שאלה:
האם מותר לתבל מאכלים לצורך אכילת ראש השנה עם חומץ או לימון, כשמטרתו הוא רק כדי שיתן קצת טעם למאכל, או שנאסר לגמרי לאכול כל דבר חמוץ, אפילו כעין זה שנותן רק בכוונה ליתן טעם באוכל?
תשובה:
אין כל מניעה לתבל מאכלים בלימון וחומץ ככל שהמאכל לא נעשה חמוץ אלא רק מקבל טעם טוב מהם.
שנה טובה.
מקורות:
ממולץ מאוד בענין סימני ראש השנה, להעמיק קצת בביאור הענין, כי באמת אין בכוח המאכלים המסוימים הללו לקבוע ולחדש דברים ולגרום כיצד תראה השנה הבאה עלינו לטובה. רק שכמו שאומר השל"ה הקדוש שהדברים הללו הם סימן בכדי שנתפלל על הדברים, וכדאי מאוד לעי' בדבריו שם [צירפתי אותם כאן] שהוא מבאר בזה דברים עמוקים מאוד.
של"ה מסכת ראש השנה פרק נר מצוה
כא. זה – לשון הטור סימן תקפ"ג: אמר אביי, השתא דאמרת סימנא מילתא היא, יהא אינש רגיל למיכל בריש שתא אתרוגא, קרא, רוביא, כרתי, סלקא, ותמרי. רוביא, פירש רש"י (כריתות ו א), תלתן. רוביא, ירבו זכיותינו. כרתי, יכרתו שונאינו. סלקא, יסתלקו עוונינו. תמרי, יתמו שונאינו. וקרא, מפני שממהר להיות גדול. ומזה רבו המנהגים, כל מקום ומקום לפי מנהגו. כמו באשכנז, שרגילין לאכול בתחלת הסעודה תפוח מתוק בדבש, לומר תתחדש עלינו שנה טובה ומתוקה. ובפרובינצא, נוהגין להביא על השלחן כל מיני חידוש, ואוכלין ראש כבש, והריאה, לומר נהיה לראש ולא לזנב. והריאה, לפי שהיא קלה. והרב רבי מאיר מרוטנבורק, היה רגיל לאכול ראש איל, זכר לאילו של יצחק, עכ"ל.
כב. ולכאורה יש להקשות, במה שכתב, רוביא – ירבו זכיותינו.
אמת, כי לשון רוביא מורה על ירבו, אבל איך נרמז שם שזכיותינו ירבו, דלמא זכיות דעלמא. וכן בכרתי – יכרתו שונאינו, איך נרמז שם שונאינו, דלמא חלילה וחס להיפוך. אלא הענין הוא, שאין שום רמז באכילת הפרי, רק הפרי הוא סימן, שיזכור האדם ויתעורר בתשובה, ויתפלל על הדבר הזה. רצוני לומר, כשמשים רוביא על שלחנו ואכלו, אז הוא לו למזכיר שיתפלל על שירבו זכיותינו. וכשרואה כרתי, אז הוא למזכיר ורמז שיתפלל על הכרתת שונאינו. נמצא, העיקר הוא ההתעוררות והתפילה, ולאחר שהתפלל ואוכל דבר זה, אז הוא רושם שתתקיים תפילתו.
כג. וקרוב לזה, הוא מה שכתב הפרדס בשער הגוונים, פרק א', וזה לשונו: כאשר ירצה לפעול פעולה, ויצטרך אל המשכת הדין, אז יתלבש האדם ההוא בבגדים אדומים, ויצייר צורת ההווייה באודם, וכן לכל הפעולות וההמשכות. וכאשר יצטרך חסד ורחמים, יתעטף לבנים. ולנו בזה ראיות ברורות, מהכהנים שהמשכתם מצד החסד ובגדיהם בגדי לבן, להורות על השלום. וזה ענין כהן גדול ביום הכפורים, שהיה מעביר זהבים ולבש לבנים, מפני שעבודת היום בבגדי לבן. ונתנו טעם לדבר, שאין קטיגור נעשה סניגור (ראש השנה כו א). הורו בפירוש על הנדרש כו'. והעד הנאמן בזה, אבני החשן, שתים עשרה אבנים, מתייחסים לפי המשכת שנים עשר שבטי ישראל ממקום גבוה.
ואין להרחיק הענין הזה, שהרי בעלי טבע אמרו, כי אם יביט האדם בעיניו מרוצת המים הרבים, יתעורר בו [מרה] הלבנה, עד שהחולים שאין להם ישוב ושנתם אינה ערבה בעיניהם, יריצו לפניהם סלוני המים כדי שיתעורר הלבנה ויגביר הליחה וישן. וכן הענין בזה, כאשר ישוטט המעיין בשכלו, ימצא אל הענין הזה עשר ידות. כי מהגוונים הנראים לעינים או המצטיירים בשכל הגופני יתפעל הרוחני, והנפש תעורר לרוח, והרוח לנשמה, והנשמה ממציאות למציאות, עד (שיתעלה) [שתתעלה] אל מקום (יניקתם) [יניקתה] ויתעורר לפי מציאות (ציורם) [ציורה]. יען שהם כמים הפנים לפנים, שעל ידה המקור, יראה הפנים באודם, ויושפע עליה אודם, וכן אם לובן לובן, כי ההתעוררות והפנים התחתונים הוא על ידי בני האדם, עכ"ל. כלל העולה, העיקר הוא התפילה, ודברים אלו המה למזכיר ולהתעורר מלמעלה.
כד. זה – לשון הבית יוסף (סימן תקפ"ג): כתב המרדכי בריש ראש השנה, שהיה מנהגו של רבינו האי ז"ל לומר על כל דבר ודבר כעין מה שכתב רבינו (הטור), ועל ה'קרא' כתב: שאומר: יקרע גזר דיננו. אבל מדברי רבינו אין נראה שצריך לומר שום דבר, אלא שם אותן הדברים רומז על הענינים ההם. והר"ר דוד אבודרהם (בסדר ערבית של ראש השנה), כתב כדברי המרדכי. וכתב עוד, שיש אומרים בלשון תפילה: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שיקראו לפניך זכיותינו, ושיקרע גזר דיננו. יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שיתרבו זכיותינו, וכן כולם, עכ"ל. ולפי מה שכתבתי, צדקו דברי רבינו האי, ובוודאי רבינו האי אומר בלשון תפילה, כיש אומרים שהביא האבודרהם, והכי נהוג.
