין דין 'עביד אינש דינא לנפשיה' כשבהמה מזקת. אמנם, החוות יאיר מסיים שבדין שור שעלה על גבי שור חבירו נראה לכאורה שדין 'עביד אינש דינא לנפשיה' אמור גם כשבהמה מזקת, אבל לדינא העיקר כמו שמוכח מהסוגיא בדף כג. ולפי זה לכאורה בנידון דידן המזיק למערכת האזעקה חייב לשלם.

להטיל לים חמור שמקפץ בספינה

הבית יוסף בסוף סי' שפ מביא בשם תשובות מיימוניות בחמור שהיה מקרטע בספינה והיתה סכנה שתיטבע הספינה והטילו את החמור לים, שאם הדרך להעביר חמורים בספינה צריך לשלם לבעל החמור, ואם אין דרך להעביר חמורים, אין צריך לשלם. ותמה הבית יוסף, הרי החמור רודף, ולמה לא יורשו הנוסעים להטיל את החמור לים.

הרמ"א שם פסק כדברי התשובות מיימוניות וז"ל: "הכניס חמור בספינה וקופץ בספינה ובקש לטבעו, ובא אחד והשליך החמור לנהר, אם דרך להכניס חמורים בספינה אז המשליכו חייב לשלם, ואם לאו, פטור, דאז החמור מקרי רודף". וכתב הש"ך שם בסק"ח שאין הלשון מדוקדק שאין החמור נקרא רודף אלא בעל החמור, ומשמע שרק במקרה שבעל החמור נקרא רודף המטילים לים פטורים. וכן נראה בביאור הגר"א סק"ו. ומזה יש להוכיח שכל שאין הבעלים אשמים בנזק שנגרם על ידי ממונם, המזיק את הממון כדי להציל חייב לשלם.

אבל באמת בשו"ת הרמ"א סי' צה מבאר דבריו שהמטילים לים חייבים "כי אין זה שינוי כלל מה שהחמור מדלג ומקפץ בספינה", והיינו שהחמור קפץ כדרכו, אלא שכובד המשאות בספינה יחד עם קפיצת החמור גרמו לסכנת טביעה, ולכן חייבים המטילים. ולפי זה הרמ"א מסכים עם הבית יוסף שאם החמור שינה ומסכן את הספינה רשאים להטילו לים, אף אם בעל החמור אינו אשם.

'עביד אינש דינא לנפשיה' – אדם רשאי להתגונן

ונראה לחדש יסוד בדין 'עביד אינש דינא לנפשיה', שאינו חידוש סדין כפיה על המצוות, לומר שהרחיבו חז"ל את זכות הכפיה שיש לשליח בית דין שיהיה אף לבעל הדין, אלא שחז"ל נתנו לניזוק או לנגזל זכות להתגונן ולהציל את עצמו ואת רכושו. וכל פעולת הכאה או איבוד ממון שנעשה לשם מטרת הצלה איננה מחייבת בתשלום. ונראה להוכיח כן משו"ת ראבי"ה סי' אלף יג שכתב בענין אילן הנטוע בחצר אחת ושרשיו מגיעים לחצר של השני ומזיקים לבור המים שיש לו, שהדין הוא שעל הניזוק להרחיק את עצמו ואין בעל האילן חייב לעקור את האילן כדי למנוע נזק לבעל הבור, וכתב וז"ל: "זהו דווקא האילן לא יקוץ. ואם ניזק מן השרשין יקוץ אותם… שיעשה משפט לעצמו ויקוץ הנכנסין לשלו, דעביד דינא לנפשיה במקום דאיכא פסידא". הרי שאף שבעל האילן נוהג כדין, שהרי הוא רשאי לנטוע אילן בשלו אף אם השרשים יגיעו לחצר חבירו, מכל מקום בעל הבור רשאי לקצוץ את השרשים כדי שלא להנזק. ובהכרח שאין זה מדין כפיה שלא להזיק אלא מזכותו של הניזוק להגן על עצמו.

הרשות להתגונן היא רק בפעולה שמוגדרת כפעולת הצלה

עוד נראה לחדש שאין היתר להזיק בכדי להתגונן, רק אם פעולת ההיזק היא פעולה המוגדרת כהצלה, והיינו כשמאבד דבר שערכו קטן או שווה לדבר שיינזק, אם לא יעשה כן. אבל שור שרוצה לדרוך על כוס פשוט, אין היתר להרוג את השור כדי להציל את הכוס, שהריגת השור במקרה זה אינה מוגדרת כפעולת הצלה.

ולכן אסור להזיק רכב שחונה מספר דקות במקום שאינו רשאי, אף אם הרכב חוסם את המעבר למספר דקות.

