חייל שנהרג בקרב / פיגוע – אם נחשב שמת על קידוש ה'

שאלה:

ידוע לי שהיה שמחשיבים את קדושי השואה וכן חילי צה"ל כנהרגים עק"ה למרות שלא היה להם בררה אחרת, ולא בחרו בזה, אני מחפש מראה מקום היכן נידון דבר זה, (נ.ב. אני לא רוצה לפתוח את נידון משום רגישות הנושא וכן משום שידוע המסקנה )

תשובה:

אין ספק שמי שנהרג מחמת שהוא יהודי, כמו חייל במלחמה או כל אדם שנהרג בפיגוע טרור, מיתתו נחשבת לו כפרה גדולה והוא מזומן לחיי העולם הבא, אבל נראה שעדיין יצטרך עוד כפרה בעולם הנשמות על חטאיו, ראה במקורות. למות על קידוש ה' במובן הפשוט של המילה, זה כאשר רוצים להעבירו על שמד והוא מוסר נפשו כדי שלא לחטוא, זו לא המציאות כאן.

אמנם לפעמים יש בכלל המוות הזה גם קידוש ה' כפשוטו. כאשר אדם נתפס על ידי הנאצים בגלל המנעו מלעבור על איסור וכדומה, ואולי גם חייל שנלחם לא מתוך חוסר ברירה, אלא מתוך חשיבה שאדרבה, הוא יכול היה לרדת לחו"ל, אבל רצוננו לחיות כאן חיים יהודיים, והדבר הזה הוא מלחמת מצוה, יחשב לו הדבר כקידוש ה' [אינני נכנס לעצם הגדרת הקרב, אני חושב שאין צורך בזה, די שהוא כך סבור ובהתאם לכך הוא פועל].  

מקורות:

בספרי (דברים פרשת האזינו פיסקא שלג) אמרו על הפסוק האחרון של שירת האזינו שמבאר את המצב של עם ישראל אם ח”ו לא יעשו את מצוות ה’ ויבואו גויים ויהרגום “הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו יקום ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו” ואמרו שם חז”ל “וכפר אדמתו עמו, מנין שהריגתם של ישראל ביד אומות העולם כפרה להם לעולם הבא שנאמר מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך נתנו את נבלת עבדיך שפכו דמם כמים” הרי שעצם הריגת ישראל על ידי הנכרים נחשבת להם לכפרה לעולם הבא, אלא שאין הדבר ברור לפי הספרי אם מדובר באופן שלא שומרים מצוות הא-ל או רק באופן ששמרו מצוותיו, אך עצם הדבר שהוצרכו לומר שיש להם כפרה לעוה”ב משמע שצריכים כפרה ודי בכך שנהרגו ע”י אומות העולם.

והדבר מפורש יותר בדברי האמוראים בגמ’ סנהדרין (מז.) בדברי רבא שם “אמר ליה רבא מי קא מדמית נהרג מתוך רשעו למת מתוך רשעו מת מתוך רשעו כיון דכי אורחיה קמיית לא הויא ליה כפרה נהרג מתוך רשעו כיון דלאו כי אורחיה מיית הויא ליה כפרה תדע דכתיב מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך [וגו’] נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ מאי עבדיך ומאי חסידיך לאו חסידיך חסידיך ממש עבדיך הנך דמחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך” ואף אביי החולק על רבא בהרוגי בית דין אולם הרוגי מלכות “הרוגי מלכות כיון דשלא בדין קא מיקטלי הויא להו כפרה”, והכוונה לכל מי שנהרג על ידי הגויים מחמת שהוא יהודי, וכפי שהאריכו בזה הראשונים והאחרונים.

עי’ אור זרוע (ח”ב סי’ תכח) שאפילו המשומדים אם נהרגו על ידי הגויים בדיני הגויים יש להם כפרה, והובא גם בלקט יושר (תלמיד תרומת הדשן יו”ד עמ’ פו ענין ב), ועל פי זה פסקו הש”ך (סי’ שמ סק”ט) והחכמת אדם (כלל קנב ס”ד) שאע”פ שאין מתאבלים על המומר אך אם נהרג על ידי המלכות אפילו בדיניהם מתאבלים עליו, אלא שהרמ”א (סי’ שמ ס”ה) הביא בזה את דעת ר”ת שסובר שאין מתאבלים גם על הרוגי מלכות וכתב על כך ש”כן עיקר” וכן פסק הלבוש (שם) ולכאורה יש בזה מחלוקת הפוסקים אם כל הרוגי מלכות גם כאשר היו מומרים אם יש להם חלק לעולם הבא.

נראה שכל מחלוקת הראשונים והפוסקים הוא רק באופן שעליו והמיר דתו לדת אחרת, וניתק את עצמו מבורא עולם, או מאלו שהינם כופרים בעולם הבא, שאמרו עליהם שאין להם חלק לעולם הבא, אבל אלו היהודים, שהינם כמומרים לתיאבון, ולא נתפתחו עיניהם לראות את יקר תפארת הדרת התורה ומצוותיה, לא נחשבים ל”משומדים” או “מומרים” ורצונם להיות יהודים, והראיה שלא המירו דתם בדת לא להם, ובזה וודאי אף הרמ”א יודה שמתאבלים עליהם. וכן נראה מדברי המהרי”ל (שו”ת ישנות סי’ עב) ע”פ הגמ’ סנהדרין הנ”ל.

אולם באמת יש חילוק בין הנהרג ע”י הגויים וכל ימיו דקדק במצוות לקיים מצוות בוראו, לבין מי שכל ימיו הלך אחר תאוות ושרירות ליבו ורק בסוף ימיו זכה למות מות קדושים, וכפי שהעיר בזה בשו”ת דברי יהושע (אהרנברג, ח”א סי’ כז אות יח) וז”ל “והענין מובן מאד לפי מהשכתבו המקובלים, שהחוטא שתים רעות עושה, א’ מה שעובר על מצות המלף והב’ מה שעצם החטא פוגם בנפשו לפי שהמעשה מתועב והנה על מה שעבר על גזירת המלך ראוי שיקבל ענשו בעולם הזה בגופו או בממונו מה שאין כן על מה שפגם את נפשו על ידי חטאו אין נפשו מתטהר אלא בענשו אשר יקבל בעולם הנשמות, ולכך מי שמת במיתה משונה וכו’ הרי קיבל הגוף את ענשו בעולם הזה, אבל הנשמה אינה מתיסרת בכך במה שיצאה מן הגוף במיתה משונה, וכו’ לכך היא צריכה עוד לדין בעולם הנשמות, והיינו ז’ מדורי גיהנום”, והיינו שיש כאלו שגם להגיע לעולם העונש צריכים לעבור רבות, ועל ידי זה שזכו למות על ידי נכרים יכולים להגיע לעונשם כדי לזכות לעולם הבא.

ובזה יובנו דברי רבינו יונה (שערי תשובה שער ד אות כ) שכתב וז”ל “ומה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא פו, א): כי מי שיש בידו חלול השם, תשובה ויום הכפורים ויסורים תולים ומיתה ממרקת, לפי שהמיתה ממרקת כל חטא אשר התשובה מועילה. ואם נהרג והתודה לפני מותו, מעת שנפלה עליו אימת מות יש לו כפרה, ונחשב ההורג כשופך דם נקי וחסיד, שנאמר (תהלים עט, ב): “בשר חסידיך לחיתו ארץ”. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (מדרש תהלים עט): כי זה נאמר גם על הרשעים שבהם, שנאמר עליהם (ירמיה ה, ח): “סוסים מיוזנים משכים היו”, כי נחשבו כחסידים לפי שנעשה בהם הדין, כמו שכתוב (דברים כה, ג): “ונקלה אחיך לעיניך” – כיון שלקה הרי הוא כאחיך” הכוונה שעל ידי הווידוי נחשב ל”חסיד” ומדוקדק שדוקא כתב לשון חסיד ולא “עבד” כמבואר במסכת סנהדרין, כיון שבלא ווידוי נחשב רק לעבד, ואילו על ידי שמתוודה וחוזר בתשובה נחשב לחסיד, והוא כפי החילוק שנתבאר בדברי הדבר יהושע הנ”ל.

ובזה פירש אדוננו המהרש”א (חידושי אגדות מסכת סנהדרין צ. ד”ה ועמך) את דברי המשנה שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא והביאה המשנה את הפסוק “ועמך כולם צדיקים” וביאר המהרש”א “ר”ל ועמך כולם אף החוטאים אחר שקבלו דינם בד’ מיתות כולם צדיקים הן כדאמרינן נמי התם פרק נ”ה נתנו את נבלת עבדיך גו’ חסידיך ממש עבדיך הנך דחייבי דינא דמעיקרא וכיון דאיקטול קרי להו עבדיך ולז”א שעל ידי שיקבלו דינם בעולם הזה יזכו לעולם יירשו ארץ דהיינו לעולם הבא”.