פדיון כפרות עכשיו

תשלום וועד בית לדייר שיוצא לתקופה ארוכה

שאלה:

שלום וברכה,
שוחט שנמצא רוב השנה בחו"ל. האם צריך לשלם ועד בית כמו כולם?
בברכה.

תשובה:

שלום וברכה,

דייר שיוצא לחו"ל וחוזר לביתו לעיתים רחוקות חייב לשלם תשלום ועד הבית ככלל הדיירים.

בהצלחה.

מקורות:

בתשובת מהר"י מינץ (סימן ז) נשאל בני העיר הרוצים לבנות מקווה ובית חתנות, האם יכולים לכוף את הזקנים וזקנות שטוענים שאין להם צורך במקוה ובבית חתנות שהרי כבר השיאו את צאצאיהם. והשיב המהר"י מינץ על פי תשובת המהר"ם (הובא בהגהות מימוני הלכות תפילה פי"א) שכופים את בני העיר לעשות לחי וקורה וכל דבר שהציבור צריכים לו אפילו שאין זה צורך גדול כל כך. וז"ל המהר"י מינץ "וכן לענין לחי וקורה אם טען למה אתן לתקנם כדי להכניס ולהוציא בשבילי אני איני רוצה להכניס ולהוציא, או אינו צריך להכניס ולהוציא, או לכולנו אין צריך לנו כל כך בתקנה זו, כמה שכתב מהר"ם בעצמו על לחי וקורה בסוף התשובה שאין בה צורך כל כך אלא כופין זה את זה כו', אלמא דאין מקבלים טענותם ואין שומעין אליו. וכן גבי בני העיר שכופין זה את זה לקנות ספר תורה נביאים וכתובים אם טוען אחד מהם לא אסייע לכם באלו כי יש לי כדי צורכי אין בדבריו כלום. והרוב כופין המועט לקנות בית חתנות ולבנות ולסתור בו אף על פי שנופלין בזה טענות רבות דיש לזה טענה עדיין אין לי בנים או עדיין לא הגיעו לפרקן או כבר כל בני ובנותיי נשואין או באולי לא אשיאם בכאן או ההוצאה גדולה אפילו הכי אין שומעין לטענותיו אלא בונין בית חתנות כל שכן בעניין המקוה שאינה הוצאה כל כך וצריכות לקהל הרבה יותר ויותר מלחי וקורה ובית חתנות". מבואר שהבין בדברי המהר"ם שכתב שכופין במבוי אף שאין בה צורך כל כך, פירושו שיש אנשים שאינם צריכים כלל, וגם להם כופים משום שהם מבני העיר.

אלא שהמהר"י מינץ הוסיף טעם נוסף לחייב את הזקנים והזקנות להשתתף במקווה ובית חתנות וז"ל "ועוד הן צריכות למי טהור לפי מנהג הנשים היקרות והכשרות שאפילו הזקנות טובלת בערב ראש השנה וערב יום כיפור כי אותן טבילות סימן לטהרה ותשובה. ומטעם זה יש לחייב גם האנשים אפילו הם אלמונים כי לפעמים הוא יום אד בערב ר"ה או בערב יוה"כ או כשר"ה ביום ב' או י"ה כמו השנה, ואז אינם יכולים ואינם רשאים לטבול בנהרות מפני הרשעים, ולטבול באילו הימים מנהג פשוט ורגיל, עכ"ל. ולטעם זה, הסיבה שכופים את המועט משום שמא יארע צד אפילו צד רחוק שגם המועט ישתמשו, כגון אם יארע ערב ר"ה ביום אידם של הגויים ולא יוכלו לטבול בנהרות.

נמצא שבדבר הנצרך לעיר כופים את המועט לטעם א' אף אם לא יצטרכו לזה כלל, שכל דבר שהוא צורך העיר צריכים כולם להשתתף. ולטעם ב' כיון שיש אפשרות שיצטרכו כולם יכולים לכפותם לשלם על כך.

בכנסת הגדולה (הגהת הטור קסג או' ה' ט') דן בדבר קהילה שרצו לקנות ד' מינים וטוען האחד שיש לו ד' מינים משלו, האם צריך להשתתף עמהם, וכתב שלטעם הראשון חייב להשתתף שכל שהוא צורך בני הקהילה חייב להשתתף אף שהוא אין לו צורך בו. ולטעם השני כיון שאין לו צורך בשל הקהילה אינו צריך. והסיק כיון שאולי יארע לו פסול בד' מינים שלו ויצטרך לשל הקהל יכולים לכפותו לשלם עם הקהל. 

הרמ"א סימן קסג ס"ג הביא את דברי המהר"י מינץ וז"ל "כל צורכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכין כגון בית חתנות או מקוה וכדו' אפ"ה צריכין ליתן חלקן". ובסעיף ו' הביא תשובת הרא"ש "י"א שאם הוצרכו להוציא הוצאות שיעזור להם השר עם שטרי חובותיהן, אותן שאינם נושאין ונותנין בשטרות אין חייבין ליתן לזה". וקשה מ"ש מקוה ובית חתנות שחייבים להשתתף כל בני העיר גם אותם שאינם  צריכים, ואילו בהוצאות של גביית שטרות אין מחייבים אותם שאינם צריכים. תירץ בסמ"ע (ס"ק לב) שמקוה ובית חתנות הוא דבר שכל ישראל צריכים, אלא שארע שיש יחידים שאינם צריכים מחמת זקנה וכדו', חייבים כולם להשתתף. ובשטרות שאינו דבר כללי, פירוש שאינו דבר שנצרך בכל עיר, אלא שכאן בעיר זו ארע שרבים צריכים לשכור שר לגבות שטרות, אין צריך להשתתף אלא מי שנצרך לזה. בנתיבות חידושים ס"ק כח הביא את דברי הסמ"ע.

מדברי הסמ"ע מבואר שנקט כתירוצו הראשון של המהר"י מינץ שדבר שנצרך לעיר כופים את כולם גם אם ליחידים לא יגיע הנאה כלל, ולכן כתב שהטעם בשטרות שפטורים היחידים משום שאינו דבר כללי. 

מאידך מצינו במהר"ם מינץ (היה דור אחד אחרי המהר"י מינץ) סימן סז נשאל על בית הכסא שמאחורי בית הכנסת ויש תושבים הגרים בסמוך לבית הכסא ומשתמשים שם באופן קבוע, ואילו הרחוקים מבית הכנסת לא משתמשים שם אלא בשעה שבאים להתפלל, איך יגבו את תשלום התיקון וההחזקה. והשיב ע"פ דברי המהר"ם הנ"ל וז"ל "לא מצי למימר הרחוקים מבית הכסא, שהקרובים והסמוכים לבית הכסא יתנו יותר, דמ"ש מבית חתנות או מקוה או כה"ג, אף על גב דזה צריך להן יותר מזה. אף על גב דיש קצת לחלק, דשאני הכא דהסמוכים לה הולכים תדיר עליו, וע"כ מתמלא מהרה, ואז צריכים לפנות מקרוב, מ"מ יש לדמותו להנהו דלעיל וק"ל". מבואר שהבין כטעמו השני של המהר"י מינץ שהטעם שגובים מכולם שפעמים שגם הזקנות או הרחוקים מבית הכסא ישתמשו.

גם בתשובת מהר"ם אלשי"ך סי' נ"ב הלך כתירוצו השני גבי ת"ח אחד שדר בקהלה ולא רצה לתת חלקו להספקת מורה הוראה, ופסק מהר"ם אלשי"ך דהדין עמו כיון שהוא אינו צריך למורה הוראה, ואפילו מי שאינו ת"ח ואינו צריך לאותו דבר שהוציאו עליו הוצאות א"צ ליתן, וראיה מתשובת הרא"ש הנ"ל שברמ"א סס"י קס"ג הנ"ל. וכתב שאם הרב דן גם בדיני ממונות, צריך הת"ח להשתתף בהוצאות, שאולי יהיה לו עסק עם אדם בעיר ויצטרך לרב. מבואר בדבריו כתירוצו השני של המהר"י מינץ שצריך שיהיה לכולם בו הנאה בצורכי הקהילה, ואם לת"ח אין צורך בו כלל אינו חייב להשתתף ולא כסמ"ע. 

וכן בשו"ת חת"ס (או"ח סימן קצג) חולק על דברי הסמ"ע, וכתב לתרץ את הרמ"א לפי טעמו השני של המהר"י מינץ שגם הזקנים צריכים להשתתף במקוה ובית חתנות, שפעמים אף הם יצטרכו להם, במקוה יצטרכו בערב ר"ה ובערב יוה"כ, ובית חתנות פעמים יצטרכו לנין ונכד. לכן בס"ג כתב הרמ"א לחייב את הזקנות בהוצאות המקוה ובית חתנות, ובסעיף ו' גבי הוצאות כיון שהמועטים אינם צריכים כלל לגביית השטרות אינם צריכים להשתתף עם הקהל. והביא את תשובתו של המהר"ם מינ"ץ ותשובת המהר"ם אלשיך שאותם הנהנים מועט צריכים להשתתף ולשלם ככל בני העיר, אבל אותם שאינם נהנים כלל בהוצאות העיר אינם שותפים בעיר ואינם צריכים לשלם, ועל פי זה פסק שם על אותם אנשים הדרים בישובים הסמוכים לעיר ואינם באים להתפלל בעיר אלא ג' ימים בשנה ר"ה ויוה"כ, ואינם נהנים מהשחיטה מהרב ומש"ץ ומהשוחט ובודק וכיון שנהנים בזמנים מסוימים צריכים להשתתף בהוצאות הקהילה כל השנה.

החת"ס הביא ראיה לדינו של המהר"י מינץ מדברי המשנה ב"ב קע"ב ע"א "שני אחין אחד עני ואחד עשיר והניח להן אביהן מרחץ ובית הבד, עשאן לשכר הרי השכר לאמצע, עשאן לעצמו הרי העשיר אומר לעני קח לך עבדים וירחצו במרחץ, קח לך זיתים ובא ועשה בבית הבד" וכשם שהעשיר כופה לעני להשתתף עימו בהוצאות למרות שאינו צריך לבית מרחץ כן הדין בבני קהילה שאף היחידים שמשתמשים לעיתים בצורכי הקהילה נחשבים לשותפים בקהילה וחייבים להשתתף ככל בני העיר, ומה שאומרים שאינם נהנים אלא פעם או פעמים בשנה כיון שאשתו זקנה או רחוק מהעיר אינה טענה שאומרים להם בוא ותהנה כמו כולם, כמו עשיר שאומר לעני לך קח עבדים ורחץ, קח לך זיתים ועשה בבית הבד. אבל במקום שאינו נהנה כלל פטור מלהשתתף כמו שכתב בתשובת הרא"ש על הוצאות גביית שטרות שאלו שאין להם שטרות ואינם נהנים מההוצאות לא חייבים להשתתף. וכן בתשובת המהר"ם אלשיך שאין הת"ח צריך להשתתף בהוצאות רב הקהילה שהרי אינו צריך לרב כלל ואינו שותף עמהם בזה כלל, ועל זה כתב המהר"ם אלשיך שאם הרב מורה גם בדיני ממונות גם הת"ח צריך לשלם שאולי יהיה לו עסק עם אדם בעיר ויצטרך לרב. עכת"ד.

העולה מזה שכל דבר הנצרך לעיר לדעת הסמ"ע והנתיבות חייבים גם המועטים שאינם נהנים כלל להשתתף. ולדעת מהר"ם מינ"ץ מהר"ם אלשיך והחת"ס אותם שלא יגיע להם הנאה לעולם אינם צריכים להשתתף, אלא שאם יארע שיוכל לבוא להם הנאה אפילו הוא צד רחוק צריכים להשתתף. והוצאות שבאות מחמת השתמשות, כל שותף משלם לפי הנאתו.  

חיובי תשלומים לדייר שלא דר בבית

כתב המחבר קסא ס"ב מי שיש לו בית בחצר ואינו דר עמהם חייב לעשות עמהם דלת נגר ומנעול אבל לא שאר דברים. דהיינו בית שער המוזכר בסעיף הקודם. וביאר הנתיבות (חידושים ס"ק ב) דבית שער נעשה למנוע היזק ראיה, וכשאינו דר שם אינו ניזוק בהיזק ראיה, לכן פטור לשלם. אבל נגר ומנעול שהוא שמירת גוף הבתים שיקחו הגנבים החלונות ויסתרו הבית, נמצא שנהנה מהדלת ומנעול שלא ינזק רכושו, לכן חייב להשתתף אף כשאינו דר שם. וכן בהשתתפות בני העיר כתב המחבר (קסג ס"א) כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתים ובריח לעיר, ולבנות להם ביהכ"נ ולקנות ס"ת נביאים וכתובים כדי שיקרא בהם כל מי שירצה מן הציבור. ובסעיף ב' כתב מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדים אותו לחפור עמהם בורות שיחין ומערות ואמת המים אבל בשאר כל הדברים אין משעבדים אותו. והביאור בזה כתב השיבת ציון (סימן קז) שבורות שיחין ומערות הוא תועלת העיר שאם לא יהיה בעיר תשאר העיר שוממה ויפסיד את מקומו בעיר, נמצא שהוא לשמירת ממונו. אבל שאר דברים שהוא תועלת היושבים, וכשאינו יושב בעיר פטור.

והנה בין לדברי הסמ"ע בין לדברי החת"ס יש להקשות מ"ש ממקוה ובית חתנות שצריכים הזקנות להשתתף אפילו שאינם צריכים לזה, ומ"ש בעיר או חצר שאינו דר אינו צריך לשלם על דברים שאינו נהנה. ונראה שיש שני ב' אופנים של אדם שאינו דר בחצר, יש אדם שעזב לתקופה אבל בדעתו לשוב לביתו, דרך משל אדם שנסע לחו"ל לתקופה כל שהיא, ודעתו לשוב לביתו. ויש אדם שעזב ובזמן שעזב אינו יודע אם ישוב עוד לביתו או לעירו. ולכן אדם שעזב לתקופה ודעתו לחזור, גם אם תקופה עזב לתקופה ארוכה עדיין נחשב לבני העיר גם בזמן שלא נמצא בעיר או בחצר. ואילו אדם שעזב ואין בדעתו לשוב, נחשב שהתנתק מהשותפות ואינו מבני החצר או מבני העיר, [ואף אם בסוף ישוב כיון שעתה עזב אינו נחשב לאנשי החצר]. לכן אדם שעזב ודעתו לחזור לא התנתק מבני החצר ונקרא מבני החצר גם כשאינו כאן, וחייב לשלם גם על בית שער כמו מקוה ובית חתנות שאף שאינם נהנים כיון שהינם מבני העיר חייבים לשלם. והמחבר שכתב שאינו צריך להשתתף בבית שער מדובר שעזב את החצר ועתה אין בדעתו לשוב, ונחשב שהתנתק מהשותפות של החצר, לכן אינו חייב להשתתף עמהם.

נמצא שרק אם מתנתק מהעיר או מהחצר פטור מלשלם בהוצאות הקהילה, אבל אם הוא מבני הקהילה למרות שאינו כאן ואינו נהנה חייב לשאת בהוצאות בשווה עם כל בני הקהילה, וכמו שכתב החת"ס שבני הכפרים שאינם נהנים מצורכי העיר אלא בימים נוראים נחשבים לבני הקהילה וצריכים להשתתף בכל ההוצאות. וכמו שכתב המהר"ם אלשיך שפטר לשלם את החכם מהוצאות לשלם לרב העיר משום שאינו נהנה כלל, וכתב שאם דן הרב גם בדיני ממונות צריך הת"ח להשתתף בהוצאות, שאולי יהיה לו עסק עם אדם בעיר ויצטרך לרב. מבואר שאם אין לו צורך לעולם פטור, אבל אם יש לו צורך אפילו רחוק חייב לשלם.

וראיה לדברינו שדברי המחבר הינם רק באופן שלא משתמש בחצר כלל מדברי שו"ת שיבת ציון סימן קז שדן בדבר קהילה קטנה הסמוכה לעיר שהיו באים להתפלל בעיר והיה להם מקומות בבית הכנסת, ועתה גדלו הקהילה הקטנה ויש להם מניין לבדם ואינם באים כלל לבית הכנסת, האם צריכים להמשיך להשתתף בהוצאות הקהילה הקודמת. והשיב שהוצאות חזן שמש ונרות פטורים, שהוצאות אלו הם לבני הקהילה הגדולה שמשתמשים, אבל אלו לא באים כלל לבית הכנסת ואינם נהנים כלל. אבל בהוצאות בדק הבית ומס שנותנים למושל העיר כיון שיש להם מקומות בבית כנסת צריכים לשלם כיון שהוצאות אלו הוא להחזיק את רכושם. ודימה זאת לדברי המחבר שבית שער שהוא צורך השתמשות אינו צריך לתת, ואילו דלת נגר ומנעול שהוא לשמירת רכושו צריך להשתתף. עכ"ד. מדבריו מבואר שהבין שדברי המחבר שפטור מלהשתתף בבית שער הוא דוקא באופן שעתה התנתק מהקהילה, כמו במקרה שם שהקהילה הקטנה הקימו קהילה לבדם, ואינו יודע אם ישוב לקהילה הגדולה, נמצא שעכשיו התנתקו מהקהילה.

תשלום ועד הבית לתושב שעזב לתקופה לחו"ל

תיקוני בדק בית

שכן שעזב את ביתו לתקופה ולא נהנה באותה תקופה מכל שרותי ועד הבית, לגבי תשלום תיקוני בדק הבית של הבניין ודאי חייב לשלם כמו שכתב הנתיבות והשיבת ציון שאם יש לו בית בחצר חייב לשלם על דלת ונגר שהוצאות אלו הינם מועילים לו לשמירת רכושו.

תשלומים בגין ביטוח מעלית, תאורה קבועה בחדר מדרגות

החת"ס כתב שאותם הנהנים משירותי קהילה בימים נוראים בלבד צריכים להשתתף בהוצאות ש"ץ, שחיטה, שכיון שהם מבני הקהילה חייבים להשתתף בהוצאות של כל השנה.

כן הדין בדייר שנסע לחו"ל כיון שהוא שותף בחדר מדרגות וכשהיה בביתו נהנה ככולם, וגם עתיד לחזור חייב להשתתף בהוצאות ביטוח מעלית, תאורה הדולקת באופן קבוע בחדר מדרגות, שכל שותף צריך לשלם הוצאות אלו בשווה, ולא משנה כמה שנים עזב, כיון שבדעתו לחזור ולא התנתק מהשותפות. ומה שטוען שלא נהנה אינו טענה שאומרים בוא ותהנה עם כולם, כמו מרחץ שאומר עני לעשיר בוא ותהנה. ודברי המהר"ם אלשיך לפטור את הת"ח מהוצאות רב קהילה הוא משום שאינו צריך כלל, אבל אם תקופה מסוימת צריך לרב ותקופה אח"כ אינו צריך ודאי לא נאמר שרק על אותם זמנים יצטרך לשלם, שכל שותף חייב לשלם ככולם, גם אם לפעמים אינו נהנה.

בשו"ת משכנות ישראל (סימן יז) ועוד מפוסקי זמנינו כתבו שדייר בבניין משותף שעזב לתקופה לחו"ל פטור מלשלם הוצאות שוטפות כמו נקיון וחשמל, וראייתם מדברי המחבר שצריך לשלם נגר ודלת ולא סיוד וכיור. ולדברינו אין משם ראיה שהמחבר דיבר שלא משתמש שם כלל באותה חצר, לכן לא מחייבים אותו לשלם על הוצאות שימוש, אלא על הוצאות שמירת הנכס, וכמו שכתב השיבת ציון על קהילה הקטנה שלא באים כלל להתפלל שפטורים מדמי שימוש וחייבים בדמי בדק הבית שהרי יש להם מקומות שם ונהנים שנשמר ממונם, אבל כאן שעתיד לחזור הרי הוא שותף ככולם ודומה לדברי החת"ס שכל שיש להם הנאה מועטת חייבים ככולם.

הוצאות בגין יפוי הבניין שאינם הכרחיות

יש להסתפק דייר שנעדר תקופה ממושכת האם יש לחייבו בהוצאות של נוי הבניין שאינו הכרחי, דרך משל תאורה חיצונית על הבניין, גינה נוי וכדו', האם גם בזה נאמר כיון שהוא מהשותפים חייב לשלם ככולם, כשם שאם היה כאן היה חייב לשלם. או שכיון שאין זה צורך הכרחי אלא נוי בעלמא יכול לומר כיון שלא נהנה אינו צריך לשלם. ונראה לדברי הסמ"ע שחילק בין מקוה לשטרי חובות, שמקוה הוא דבר כללי של בני העיר, ואילו שטרות אינו דבר כללי אלא שעתה רבים היו צריכים. לפ"ז נראה שגם דברי נוי כיון שאינו דבר הכרחי לחדר מדרגות אלא שעתה החליטו דיירי הבנין שרוצים זאת, דומה לשטרות שאין משלם אלא מי שנהנה בפועל, ולא מטילים הוצאות אלו על כל בני העיר.

גם לדברי החת"ס שכתב לחלק בין מקוה לשטרות, שבמקוה נהנים הזקנים והזקנות פעמים מספר ע"כ נחשבים מבני העיר וחייבים להשתתף בהוצאות בני העיר, ושטרות שהמועט אינם נהנים כלל. ועפ"ז חייב החת"ס לאותם הבאים לימים נוראים להתפלל שחייבים לשלם על הוצאות של הקהילה במשך כל השנה. נראה לבאר טעם הדברים שכיון שאין הקהילה יכולה להתנהל רק בימים נוראים, אלא הקהילה מתפקדת כל השנה, לכן אין יכול האחד לומר כיון שאני נהנה רק בימים נוראים אשלם רק על הנאה של ימים נוראים, שבכדי שהקהילה תתפקד צריך שתפעל כל השנה, נמצא שההנאה של ימים נוראים הוא תוצאה שהקהילה מתפקדת כל השנה, לכן צריך לשאת שהוצאות של כל השנה. ואם כנים דברינו א"כ גם לחת"ס כל מה שאפשר לחייב את דייר שעזב לתקופה הוא רק בהוצאות שנצרכים שיפעל הבניין כמו ביטוח מעלית תאורה הדולקת באופן קבוע, נקיון, כיון שחדר מדרגות אינו מתקיים רק חלק מהשנה אלא כל השנה, לכן חייב השותף לשלם גם על זמן שלא נהנה, אך בדברים שאינם הכרחיים לתפעול הבניין אלא תוספת נוי לבניין אינו חייב לשלם על התקופה שלא נהנה.

הוצאות נקיון וחשבון חשמל בגין שימוש הדיירים

הוצאות נקיון וחשמל שנחסך בחודשים שנסע דייר אחד לחו"ל, שלא היה צריך לנקיון כ"כ או שחשבון החשמל הופחת, הוצאות אלו הם הוצאות שימוש, וודאי אינו צריך להשתתף, 

אך הוצאות נקיון ושימוש בחשמל שלא נחסך בגלל העדרותו של דייר אחד, כגון בבניין של דיירים רבים, והעדרותו של דייר אחד לא מעלה ולא מוסיף בהוצאות, ודאי חייב לשלם הדייר שעזב על תקופת העדרותו, שהרי הוצאות נקיון וחשמל דומה להוצאות ש"ץ ושחיטה שחייב החת"ס לשלם גם אלו שלא נהנים אלא ימים מספר. וכשם שאינו יכול לומר איני צריך לש"ץ כל ימות השנה כן אינו יכול לומר איני צריך לנקיון בתקופת העדרותי. [מסתבר שנקיון הוא צורך דיור ולא יפוי גרידא, ולכן גם אם לא נהנה חייב לשלם].

השאר תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שאלות שנצפות עכשיו:

מאמרים אחרונים

מדריכים הלכתיים

הכנו עבורכם
דבר תורה לשבת!

מחפשים כל שבוע איזה דבר תורה להגיד בשבת?

מעכשיו תקבלו כל שבוע דבר תורה ואת כל השאלות הכי מעניינות אליכם למייל