ולכן לא התירו בגמ' לשחוט עיזים שאוכלים שעורים רק במקרים מיוחדים (שעומדים לשחיטה ולאחר התראות), שאין להפסיד עיזים כדי להציל מעט שעורים מדין 'עביד אינש דינא לנפשיה', ופעולה בזאת אינה נחשבת לפעולת הצלה. ואם כן אין צורך להדחק כדי לחלק בין הגמ' בדף כג שלא התירה לשחוט את העיזים, לבין הגמ' בדף כח שהתירה להרוג שור המזיק. ואין ראיה לחידושו של החוות יאיר שאין דין 'עביד אינש דינא לנפשיה' כשבהמה מזיקה.

בשו"ע סי' ד מובא דעה ברמ"א שאין דין 'עביד אינש דינא לנפשיה' רק אם בא לתפוס חפץ שגזלו, אבל לא כשבא לגבות חוב. ונראה לבאר שלא נתחדש ההיתר להזיק כדי להתגונן, רק אם רוצה להשמר מן הנזק, אבל לא כדי להרוויח. ולהזיק כדי לגבות חוב נחשב כמזיק להרוויח. ולכן אומרים לו שעליו לתבוע בבית דין ולא להזיק ולתפוס בעצמו.

ובזה נראה לבאר מה שכתב הסמ"ע בסי' ח לחלק בין שליח בית דין שהכה שפטור אף אם היה יכול להציל בדבר אחר, לבין בעל דין שהכה שחייב אם היה יכול להציל בדבר אחר, ששליח בית דין מכה כדי לכפות לקיים את הדין, וכל באמצעות ההכאה התקיים הדין, מוגדרת ההכאה ככפיה לדין, אף אם היה ניתן לפעול בדרך אחרת. שהרי למעשה באמצעות ההכאה התקיים הדין ואם המוכה היה רוצה להינצל מן ההכאה היה יכול לקיים את הדין מיד. אבל בבעל דין, כדי להיפטר, צריך שההכאה תהיה מוגדרת כפעולת הצלה, וכל שניתן להציל בדרך אחרת, אין ההכאה נחשבת לפעולת הצלה.

כוח בית דין – כדי להתיר הכאה

אלא שהראשונים למדו יש לבעל דין סמכויות של בית דין מדין 'עביד אינש דינא לנפשיה'. הרא"ש בב"ק פ"א סי' כ כתב שמועיל תפיסה בקנסות, שאף שאין דנים דיני קנסות רק בבית דין מומחין, יש סמכות לבעל דין במקום הפסד כבית דין מומחין. בספר התרומות שער יד חלק ב סי' ז כתב שמועיל תפיסה במקום שאם בית דין פסק כן דינו דין, שתפיסת הבעל דין חשובה כפסק בית הדין מדין 'עביד אינש דינא לנפשיה'. ולפי דברינו ש'עביד אינש דינא לנפשיה' אינו קשור לכפיית בית דין, כיצד הוכיחו הראשונים שיש לתפיסת בעל דין כוח בית דין.

ונראה, שבאמת לענין תפיסה או לענין לאבד ממון המזיק כדי שלא יוזק ממונו, אין צריך כוח בית דין, אלא שהניזוק רשאי להתגונן. וכן לענין להכות את החובל כדי שלא יחבול בו אין צריך כוח בית דין. אבל לענין להכות את המזיק כדי לשמור על ממונו, צריך לכוח בית דין. שמעצם הסברא שאדם רשאי להתגונן לא היינו אומרים שאדם רשאי להכות את חבירו ולעבור על איסור 'לא יוסיף' כדי להציל את ממונו. וכיון שחז"ל התירו אף להכות את המזיק או את הגנב (וכמו שאמרו בב"ק דף כז ע"ב "מאה פנדי בפנדא למחייה" – שמן הראוי לתת לגזלן מאה מכות), בהכרח שניתן לבעל דין כוח בית דין, וכיון שבית דין רשאי לכפות לקיים את הדין אפילו על ידי הכאה, אף בעל דין רשאי לעשות כן.

ובשו"ת הרשב"א ח"ג סי' פא נשאל אם מותר לטעון שקר כדי להוציא את הגזילה מיד הגזלן, כשם שמותר להכות את הגזלן כדי להוציא את הגזילה, אף שהמכה את חבירו עובר על 'לא יוסיף'. והשיב שאסור לשקר בשום פנים. ונראה לבאר בדעת הרשב"א שאיסור הכאה נדחה מפני הפסד ממון ואיסור שקר אינו נדחה, שמה שנתחדש שמותר להכות הוא מכך שיש לבעל דין כוח בית דין, ולבית דין מותר להכות, אבל לא מצינו שבית דין רשאי לשקר. שלא התירו אלא לעבור עבירה שבין אדם לחבירו כדי לכוף, שהעבריין מאבד את זכויותיו, אבל לא עבירות שבין אדם למקום.

הצטרף לדיון

2 תגובות

  1. לא הבנתי האם אתה בא להצדיק את המתווך? או שברור לך שהמתווך עושק ואתה רוצה להצדיק את הצד השני, בכל מקרה צריך לפנות לדין תורה בנושא.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל