לתרומות לחץ כאן

מאבד עצמו לדעת

שאלה:

שלום רב
אני לומד הלכות מאבד עצמו לדעת ורציתי לשאול מה הדין של מכתב התאבדות
למשל אדם שנמצא תלוי בחדר סגור מבפנים והשאיר שם מכתב התאבדות מפורט שניכר בו שהוא היה בשפיות וידע מה הוא עושה וכו'… האם אנו מגדירים אותו כאילו ראינוהו אומר הרי הוא עולה לראש הגג וראהו שעלה ונפל… או שזה מוגדר כמצאוהו חנוק או מושלך על גבי סייפו
בברכת גמר חתימה טובה ותזכו למצוות

תשובה:

שלום וברכה

גם כאשר אדם היה ב"שפיות", אם המעשה נעשה מתוך דכאון עמוק אנחנו מתייחסים לכך כאל דבר שנעשה בחוסר שיקול הדעת מוחלט. משום שלפעמים דכאון קליני גורם לאדם לאבד שליטה על עצמו, אף שהדיבור שלו אינטלגנטי ונשמע מחושב. הוא רואה את העולם כמשהו שסוגר עליו באופן שגרוע מההתאבדות עצמה ואינו מוצא לעצמו כל אופציה אחרת. לכן גם במקרה כזה לא נתייחס לכך כמאבד עצמו לדעת שאין מתאבלים עליו וכו'. רק אדם, כפי שקורה לעיתים למרבה הצער, שלמשל חלה במחלה קשה והחליט באופן מושכל ליטול את חייו כדי להמנע מסבל המחלה שהיא סופנית, הוא נחשב מאבד עצמו לדעת באופן גמור. עי' גם באורך בתשו' הבית אפרים בזה, מצורף במקורות.

שלא נדע צער.

מקורות:

שו"ת בית אפרים יורה דעה סימן עו: בי"ד סי' שמ"ה סעיף ב' איזו מאבד כו' כגון שאמר הרי הוא עולה לראש הגג וראוהו שעלה מיד דרך כעס או שהי' מיצר ונפל ומת הרי זה בחזקת שאיבד כו' והוא לשון הרמב"ם פ"ב מהל' אבל נראה פשוט שכוונתו במ"ש או שהי' מיצר לומר דאע"פ שלא הי' העליה דרך כעס רק שהי' מיצר ג"כ אמרינן דודאי עלה אדעתא שיפול את עצמו אבל לעולם בעינן שיאמר מתחלה הרי הוא עולה דאל"כ הו"ל להרמב"ם לכתוב או שהי' מיצר ועלה ונפל ומת אלא ודאי פשוט דהך או שהי' מיצר אדלעיל קאי שראינו עלייתו בדרך כעס או בדרך צער ועוד שהרי באבל רבתי שמשם מוצא הדין לא נזכר כלל הך מלתא דאם הי' מיצר לא בעינן אמיר' וכן שום פוסק מהראשונים לא הזכירו זה אלא נראה שהרמב"ם מפרש כן הא דאמר התם ורואין אותו שעלה לראש האילן ונפל ומת דהיינו שהעליה היתה מיד דרך כעס או דרך צער דאז תלינן שעשה על דעתו הראשונה שאמר שיעש' כן הא לא"ה אף על פי שאמר אמרינן עביד אינש דגזים ולא עביד ומה שעלה ונפל לא לדעת הי' אלא היתה כשגגה שיצא מפיו וגרם לו הענין שנפל מאיזה סיבה אבל אם הי' דרך כעס או דרך צער הרי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שעליי' זו היתה ע"ד להפיל עצמו וכן מבואר מלשון הגהת פרישה שבפריש' הביא שם דברי רש"ל דאפי' אמר ראו שאני עולה ולא ראוהו עולה אדבורי' לחוד לא סמכינן וכתב בהג"ה שם דקשה ע"ז דמלשון הרמב"ם שהובא בדרישה משמע שכשרואין אותו (מיצר כצ"ל) סמכינן אדיבורו עכ"ל הרי מבואר דעכ"פ אמירה בעינן בכל גווני אלא מאי דקשי' לי' מהרמב"ם על רש"ל לענ"ד לק"מ שהוא מפרש הך או שהי' מיצר היינו שלא ראוהו עולה וז"א דאיך שייך ע"ז לומר ונפל ומת והדבר פשוט כמ"ש דודאי מיירי שראוהו עולה רק שר"ל בין שהעלי' הי' דרך כעס או דרך צער וזה פשוט וברור לענ"ד ולא הוצרכתי לכתוב רק לפי ששמעתי שיש טועין בזה ומפרשין דהך או שהי' מיצר מתפרש אפי' לא הית' אמירה שם וזה ודאי אינו:

והנח מ"ש הרמב"ם ועלה מיד כו' אף על פי שבאבל רבתי לא נזכר מיד נ"ל דיליף לה מסוגי' דגיטין דף ס"ו הבריא שאמר כתבו כו' ועיין ברמב"ם פ"ב מהל' גירושין הלכ' י"ג בריא שאמר כתבו כו' והרג עצמו מיד כו' ספק נפל מעצמו ספק דחפתו הרוח ה"ז גט כו' וע"ש בכ"מ ובלח"מ ובב"י סי' קמ"א חלוף הנוסחאו' שברמב"ם ואכתוב בקצרה הנלענ"ד שהרמב"ם סמך על הירושלמי וס"ל דבלאחר זמן א"צ כלל שהוכיח סופו כיון שלא הי' הענין מיד אף בידוע שהפיל עצמו דלא כמשמע מתוספתא דמסיים שאני אומר הרוח דוחפתו דאל"כ אין פי' להירושלמי אלא הירושלמי גורס בבריית' דרשב"ג ס"ל לחלק בין לאלתר בין לאחר זמן דלאחר זמן לא הוכיח סופו כו' ולפי"ז קאמר דלאלתר נמי ספק הוא דהא עדיין י"ל שהרוח דוחפתו אלא ע"כ דבכה"ג שאמר כתבו אמרינן נמי הוכיח תחלתו על סופו שהפיל עצמו ולכך ה"ז גט ועכ"פ מוכח דאף דהיכא דאיכא אמירה מתחלה שהוא קצת כאומדנ' דמוכח כל שלא הי' מיד לא אמרינן ולא משמע לי' להרמב"ם לחלק בין אם אמר ראו שאני עולה כו' לאומר כתבו:

ועוד נראה דהרמב"ם כתב כן לפי נוסחתו שלא אמר רק ראו שהוא עולה לראש הגג ולא מסיים בה ואפיל עצמי כו' וכך הוא גרסת הרי"ף והרא"ש במועד קטן והלכך בעינן לאלתר כיון שלא פירש מה יעשה א"כ הו"ל כהך דגיטין שאמר כתבו אבל לפי גירסת שלפנינו באבל רבתי וכן הוא ברמב"ן בספר תולדות אדם וכן פירו' לשון הטור כמ"ש הב"ח אפשר דבאמת לא בעינן מיד ממש רק כל שהוא קרוב קצת לאמירה זו ולכך לא נקטי שהי' דרך כעס או מיצר כלשון הרמב"ם וא"כ אפשר דהרמב"ם והרמב"ן לא פליגי בהא וע"ש בלח"מ הל' גירושין שכתב ג"כ דכיון שהוא לאחר זמן הוא רחוק לומר שהאדם הורג את עצמו אם לא שיהי' לאלתר ע"ש:

והנה הב"ח כתב דאם אמר ראו כו' ואפיל כו' כיון שאמר כ"ז אף על פי שלא ראוהו מפיל עצמו חזקה לדעת עשה כמו שאמר ולענ"ד צ"ע דהא אמרינן בשבועות דף מ"ו האי מאן דנקט נרגא בידי' ואמר אזיל ואיקטלי' לדקלא דפלני' ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטלי' משום דעביד אינש דגזים ולא עביד (ועיין בשו"ת מהרי"ק סי' קפ"ו שמביא דברי המרדכי דגיטין פ' הניזקין דמייתי מש"ס זה) וכן פסקו הפוסקים ועיין בסמ"ג הביאו בהגמי"י ואם בעסקי ממון כך בעסקי נפשות עאכ"ו איך נאמר שבשביל שאמר קיים מאמרו ועשה הרעה הגדולה הזאת ואיבד עצמו משני עולמות וטפי הו"ל למתלי שמעשה שטן הצליח שנפל ולא שהפיל את עצמו ונראה דמה"ט ס"ל להרמב"ם דבעינן שעלה מיד דרך כעס וכן באמר כתבו דוקא בעלה מיד ונפל אמרינן שהוכיח סופו על תחלתו ותחלתו על סופו שמה שעלה והפיל עצמו היה לדעת הא לא"ה אית לן למימר דאיתרמויי איתרמי הכי ועיין ברשב"א בחולין דף ל"ט שכתב דהך דרשב"ג דגיטין לא דמי להא דשחט ע"מ לזרוק לע"א משום דישראל מבדיל בדיל מע"א ואף על גב דשמעינן השתא דחשיב הוכיח סופו על תחלתו לא אמרינן דדלמא השתא יצר אלבשי' עכ"ל ונפלאתי דאטו מע"א בדיל ומהריגת עצמו לא בדיל שנאמר דסוף מעשהו במחשבה תחלה להרוג עצמו ולאבד שני עולמות ואפי' חזינן דקעביד מעשה הי' לנו לתלות דרוח רעה בעתתו וכדומה ולא שהי' במחשבתו מתחלה לעשות כן בישוב דעתו ומכ"ש לפי מה דאיתא בירושלמי ותוספתא דאף בספק הפיל עצמו בלאלתר הוי גט וצע"ג על הרשב"א גם הר"ן בחידושיו לחולין שם כ"כ דאע"ג דהתם ליכא דפליג על רשב"ג הכא שאני כיון דישראל מבדל בדיל טובא מע"א הרי הוא בחזקתו עד שיודע לנו שהוא נפסל וזה תימא שאין לך פסול גדול מזה שיאבד עצמו לדעת ואין לך מבדל בדל גדול מזה ואפ"ה אמרינן הוכיח כו':

ונראה שהרמב"ם שכתב באומר ראו שהוא עולה לראש הגג ולא כתב שאמר שהוא נופל ומת יליף לה מסוגי' זו דאמרינן כיון דאמר כתבו הוכיח סופו על תחלתו שהי' דעתו להפיל עצמו ולמות וא"כ גם באומר ראו שהוא עולה לראש הגג שלדעת עשה אך אפשר דאמירה לחוד ראו שהוא עולה לגג מלתא בעלמא קאמר להביא גוזלות וכדומה אך כיון שראוהו שעלה דרך כעס או שהי' מיצר בעלייתו שפיר אמרינן בזה דהוכיח סופו על תחלתו וכל זה באומר תחלה אבל בלא אמר תחלה אין שום סברא כלל לומר שלדעת עשה:

והנה בטור איתא הטעם דשמא נאנס ונפל ומשמע לפי"ז דדוקא היכא דאיכא למיתלי באונס שהרוח דחפתו וכיוצא בו אבל אי ידעינן שעשה כן בעצמו אף בלא אמירה תחלה חזקה שלדעת עשה והא דמושלך ע"ג סייפו היינו כשלא ראינו שהשליך עצמו עלי' תלינן שע"י איזה אונס נפל עלי' או אחר עשה לו כן אלא דלפי"ז לא הו"ל למנקט ברישא דאמר ראו שהוא עולה לראש הגג ונופל ומת והו"ל למנקט כגון שהשליך עצמו ע"ג סייפו וכיוצא בו דליכא למתלי באונס ודוחק לומר דקמ"ל דאפי' בכה"ג שנפל מראש הגג דאיכא למתלי שהרוח דחפתו אפ"ה כיון שאמר תחלה אמרינן שבמזיד עשה כן וכההיא דגיטין אלא נראה דכל שלא אמר כלל אף שהשליך עצמו ע"ג סייפו וכדומה איכא למיתלי שעשה כן מתוך טירוף הדעת או שכפאו שד וכדומה וכן יש לפרש דברי הלבוש שכתב אבל אם ראוהו חנוק כו' שמא אנוס הי' ולא סיבב מיתתו וה"ז בחזק' כל המתים כו'. וכן מבואר להדיא בשו"ת מהר"י ווייל סי' קי"ד שכתב וז"ל שפיר עבדת שהתאבלת על אחיך כו' ועוד הכא לא הוי אביד עצמו לדעת דשמא סבור היה לברוח למקום שלא יוכלו לרדוף אחריו לתופשו ודמיא למצאוהו תלוי באילן שאין זה בכלל איבד עצמו לדעת אף על גב דמוכח מילתא שהוא עצמו עשה אמרינן דילמא רוח רעה מבעתתו כו' הרי להדיא דאף דמוכחא מילתא שעשה בעצמו אינו בכלל איבד עצמו לדעת ותשובה זו הועתקה ג"כ בשו"ת מהר"מ מינץ סי' ק"ו ע"ש:

שוב ראיתי שדברי הב"ח שכ' אף על פי שלא ראוהו מפיל עצמו כו' כתבן בשם הרמב"ן וכן הוא בס' תורת האדם דף כ"ז וכוונת דבריו דודאי בעינן שראוהו שעלה ונפל ומת אלא דאע"פ שלא ראינו שהוא מפיל עצמו והי' מקום לתלות שהרוח דחפו מ"מ כיון שאמר תחלה חזקה לדעת עשה וכההיא דגיטין ומלשון זה משמע דאין צורך לאמירה רק לענין זה שא"צ שיראו שהוא מפיל עצמו אבל כל שעינינו רואות שהוא מפיל עצמו אף על פי שלא אמר כלל לא תלינן בבעתותו דרוח רעה וכדומה:

אמנם כבר כתבתי מדברי מהרי"ו דאף בכה"ג דמוכחא מלתא שבעצמו עשה אינו בכלל מאבד ולפי"ז במעשה דבנו של גורגס שאיבד עצמו בבור כמו דאיתא באבל רבתי שם ופירש הרמב"ן משום דתינוק הי' ולדעת כשלא לדעת דמי צ"ל דמיירי שאמר שהוא הולך לאבד עצמו בבור ולענ"ד לא משמע כן דשם איתא מעשה בבנו של גורגס בלוד כו' ואח"כ איתא מעשה בתינוק א' מבני ברק כו' משמע דרישא מיירי אף שהי' גדול קצת והא דמסיים שם מכאן אמרו חכמים אל יראה אדם לתינוק באזנו כו' דמשמע דקאי אתרווייהו י"ל דבן י"ג נמי תינוק מיקרי ואף על גב דאסור להכות בנו הגדול וא"כ איך קאמר אלא מלקיהו כו' היינו כשמתירא שימרוד כנגדו וגם דהתם מיירי שברח מבית הספר ואיך שיהי' נלענ"ד דהתם אפשר דטעמ' לאו משום שהי' קטן רק דמייתי הך סייעתא דאם מצאוהו חנק כו' אין מונעין ממנו כל דבר שכן הורה ר"ט ור"ע שבאמת זה איבד בסתם ולא אמר כלום ולכך לא תלינן שעשה לדעת ואף על גב דמוכחא מלתא שלפי שהראה לו אביו באזנו מ"מ אפשר כיון שעשה כן מחמת יראת הלקאת אביו לא הוה כמאבד כו' והרמב"ן לשיטתו הוצרך גבי עובדא דשאול לומר דנרדף שאני וראיתי באשר"י שכתב דלכאורה הך מעשה דבנו של גורגס הו"ל מעשה לסתור וצריך להגיה הברייתא אם הי' קטן אין מונעין ממנו כלום ומעשה כו' ולפי מ"ש אין זה מעשה לסתור דסייעתא הוא דבלא אמירה אין מונעין ממנו כלום ודוקא באמר שאז מוכחא מלתא שעושה כן להכעיס כמ"ש הרא"ש שם לענין הרוגי ב"ד משום דהוי כמו להכעיס כיון שמוסרים עצמם למיתה כשמתרין בהם ואומר ע"מ כן אני עושה דאי לא עבדי אלא לתאבון מה להו למימר ע"מ כן אני עושה להכי אין מתאבלין עליהם וע"ז נאמר באבוד כו' והנה המלך דוד בוכה ומתאבל על אבשלום אף על פי שעבר כמה עבירות ומרד באביו במלכות בית דוד ובא על פילגש אביו אלא כיון שלא עשה להכעיס אלא מתאוה הי' למלוך ראוי להתאבל עליו עכ"ל ודברי הרא"ש אילו רמזם בקצרה מהרי"ו בתשובה הנ"ל וא"כ גם בענין זה דמאבד כו' אף על פי שעון גדול הוא היינו דוקא כשאומר ראו כו' שזה מורה שיודע ומתכוין למרוד ולבעט בטובתו של מקום וכיון שמת מתוך רשעו לא הו"ל כפרה משא"כ היכי שלא אמר מידי אף על גב דל"ש לתאבון מ"מ כיון דאיכא למתלי שעשה כן מחמת יראה איזה סיבה שיהיה ראוי להתאבל עליו וכן נראה לכאורה מבעל הלכות גדולות הל' אבל והרי"ף שהשמיטו הך עובדא דבנו של גורגס וכן הרמב"ם לא כתב הך דינא דקטן כשלא לדעת דמי כן הי' נראה לכאורה לולי שהרמב"ן ואחריו נמשכו הרא"ש והטור והאחרוני' דמיירי לענין קטן:

ועוד י"ל כיון שלא אמר תחלה א"כ מנ"ל שעושה כן להכעיס דשמא עשה כן דרך תשובה וכל שעשה דרך תשובה שרי כדאיתא במדרש גבי יוקים איש צרידה שקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד וראה יוסי בן יועזר מיטתו פורחת באויר ואמר בשעה קלה קדמני זה לג"ע אלמא דדרך תשובה שרי וכ"כ מהרי"ו שם והביא ראי' ממדרש הנ"ל ולפי"ז כל שלא אמר כלום ונמצא שעשה מעשה בנפשו אף דמוכחא מלתא שהוא עשה אין לו דין מאבד כו' חדא מטעם שכתב מהרי"ו דשמא רוח רעה בעתתו ועוד שי"ל שעשה כן דרך תשובה וכדאמרינן המקדש אשה ע"מ שהוא צדיק אפי' רשע גמור מקודשת שמא הרהר בתשובה וא"כ ה"נ י"ל שחישב עם נפשו שעשה חטאים גדולים ויצרו תקפו להבא ועשה מעשה בעצמו ובכה"ג י"ל דשרי כדאשכחן בש"ס בעובדא דר"ח בר אשי שהי' סבור שבא על הזונה ואשכח תנורא שגירא ויתיב בגוי' ע"ש בסוף קידושין וכן אשכחן נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן אש כו' ע"ש בעובדא דמר עוקבא בכתובות וכיון דאיכא למיתלי אין דינו כמאבד כו' אם לא היכא שאמר מתחלה ראו שאני עולה ואנו מבינין מאמירתו זאת שהוא שלא ט"ד תשובה וגם שלא לאיזה סיבה ידיעה רק מתוך בירתו הרע הוא מואס בטוב שהטיב הבורא לבריותיו אז הוא בדין מאבד כו' ועיין בשו"ת אבן השוהם סי' מ"ד דאיתא שם ג"כ במעשה מכוער באחד ששחט עצמו ונמצא הסכין בידו ופרע הקנה וושט ואעפ"כ כתב שיש להתאבל עליו דאף שלא הי' אדם שם י"ל לשעה קלה הלך לדרכו או מעשה שטן הצליח ואיזה שד או מזיק הזיק אותו מאחר שלא אמר ראו שאקח סכין כו' ועוד י"ל רוח בלבלתו כו' ועוד י"ל דהי' מתיירא מן העבירה דיצרו תקוף עליו כו' ע"ש ופסק דמתאבלין עליו וכן מצאתי בשו"ת בשמים ראש שנדפס מחדש בסי' שכתב ג"כ דלא מיקרי מאבד אלא במואס בטובת הבורא וכענין הפלסופים אבל מי שאומר מאסתי חיי מחמת עניות אין זה מאבד ואף על פי שראייתו שם משאול אינו מכרעת כמ"ש הרמב"ן ושאר מפורשים שהתנצלו עבור שאול שהי' יודע שעומד ליהרג מחמת נבואת שמואל שאמר לו מחר אתה ובניך עמי ובשביל חיי שעה לחוד שרי כדי שלא יתעללו כו' מ"מ אפשר כדבריו וראייתו מצדקיהו שאמרו עליו נוח היה לו להקיש ראשו בכותל וימות ואל יראה שחיטת בניו לעיניו ג"כ אינו ראי' דלא אמרו שראוי לו לעשות כן רק לומר שהי' לו צער יותר בראיית שחיטת בניו מאם הי' ממית עצמו אבל מ"מ ודאי דאשכחן טובא בש"ס שעשו מחמת צער וכדאיתא בהנזקין באשה ושבעה בני' אף היא עלתה לגג ונפלה ומתה יצאה ב"ק ואמרה אם הבנים שמחה ודוחק לומר שהיתה יראה שלא יתעללו בה ויענו אותה כמ"ש התוס' שם בילדים שקפצו לתוך הים וכעובדא דר' צדוק ורב כהנא בסוף פ"ק דקידושין דתבעתי' מטרוניתא וסליק לאיגרא ונפל לארעא כדי להנצל מעבירה וכן עובדא דמר עוקבא בכתובות שלא ילבין פני חבירו ורבים כיוצא בזה:

ובזה מיושב ג"כ מה שתמהתי על הרשב"א והר"ן שכתבו דההיא דזרק לע"א שאני כו' אפשר דכוונתם משום דבההיא דגיטין שפיר אמרינן הוכיח סופו על תחלתו שהיה בדעתו להפיל עצמו דיוכל להיות שרוצה להפיל עצמו מחמת שיצרו תקפו לעבירה או דרך תשובה ובהנך גווני דכתיבנא לעיל אבל בע"ז מבדיל בדיל טובא ואין שום התנצלות בעולם לומר שהי' דעתו על כך ועכ"פ למדנו מזה דכל שהפיל עצמו ולא ידענו מה הי' לו יש לנו לתלות שבודאי לא עשה כן במזיד להכעיס לבוראו ח"ו אלא תלינן שבשביל איזה סיבה עשה כן ואף שאפשר שמצד הדין לא הי' מותר לעשות כן מ"מ כיון דשגג בדבר אין עליו דין מאבד ודמי לקטן דכשלא לדעת דמי כיון שאומר מותר ואין דין מאבד אלא כשאמר לפנינו ראו כו' באופן שאנו מבינים מכוונתו שהוא מואס בטוב לדעתו ואינו עושה כלל דרך תשובה וכהנך גווני דכתיבנא שאז יש לו דין מאבד ובאמת מ"ש הרמב"ם או שהי' מיצר צ"ע דהא משמע מכמה עובדי דכל שעושה כן דרך צער אין בכך כלום כמש"ל מההיא דניזקין וכן מוכח מעובדא דכתובות בכובס שלא הי' בהספדו של רבי דסליק לאיגרא כו' יצאה ב"ק אף אותו כובס מזומן לעה"ב ואף על פי שמהר"י טראני הקשה דהיאך עשה כן דהא ההורג עצמו עליו נאמר ותהי עוונותם על עצמותם ותירץ שהטעם לפי דאיתא בירושלמי שתלה להם היום והיו מצירים שחללו שבת ולכך יצאה ב"ק כו' ולכך הכובס עשה כן לכפר על עון חילול שבת ומיתתו כפרתו ע"ש והביאו בשו"ת אבן השוהם הנ"ל וכ"כ בשיטה מקובצת בשם רבינו קלונימוס איש ירושלים מ"מ לענ"ד לא נהירא שיהא מותר בשביל כך להרוג עצמו בפרט שהי' שוגג בדבר ואינו אלא מחויב חטאת והי' לו לכתוב על פנקסו לכשיבנה בה"מ כו' כמו שעשה ר"י בן אלישע בריש שבת אלא נראה פשוט כיון שעשה כן מחמת צער שנצטער על מיתתו של רבי לכך זכה ג"כ לחעה"ב וכ"כ אא"ז מהרש"א בחידושי אגדות שם ובירושלמי דמסכתת כלאים איתא דמתחלה אמרה ב"ק בר מן קצרא וכשהשליך עצמו ומת אמרה ב"ק ואפי' קצרא ע"ש ולענ"ד דאותן שעשו מלאכה אחר הספידו אפי' שוגגין לא מיקרי כיון שהאיר להם היום ומה בכך שקרא הגבר בשקיעת החמה ועיקר כניסת שבת אינו מתחיל אלא מששקעה החמה אלא ע"כ כמ"ש דהכובס לא עשה כן רק משום צער מיתתו של רבי ושלא היה בהספידו וכן מצינו בירושלמי בחורבן בהמ"ק מה היו בחורי ישראל עושין עלו לראש גגותיהן ונופלים ומתים שנאמר מה לך איפוא כי עלית כולן לגגות ע"ש בירושלמי דשקלים וחלילה לומר דקרינן בהו ותהי עוונותם כו' שהרי הנביא מקונן עליהם וכן איתא בסוף תענית והם קפצו ונפלו לתוך האור ועליהם קונן ישעיה כו' ואף הקדוש ברוך הוא מקרקע כו' אלא נראה כיון שעשו כן מחמת צער החורבן כמבואר שם בני עוה"ב נינהו וא"כ ה"ה במי שידוע לנו שעשה כן מחמת צער אפי' מחמת צער איבוד ממון כגון שטבעה ספינתו בים וכדומה וכמ"ש יש לך אדם שממונו חביב עליו כו' ומכ"ש אם היה ירא לנפשו שלא יבא לידי יסורין בגופו בתפיסה וכדומה דאמרינן הני כולהו איתנייהו ביה שאין לו דין מאבד ומ"ש הרמב"ם או שהיה מיצר היינו שהעליה לגג היה דרך צער קצת דע"כ לדעת עשה אבל מ"מ גוף המעשה לא היה מחמת צער כן נראה לפי ענ"ד:

והנה הרמב"ן בספר תורת האדם כתב גבי מאבד דהקרובים קורעים עליו דקריעה חיובא הוא וא"ת זה שאינו עושה מעשה עמך פטורין אף הם לא ינהגו עליו אבילות והאיך עומדים עליו בשורה ואומרים ברכת אבילין אם אין נוהגין אבילות ולא מצינו אלא בהרוגי ב"ד שלא היו מתאבלין אלא אוננין והרמב"ם כתב שאין נוהגין אבילות כלל עכ"ל והטור תפס בזה כדברי הרמב"ן וכן נראה לענ"ד ממה דאיתא בבה"ג הלכות אבל ואומרים עליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים וכ"כ הרי"ף במ"ק ורש"י והר"ן פירשו תנחומי אבילים היינו שהולכים לנחם האבל בביתי וא"כ פשיטא דמתאבלין עליהם ועיין במרדכי דמפרש גבי שפירשו מדרכי ציבור אין מתעסקין היינו שאין מתאבלין ואם כן גבי מאבד ע"ל דאיתא ג"כ אין מתעסקין לכל דבר פירושו כן והלח"מ כתב להוכיח מדאמרינן בפרק נגמר הדין גבי הרוגי ב"ד ואי ס"ד דאית להו כפרה ליתאבלו משמע דאבילות כבוד מתים הוא וכן פירש"י במשנה דבזיונן הוא כפרה להם ולענ"ד אין מזה ראיה דהתם אף דבר שהוא כבוד לחיים אין עושין להם וכן הוא לענין אבילות דאף עפ"י שנאמר שהוא יקרא דחיי מ"מ כיון דלא ניחא להו לצדיקי דמתייקרי ברשיעי כדאיתא התם ממילא המת מתבזה ע"י זה שאינם רוצים להתייקר בו ומתכפר על ידי זה משא"כ במאבד לדעת דאיתא שעושין כל שהוא כבוד לחיים:

ומצאתי בתשובת מהר"י ווייל סימן י"ז ועל האשה שצוותה לבנותיה שלא לישא הסרבל כו' אבל תוך למ"ד כיון דאשאר מתים נמי מתאבלין עליהם ואסמיכנא אקרא דויעש לאביו אבל כו' לא נתברר לי אי הוה יקרא דחיי ואינו יכול למחול או יקרא דשכבי הוא ויכול למחול דהא ודאי דאאבילות גופיה אינו יכול למחול דאל"כ בטלה דיני אבילות עכ"ל. והביאו בד"מ סימן שמ"ד ופסק כן רמ"א בהג"ה דתוך ז' ולמ"ד אינו יכול למחול אלמא דס"ל דיקרא דחיי הוא וא"כ גבי מאבד ע"ל מתאבלין עליו כיון שהוא כבוד לחיים וצ"ע על הרמ"א דבסי' שמ"ד כתב דאם ציווה האב שלא ינהגו אחריו גזירת ז' ושלשים אין שומעין להם אלמא דס"ל דיקרא דחיי הוא ובסימן שמ"ה לא הגיה כלום על דברי הש"ע שהעתיק דברי הרמב"ם במאבד שאין מתאבלין עליו ואפשר דס"ל דכיון דאיכא חיובא מאסמכתא אינו יכול למחול וכמו שסיים מהרי"ו דאאבילות גופא ודאי א"י למחול ועיין בד"מ לענין מנודה שכתב דבסימן שע"ז משמע דמתאבלין על מנודה וכן משמע כאן דלא גרע ממאבד ע"ל שעושין לו כל שהוא כבוד לחיים עכ"ל הרי מבואר דס"ל במאבד מתאבלין מפני שהוא כבוד לחיים וכדברי הרמב"ן וצ"ע שלא הגיה בש"ע וגם על הב"י בש"ע צ"ע דבסימן שע"ז כתב מנודה שמת מנחמים אבילו דמבואר מזה שמתאבלין עליו ובסימן שמ"ה כתב מנודה דינו כמאבד כו' והרי הוא כתב דמאבד אין מתאבלין ובאמת דבריו בסימן שמ"ה ובסי' שע"ז לענין מנודה הם דברי הרמב"ן בספר תה"א והרמב"ן לשיטתו דגם במאבד מתאבלין אבל הש"ע שפסק כהרמב"ם לענין מאבד אם כן איך כתב שם דמתאבלין עליו וכאן כתב שדינו כמאבד כו' וגם אם נפרש שדינו כמאבד לענין מ"ש אח"כ שאין קורעין כו' מ"מ קשה לדידיה מ"ט באמת יתאבלו כיון שפוסק כהרמב"ם א"כ אבילות יקרא דשכבי וכמ"ש בכ"מ ופשיטא דמנודה לאו בר כבוד הוא אדרבא מבוזה הוא ומניחין אבן על ארונו וא"ל דבסי' שע"ז מיירי במנודה מחמת ממון דבכה"ג כתב בסי' שמ"ה שמספידין אותו דז"א דהרי מקור הדין מדברי הרמב"ן שכתב שם להדיא דמנודה דינו כמאבד כו' אבל עומדין בשורה ומנחמים אביליו שהוא כבוד לחיים כו' וה"מ מחמת אפקרותא כו' ע"ש ואפשר מ"ש מנחמים אביליו ר"ל שעומדים בשורה ואומרים ברכת אבלים דזהו גם במאבד אבל לשונו לא משמע כן וכמבואר בד"מ שהוציא מזה דמתאבלין על מנודה ולפי זה דברי הש"ע צ"ע ובלבוש סי' שע"ז כתב להדיא הטעם שאם הוא מנודה אין קרוביו מנודים וחייבים להתאבל עליו לפיכך נוהגין עמהם כמו עם שאר אבילים עכ"ל ובסי' שמ"ה כתב כדברי הש"ע והדברים סותרים וצ"ע:

דברי זעירא מן חברייא הק' אפרים זלמן מרגליות מבראד:

הצטרף לדיון

6 תגובות

  1. קודם כל תודה רבה
    שתי שאלות
    אדם שהיה חולה במחלה סופנית שמודע שיסבול ממנה הרבה… מדוע אי אפשר להגדיר אותו כמו שאול המלך שהתאבד מחמת שידע שהפלשתים יתעללו בו… שכתבו הרמבן והראש שהיה מותר לו להתאבד
    שאלה שניה
    אני רוצה להבין לגבי המכתב… אני מבין את הנקודה של השפיות… אולם הנקודה שאני רוצה לברר זה האם מכתב מוגדר כראינו אומר או לא… דהיינו גם בראינו אומר אם אנו יודעים שהוא במצב של דיכאון וכדומה הוא לא יחשב מאבד עצמו לדעת…
    אז למשל מוצאים מכתב שבו הוא כותב דברים שאם היינו שומעים אותו אומר אותם היינו מגדירים אותו כמאע"ל… אם גם במכתב נגדיר אותו כך?

  2. קראתי לפני זמן אודות תשובות הראש המזויפות שמישהוא הוציא לאור לפני הרבה שנים. גדולי הדור עלו על הזיוף על ידי כמה מהתשובות שלא התאים להלכה הנפסקת. אחת מהתשובות היתה שעסק במאבד עצמו לדעת שאם המית עצמו מפני דיכאון אז זה לא מוגדרת כמאע"ל.

  3. הנושא של שאול המלך נתון במחלוקת גדולה, ראה חיים שאל סי' מו ששם היה נושא של העברה על דת ורק בזה התירו, וראה מה שהאריך לאסור בענין זה בשו"ת חת"ס סי' שכו ויש עוד הרבה בזה באחרונים.
    מה שכתבתי לגבי השפיות, הוא שהדבר לא חד משמעי ובכל מקרה לגופו נזדקק לדעת מה היה מצבו הנפשי של האדם, הנושא אינו רק אומר או כותב, אלא מה הרקע לכל המעשה, באם נדעהו.

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל